23.04.2017
 

מאמרים

תפילות

*

חדר התפילה העגמומי בבית הספר תחכמוני שימש גם כחדר אוכל. התפללנו שחרית מסידורי 'אור-מציון' שרכשה הכיתה לזכר בני, הבן של המורה גל שלא שב מהתעלה. משהו מיגונה עטף את כולנו.

כמו מעולמות אחרים היה המנהל - הרב וייס, הולך לאורך המעבר הצר שבין השורות, ממלמל על-פה את מילות התפילה ובולש אחר הסוררים.

"מרדתי". כשכולם קמו לשמונה עשרה, גם אני קמתי – ממשיך לקרוא לאט לאט פסוק אחר פסוק מפסוקי דזמרה עד שנחה דעתי הילדותית.

והזקן מעולם לא הבחין.

*

בהתחלה ביקש אבא מהלר העגלגל והחייכן, לשבת לידי בתפילת ימים נוראים ולהראות לי את המקום. כשכולם השתחוו, הלר ובניו נשארו לשבת – זה לא המנהג שלנו – הסביר בחיוך. נשארתי לשבת, מאמץ את מנהג מאמצי לשעה.

אח"כ כבר התנהלתי לבדי. בשבתות הקדמתי לתפילה בבניין הרבנות של רחובות. פעם בא מולי הרב קוק עטוף בטלית. נאלמתי דום ונשימתי נעתקה. "שבת שלום" העיר במאור פנים. חייכתי.

*

שבת, חול המועד סוכות. נטלתי את ארבעת המינים וצעדתי בשמחה לבית הכנסת.

מסכן האיש ההוא עם הטלית על הראש – בטח שכח שסוכות, או אולי אין לו ארבע מינים... איש נוסף עם כיפה, חלף לידי ונעץ בי מבט מוזר, גם לו משום מה לא היו ארבע מינים – בטח כבר התפלל...

כך הלכתי מרחוב הנשיא הראשון עד לבית הכנסת של הרבנות – כמחצית השעה, מלא גאווה בארבעת המינים שלי.

פתאום - בין המזוזות, הבנתי. אבל היה מאוחר מדי. המון האדם שהתכנס לתפילה החגיגית הסתובב אלי, כל בית הכנסת נעץ בי מבטו מלמעלה למטה. קפאתי במקומי, לא מסוגל לזוז, לדבר, לחשוב ,ידי אחזו בארבעת המינים שלי – חסרות תחושה, לא להחזיק לא לשמוט. שבת, חג, מותר, אסור, צריך...

מישהו טוב מבט התעשת ראשון, חייך אלי, לקח ממני את ארבעת המינים, הניחם בצד והוליך אותי למקום מושבי.

תמיד סירבתי להיות שליח ציבור. "יש לי פחד קהל" נימקתי בחיוך – "כן בטח – אתה פחד קהל..." וכך עם הבדיחה הזו הצלחתי לחמוק לאורך השנים מהתפקיד הזה. אלא שהבדיחה לא היתה ממש בדיחה ומי שהצליח בסופו של דבר, 40 שנה מאוחר יותר, לדחוק אותי אל דוכן שליחי הציבור, היה אבא.

*

ראש השנה הראשון ב'אור עציון'. אני מסיים תפילת עמידה, וכולם עדיין מתפללים. הרב דרוקמן מתפלל ומתפלל. הבנתי שפה לא ממהרים. אפשר להתפלל כאן כמו שגנבתי אז - ב'תחכמוני'.

*

סוף סוף הפקודה הגואלת. לחפור שוחות. החיילים מסתערים עם האתים המתקפלים על הגבעה הסלעית. גיבוש. ימים ולילות אנו מסתובבים עם תד"לי חול מתוזזים מכאן לשם – בשוחות נוכל לישון מעט. ניצוצות פורצות מהמפגש בין הכלי העלוב לסלע העקשן. בסוף יש לי שוחה לתפארת וצה"ל מאבד את מתקפלת שהפכה לגוש מתכת חסר צורה. כולם נופלים לשוחות. עוד מעט יאיר השחר ואני עוד לא התפללתי ערבית. אני חש שעיני המפקדים נעוצות בי. מה אכפת להם – עכשיו זה הזמן שלי... המפקדים נשברים ראשונים – צרור יריות באוויר מקפיץ את המחלקה מהשוחות – שתי דקות תזוזה. עכשיו הבנתי למה רצו שארדם. התפילה ההיא נחרתה אצלי כניצחון חביב.

*

השומרון לא עושה הנחות לרוכבי אופניים. אבל בתמורה למאמץ מזכה בזריחות קסומות, שחודרות את ערפילי הגאיות ומתנצנצות בין אגלי הטל. מצאתי פטנט כיצד להתגבר על העליות המטורפות. להתפלל. על הכל. נוסח חופשי כמו האיילות שמקפצות סביב. המוזות – כך מסתבר – אינן שותקות תחת מאמץ, להיפך. ואז פתאום - נגמרת העלייה.

*

יום התפילות הראשון עבר ללא אירועים מיוחדים. הקדמתי לצעוד אל בית הכנסת הקטן, הצטנפתי אי שם בשורה האחורית, נחבא בטליתי משתדל להתרכז במחזור התפילה. לבית כנסת של בית חולים – אין קהילה, לשם לא מגיעים מתוך בחירה ורוב המתפללים אינם מכירים זה את זה. ניהול התפילה, העליות לתורה הכל התנהל "אי שם" בקדמת החדר הקטן. התור ל"עליות" היה גדול. כולם מבקשים לברך את חוליהם ואני דחוק בפינה שמאחור. לא נראה היה שאקרא לעלות לתורה. דווקא מתאים לי.

למחרת צעדתי שוב באותה שעה ובאותו לב כבד מ'שיקום ילדים' ליום התפילות השני. שוב הקדמתי ותפסתי את מקומי בירכתי בית הכנסת הקטן, שוב התנהלה התפילה באותו אופן. אלא שלקראת התקיעה בשופר, עבר איזה רחש במתפללים, הם פנו אלי לאחור מעוררים בי פחד ישן. כיסא גלגלים גדול נדחף ונדחק לכוון הבימה ובכסא, יושב/שוכב דוד, ראשו מקובע, ושלל צינורות נכנסים ויוצאים מגופו. "רציתי שישמע שופר" – התנשפה ציפי.

נתבקשתי לעלות לתורה והצטרפתי חרישית לקריאה. "קח את בנך את יחידך אשר אהבת" – הלמו בי האותיות מן הקלף ובשרי נעשה חידודין –

הנה בני עקוד כאן לצידי - "וילכו שניהם יחדיו"... דמעות כבושות פרצו והתגלגלו הישר על ספר התורה. פחדתי לקלקל את הספר והרחקתי את מבטי.

 

בצעד קל שבתי אל מחלקת השיקום. ליבי כבר לא כבד עלי. חשתי שבתפילה הזו נכנסתי אל אותו מרחב, אל אותה נקודת קבלת הדין שאחריה כבר לא מפחדים

... ובינוניים תלויים ועומדים מראש השנה עד יום 
הכיפורים. זכו - כותבים אותם לחיים. לא זכו - כותבים אותם למיתה.

                                                                                    (תלמוד בבלי - מסכת ראש השנה)

ראש השנה תשע"א הסתיים. עשרת ימי התשובה חלפו במהירות. שלושה חודשים כבר חלפו מאז התאונה ודוד עודנו מחוסר הכרה. את יום הכיפורים אעשה עם המשפחה שנותרה בבית. רגע לפני שקיעת החמה, התקשרתי לציפי אל בית החולים.

"תגיד שלום לדוד" היא אמרה. "שלום דוד" אמרתי לאוזנו דרך הטלפון שבידי אמו – מצפה כרגיל - לשום דבר.

 "ש ל ו ם" אמר דוד - ונולד מחדש.

 התעטפתי בטלית ונפניתי ללכת לתפילת כל נדרי.

*

את חלום הילדות, להיות שוב עם אבא בליל הסדר, הגשמתי השנה – בהוספיס של תל השומר. אבא עוד הספיק לבקש ממני לעשות שימוש בתפילין. מיהרתי לחדרו בבית האבות, פשפשתי בין חפציו ומצאתי את התפילין המיותמות. היתה זו עבורי אמירה משמעותית מאוד – אבל לא מפתיעה. מעולם לא היה לגמרי – שם... עכשיו כבר לא דיבר. הצוות לא הבין איך הוא מחזיק מעמד, למה כל כך מתעקש. הבאתי הכל ועשינו סדר. אבא ואני. "עוד מעט תצא מעבדות לחירות אבא" – אבל אבא התעקש עוד שלושה ימים ונפטר באמצע חול המועד.

למחרת ההלוויה טבלתי ונטהרתי. לבשתי לבן לכבוד החג ועליתי להר הבית.

*

הקדמנו להגיע. "אולי נספיק לתפוס מניין בכותל עוד לפני העלייה להר" – אמרתי לבני, אבי, שביקש להצטרף. החיפושים אחר מניין בראשיתו הביאונו אל תוך המחילות. קהל רב מצטופף שם אצל חזן שזועק מרה. אוי אוי ויי ויי – השתוממתי. מישהו מת? שאלתי יהודי חרדי? שכחו שחג היום. לא יכולתי לסבול את זה. אתמול קברתי את אבי ודחיתי את האבל מפני החג. ואילו כאן מחליפים כך סתם חג באבל? פניתי למניין אחר. אני לא אוהב להתפלל בכותל. יותר ויותר אני חש ממש חילול ה' באופן בו מפנים בני הגבירה עורף לייעודם, מוסרים את ארמון המלוכה לבן האמה ומייללים במחילות.

כשהגיע החזן ל'הלל' כבר לא יכולנו להישאר. בשבע וחצי פותחים את ההר ותמיד מחכה לי שם קבוצה.

אולי הקב"ה רוצה שנגיד 'הלל' של חג – על ההר, אני אומר לבני כשאנו ממהרים לשער המוגרבים.

"מתחשק לי לשיר את ההלל" – אני אומר לקבוצה החגיגית מיד עם כניסתנו למקום המקדש. הם מביטים בי נבוכים. כולם יודעים היטב את משמעות הדברים – לאף אחד אין חשק להיעצר בחול המועד. אני מתחיל לשיר את ההלל. "נו תעזרו לי – אני לא יודע הכל בעל פה". אט אט כטלם מצטרפים. הולכים ושרים, כאיש אחד, את כל ההלל – עד שאנו עומדים ממערב, מול המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים. רק אז אני מגניב מבט לאחור ומגלה שהשוטרים והווקף תפסו מאיתנו מרחק. הרב ריצ'מן שנכח בקבוצה ניגש אלי בהתרגשות ואומר שבכל השנים שהוא עולה להר – מעולם לא ראה וחווה מחזה שכזה. הלל בשירה בהר הבית בחול המועד!

אחר כך חשבתי למה הם לא מנעו מאיתנו כהרגלם להתפלל. הבנתי שעבורם תפילה של יהודים אלו פנים מאומצות, נדנוד מיוסר כזה – מול השירה והשמחה הם פשוט לא יכלו.

*

יהודית דסברג באה לשבת. תשמע במה אני עוסקת היום – אומרת לי אשת הברזל הזו, המלומדת בייסורים. מיד הרחתי את התשובה. "לוקחת סיורים להר הבית". איך ידעת? לא יודע – היה לי ברור.

"ליד שולחן השבת מספרת יהודית כיצד היא מכינה את הקבוצות לעלייה".

זה נורא קשה שהערבים לא נותנים לנו להתפלל – אומרת יהודית – אבל אתם יודעים מה? הם שליחים של הקב"ה, כי הקב"ה לא רוצה שנמשיך ונתפלל בהר כמו שאנחנו רגילים – ואז היא מחקה את החזן ההוא ממנהרות הכותל - אז הוא שלח את הישמעאלים שיסתמו לנו את הפה עד שנלמד להתפלל תפילה של גאולה.

*

גם השנה, פרסתי מגבת קטנה, וכשהגיע שליח הציבור בתפילת 'עלינו לשבח' למילים 'ואנחנו כורעים ומשתחווים', השתחוויתי, ומסביבי השתחוו כל המתפללים.

ואולם קשה היתה עלי ההשתחוויה הזו – השנה.

ציפיתי לאותה התעלות מיוחדת, התעלות שמתוך התבטלות – ואולם כל שיכולתי לחשוב עליו הוא אותה תחושה שאפפה אותי כשהשתחוותי בפישוט ידיים ורגליים, שם בחצר בית הא-לוהים, בהר הבית.

שם, בלי שום חציצה, לפני בורא עולם, בארמון המלוכה.

ופתאום ההשתחוויה שתמיד היתה רגע השיא, הפכה כמעט לסרת טעם, תזכורת לדבר האמיתי – שכבר אפשר לגעת בו.

אם רק נרצה.

*פורסם במקור ראשון

 

                                               

 

 

 

 

 

 

תרום למנהיגות יהודית

תרום למנהיגות יהודית

הרשמה לעדכון שבועי


הרשמההסרה

מאמרים אחרונים מאת משה פייגלין

מאמרים אחרונים בנושא

תפילות
משה פייגלין/29.09.2012
סוד הדין והרחמים
משה פייגלין/13.03.2012
אצלי הוא כבר זכה
משה פייגלין/09.02.2012
עלץ ליבי ב-ה'
משה פייגלין/03.10.2010

מנהיגות יהודית   מרכז שטנר 7 , קומה 2, גבעת שאול ירושלים   טל. 1-800-200-613