לפרשת ויצא - הסכמים, משמעויותיהם והסברתם

בסוף הפרשה מופיעה הברית שנכרתה בין לבן ליעקב, לאחר ניסיון הבריחה של יעקב. את כריתת הברית מציע לבן והתורה מתארת איך הם ליקטו אבנים ויצרו את הגל, לעדות, שהם לא יעברו אותו כדי להרע זה לזה.

אותו גל אבנים נקרא על ידי יעקב, גלעד. התורה טורחת להדגיש כאן  "ויקרא לו לבן יגר שהדותא" ולא מסתפקת בשם העברי גלעד. הדגשה זו מעוררת  שאלה, מדוע נעשה כך בעניין זה באופן יוצא מן הכלל ביחס למקומות אחרים? מה ראתה התורה לציין כאן את התרגום הארמי למילה גלעד שזהו 'גל עדות' ולציין שכך קרא לו לבן?

נראה לי, שיש כאן רמז, החשוב גם לימינו אלה ביחס להסכמים עם אומות העולם. כאשר אנו כורתים ברית עם האומות אל לנו להסתפק בהסכמה עצמה גם אם היא עונה לכל הדרוש לנו. עלינו לחזור ולבדוק האם גם לבני עמם פנימה מסבירים בעלי בריתנו את הדבר על פי המוסכם. האם תרגום ההסכם ויישומו אכן נעשה כמכוון על ידי כורתי הברית. לכן חזרה התורה וקראה לגלעד בתרגומו הארמי, בו, השתמש לבן, יגר שהדותא, להורות על וידוא ההסברה כמוסכם.

מושג דומה לזה ישנו בתחום ההלכתי. כאשר אדם נותן מתנה או מוכר לחברו, אחד התנאים לקיומו של ההסכם הוא, שיהיה הנותן, נותן מדעתו והמקבל, מקבל מדעתו, (בשפה משפטית, נותן מרצון ומקבל מרצון) זאת אומרת, המקבל והנותן צריכים להסכים בדעתם ולהשלים עם קיום העסקה. כאשר, עושה את הדבר אדם, שהוא נציג של ציבור, הרי שנחוץ שהדבר ייוודע לציבור כהווייתו, אחרת נראה שחסרה דעתו של אותו צד (הנותן או המקבל). לפיכך, ציינה התורה את תרגום המילה גלעד לבאר את הסבר הדברים לאנשיו של לבן, שההסכמה הובהרה להם בשפתם והובנה, קיימת גם דעתם בהסכמה זו וממילא הברית, שבין יעקב ללבן מחייבת גם אותם ומקובלת עליהם ואכן ברית זו לא הופרה על פי הידוע לנו מהמקרא.  

לעיון במאמר פרשת ויצא משנת תשס"ג - ההתפתחות והליווי הא-לוהי לחץ כאן