25.07.2017
 

מאמרים

חזון למעריב

עולם התקשורת הישראלי הפך להיות משעמם להחריד. לפני שנים, כשביטלתי את המנוי ל'הארץ' – לא היה זה משום שהוא הרגיז אותי אלא משום שהוא שיעמם אותי. אז – כשעוד לא היה 'מקור ראשון', 'הארץ' עוד היה הטוב שבהם. לאן כבר יכול היום לפנות הישראלי החושב, שמחפש איזו מחשבה מקורית, תובנה שמחוץ לקופסה, כוון חדש – איזו תקווה כמוסה. ידיעות , 'מעריב', 'ישראל היום' 'הארץ' ובמידה רבה גם 'מקור ראשון' – כל כך משועבדים לקו. האם יש שם משהו רענן?, משהו שפונה אל גווני החברה שלא מסוגלים להתכנס רק אל הדוגמות הקיימות? משהו שמרשה לעצמו גם קריצה כאילו אנרכיסטית קלה מידי פעם.

שום דבר, " ראית אותם פעם ראית אותם תמיד...". כלי התקשורת בישראל הם כלי בידורי, לא כלי מרחיב אופקים אלא כלי שאוטם את השכל ודוחק אל מחוץ לשיח חלקים נרחבים של החברה.

הציבור הנאמן לארץ חש חזק מאוד על בשרו את החד גוניות הזו. האדם המאמין, כשהוא מקשיב ליומני החדשות, או צופה בכותרות שבדוכני העיתונים – מביט למעשה על המציאות – מבחוץ. עכשיו, כשאנחנו צופים בפרפוריו של 'הארץ' אנו מקווים שהמציאות תתהפך – ששלמה בן צבי יקנה גם את ידיעות ושקוראי 'הארץ' ילמדו כיצד לחשוב – רק מקלמן ליבסקינד ואורי אליצור.

אבל לחירות יש מן תכונה כזו, שכשאתה שולל אותה ממישהו אחר – בסופו של דבר היא נשללת גם ממך.

אנחנו לא מבינים עד כמה חשוב שערימת ההבלים הדוגמטית הזו, עם הרקע הנאצי של המשפחה המממנת – תמשיך ותצא לאור. כי 'הארץ' מבטא חלקים מסוימים בחברה הישראלית - חלקים שבלעדיהם לא יהיה פה שיח של ממש ותרבות כוללת לא תוכל להתפתח.

בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי בתוך דיאלוג מעניין עם אנשי 'עלה ירוק' – סביב נושא הקנאביס הרפואי.

"תראו" – אמרתי להם – "כשאמרו לכם ללבוש מדים שחורים עם דגלי ישראל, לגרש משפחות מבתיהם, לנתק ילדים מאמותיהם, כבר לא ניסו לתרץ זאת בערכים חיוביים, כבר לא אמרו לכם שיצא מזה שלום, או צדק (כי זו ארצו של מישהו אחר) – אמרו לכם משהו נורא, אמרו לכם שאם לא תעשו מעשה שכל אדם מבין שהוא פשע, תהיה פה אנארכיה והמדינה תתפורר". "בעצם מה שאמרו לכם זה שאתם צריכים להכפיף את מצפונכם ואת זכות הבחירה שלכם – את חירותכם – לערך העליון ששמו מדינה". " אז מה אתם רוצים עכשיו מהמדינה כשזו מחליטה עבורכם מה ייכנס לכם לפה ומה לא?"

חשבתי לעצמי, שבעצם זה לא מפתיע, שבראש שתי הרשויות שמבטאות אולי יותר מכל את היפך תפיסת החירות הישראלית – מנהל מקרקעי ישראל, והרשות למלחמה בסמים, עומדים ראשי המתנחלים שספגו בעצמם את כל עוצמת הרודנות הזו. הם לא מבינים שבמדינת חירות, ההתנתקות היתה בלתי אפשרית. בלי להבין זאת הם הופכים לחלק מאותה מערכת ששעבדה אותם. ואולי גם ההיפך נכון – בשל חוסר היותם בני חורין, ניתן לעשות להם את זה.

לטעמי זהו האתגר הגדול של שלמה. להטעימנו את טעם החירות. לפרוץ את חומות השתיקה והפוליטיקלי קורקט והדוגמות של השיח הציבורי בישראל. להביא למעריב את השמאלנים הכי גדולים, לצד אנשי הגבעות והרב גינזבורג. לדבר על בית מקדש ועל לגליזציה של סמים קלים. לתקוף את הדרת נשים בבני ברק והדרת הגברים בתל אביב. להכניס כותב ערבי למקור ראשון וחרדי למעריב. לשחרר, לשחרר, לשחרר. לא לפחד משום דעה, לתת לשוק הרעיונות לפרוח באמת.

אז – כשתחזור החירות לשיח, ניתן יהיה לטפח באמת חזון הפורץ מעבר למנעד המשמים שבין השמאל לימין בישראל.

*פורסם במקור ראשון ובnrg

 

 

תרום למנהיגות יהודית

תרום למנהיגות יהודית

הרשמה לעדכון שבועי


הרשמההסרה

מאמרים אחרונים מאת משה פייגלין

מאמרים אחרונים בנושא

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613