כשהייתי נער הייתה הבעלות על קווי הטלפון של המדינה – משרד הדואר של אז. כדי לקבל קו טלפון היה צורך להמתין בתור במשך שנים, וכאשר אושר הקו לבסוף, היה צריך להמתין עוד כמה חודשים עד שהמתקינים יואילו בטובם להגיע. כולם כמובן היו עובדי מדינה, ולכולם גם היה ברור שאי אפשר אחרת. עד שיום אחד ויתרה המדינה על בעלותה. תוך זמן קצר התקצר התור לימים, איכות השרות עלתה פלאים והמחרים הוזלו. כל זאת עוד לפני המהפכות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים.

חברי הכנסת אריה אלדד ואורי אריאל ביקשו לעלות להר הבית ולהתפלל ביחידות. בלי תפילין, בלי טלית – פשוט לעמוד ולהניע את השפתיים. תשובת השר לביטחון פנים היתה שמדינת ישראל אוסרת על יהודי כל סוג של תפילה בהר – ואפילו לא להניע את השפתיים בלחש. התפילה היחידה המותרת בהר היא התפילה שבלב – הוסיף השר.

"למה הכנפיים שלך שחורות כל כך?" – שאלה כיפת ברזל את קסאם הזאב".

"מה זי בו - גזענות?!" נעלב קסאם וסירב ללחוץ את ידה. אפילו לטוס באותו מסלול הוא לא היה מוכן. כיפת ברזל מיהרה להתנצל וביקשה מקסאם לשכוח את משקעי העבר.