לאחר הקמת 'זו ארצנו' והמאבק נגד הסכמי 'אוסלו', מצאתי את עצמי מואשם ב"המרדה" ואילו ממשלת הימין שקמה על גלי המאבק, לא זו בלבד שלא ביטלה את דרך אוסלו, אלא המשיכה וממשיכה אותו עד היום.

אחרי שנעמוד בתור וניתן לרשויות לסמן אותנו סימון ביולוגי, יוכל ההאקר הסעודי לקבוע מי היה ומי לא היה בזירת הרצח ומה היו תוצאות הבחירות.

אילו היו התמונות וקטעי הסרטים מחורבן המאחזים, מתארים החרבת כפרי בדואים או בתים בלתי חוקיים בגליל, כבר היתה הארץ – כמרקחה.

אינני אוהב להשיא עצות לאנשים במצוקה. תמיד כשמתחילה ההתלבטות של יישוב בסכנה, אם לקבל את "ההצעה" כלומר את הסחיטה או להתעקש ולהיאחז במקום – הכלל העומד לנגד עיני הוא 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו'.

נכנסנו אל שלב אבדן העשתונות.

חרדי שקילל נאשם בהטרדה מינית. מתנחל שהזהיר מפני כוונות חורבן מואשם בריגול. ובואו לא נשכח שבכלא יושב נשיא לשעבר – מופקר וסורר – שאולי ראוי לעונשו מסיבות אחרות, אבל האשמה בגינה נשלח לשם פשוט בלתי מתקבלת על הדעת.

את 'רמת גלעד' אני מכיר היטב דרך כפות הרגליים – או מדויק יותר לומר דרך דוושות האופניים. בימי שישי אני נוהג להשכים קום, לארוז תפילין ומגבת וזוג מכנסיים (ארוכות) ולדווש במעלה ההר. אני מהאפיל דרך השביל  החוצה את שדה המוקשים הישן ומגיע לפסגת ההר עם נצנוץ השמש הראשון במזרח.

זה לקח שבוע וחצי עד שהבנתי שנפלתי בפח.

הכל התחיל ביום ראשון, כשפתחתי את הרדיו במכונית ושמעתי את סיפורה של טניה. "וואו" – אמרתי לעצמי -  כנראה שהפעם טעיתי והתקשורת לא מדברת סתם, האישה הזו נשמעת אותנטית לגמרי, אכן מתפתחת כאן תופעה חמורה מאוד. איזה חוצפה יש לחרדים הללו, לאכוף את קוד ההתנהגות שלהם על המרחב הציבורי הישראלי הנוהג על פי קודים אחרים.