26 ביוני 2002

לזהות את האויב

ד"ר יהודה צורף

על-מנת להכות את האויב יש לזהות אותו תחילה, אך מאז קום המדינה מגששים מנהיגי ישראל כסומים באפלה ועדיין לא הצליחו לזהות את האויב. התוצאה הבלתי-נמנעת היא נחיתות אסטרטגית, שכן יריות לתוך האפלה חוזרות אל היורה מכיוונים לא צפויים וגובות מחיר כבד.

השיח הציבורי בישראל מגדיר את הטרור הערבי כאויב מדינת ישראל ומנסה להבחין בין ארגוני הטרור השונים. בד בבד משתרשת הכרה ישראלית בקיומו של עם פלשתינאי הזכאי להגדרה עצמית במסגרת מדינית כלשהי. אך המציאות האובייקטיבית מוכיחה שככל שישראל מנסה להבחין בין הטרור לבין האוכלוסייה הפלשתינאית השלווה ובין ארגוני הטרור לבין עצמם, וככל שישראל מציעה פיתויים מדיניים לאוכלוסייה הפלשתינית – כך מתעצם הטרור ומחריפה דרגת הזוועה של פגיעותיו.

הדינמיקה העצמאית של הטרור הפלשתינאי, ששום מהלך מדיני או לחץ בינלאומי אינו מצליח לרסן אותו, מחלחלת לתודעת הציבור היהודי, אם כי עדיין רוחשים זרמים אנכרוניסטיים בפוליטיקה הישראלית שדבקים בהשקפה של התמודדות מדינית עם הטרור. אך מרבית הציבור חש שהאוכלוסייה הפלשתינית השלווה היא זאת המשמשת קרקע פוריה לצמיחתו של הטרור. האינטואיציה הקיומית של הציבור הישראלי מובילה אותו למסקנה הבלתי נמנעת שהמבצעים לבלימת הטרור מתוך גישה טקטית נקודתית וממוקדת לא יניבו את חיסול הטרור.

על-פי התנהלותה ההססנית והמבולבלת יש להניח שמדינת ישראל צריכה לעבור עוד כברת דרך במסלול הייסורים והשכול על-מנת להבין שהטרור נובע מעצם ההווייה הפלשתינית. כל זמן שהעם היהודי לא יפנים את העובדה שהאויב המושבע של מדינת ישראל הוא הרעיון הפלשתיני, גם כאשר הוא מתהדר בנוצות שלום, ימשיך השוט הערבי להכות באזרחיה.

ככל תופעה אנטישמית משתבח גם הפלשתיניזם לא רק בריבוי פיזי מרשים אלא גם בריבוי רעיוני. כבר עשרות שנים מסתעפת התופעה הפלשתינית ומשגשגת, אך מדינת ישראל עומדת מן הצד ומתבוננת בתדהמה ובהכנעה בהתעצמותה של הדינמיקה הפלשתינית כאילו היא מתרחשת בגלקסיה אחרת. בעוד שהוויית העם הפלשתיני צמחה מחלל פיזי ריק, שאת שממונו הנורא תיארו המבקרים והתיירים בארץ ישראל של המאה התשע-עשרה, הרי שהגרעין הרעיוני לצמיחת הפלשתיניזם היה טמון באדמת ארץ ישראל השוממה והמתין לנביטתו עם שיבת ציון של העת החדשה.

ששים שנה חלפו מאז השמידו הנאצים את יהדות אירופה, אך גישתה המתנצלת והתבוסתנית של מדינת ישראל כלפי תופעת הפלשתיניזם מוכיחה שלקח השואה עדיין לא נלמד. לאחר חוויה לאומית כה טראומטית, שהמחישה לעם היהודי את פוטנציאל הזוועה של האנטישמיות, עדיין מסרב הציבור היהודי לזהות תופעות אנטישמיות מובהקות ולהתמודד איתן בתקיפות עד למיגורן.

תחת ההגמוניה הרודנית של גרמניה הנאצית שגשגה האנטישמיות בכל אירופה, כאשר כל מדינה תורמת את חלקה לרדיפת היהודים. הנאציזם התעצם בדינמיקה של שגשוג רעיוני שיצר תנועות חסות ברחבי העולם. מלחמת העולם השנייה יכולה לשמש כמעבדה לחקר הטרור האנטישמי. מתוך הניסיון ההיסטורי של הנאציזם וגרורותיו ניתן ללמוד שהטרור האנטישמי ניזון מאידיאולוגיה בלתי מתפשרת של שלילת היהודים ומורשתם, הוא אינו מסתיר את כוונותיו האמיתיות, את המשאבים החיוניים לקיומו יונק הטרור האנטישמי מתוך תשתית אזרחית בלתי מעורבת אך אוהדת, והוא משגשג ומסתעף בתהליך של הפצת גרורות אידיאולוגיות. את השקפותיו מבסס הטרור האנטישמי על הצדקה אידיאולוגית המאשימה את היהודים עצמם באחריות לכל גילויי השנאה נגדם.

הזהות בין מאפייני הנאציזם והפלשתיניזם ברורה מאליה. ראשית, התנועה הנאצית הצדיקה את הטרור  האנטישמי בכך שהאשימה את היהודים בהשתלטות רוחנית על העם הגרמני ובגזילת תרבותו ומשאביו הכלכליים. האפולוגטיקה האנטישמית בגרסתה הערבית-איסלמית צועדת בעקבותיו של המודל הנאצי ומצדיקה את הפלשתיניזם כמאבק לגיטימי נגד היהודים הגוזלים אדמות ערביות. תזת "היהודים הגזלנים", שטופחה בבית-היוצר של האידיאולוגיה הנאצית, סללה את הנתיב התעמולתי לכל צאצאיה הרעיוניים של התנועה הנאצית. מכל תנועות הטרור האנטישמיות, הפלשתיניזם הוא החקיין המסור והקנאי ביותר של המודל הנאצי. כתלמידים נאמנים של התורה הנאצית מקפידים גם תועמלני הפלשתיניזם לשייך את ה"גזלנות היהודית" לקונטקסט הרחב של "קנוניה יהודית להשתלטות על העולם".

עוצמתו הצבאית של הפלשתיניזם אומנם זניחה לעומת עוצמתה של מכונת המלחמה הנאצית, אך הפלשתיניזם מנצל את נחיתותו הצבאית, הכלכלית והחברתית באותה שטניות שבה ניצל הנאציזם את עליונותו הצבאית המוחלטת. פרט לאותה איבה שטנית נגד היהודים ופרט לביסוס האידיאולוגי הזהה של שנאת היהודים, משקף הפלשתיניזם את כל שאר המאפיינים המובהקים של טרור אנטישמי, כפי שבאו לידי ביטוי בכרוניקת הזוועה של הנאציזם. כך, על-פי אותו מודל היסטורי מדוייק של טרור אנטישמי, לא הסתיר גם הפלשתיניזם את כוונותיו האמיתיות למרות שמדינת ישראל הרשמית אטמה את עיניה ואוזניה לנוכח ההסתה הפרועה והארסית, שהתנהלה באין מפריע במערכות החינוך והתקשורת הפלשתינית נגד היהודים ומדינת ישראל.

גם שגשוגו האידיאולוגי של הפלשתיניזם והסתעפותו הבינלאומית באמצעות גרורות שמשתרשות ומתעצמות ברחבי העולם מסגירה מאפיין מובהק של טרור אנטישמי. תוך התעלמות מוחלטת מכרוניקת הדמים האפלה של העניין הפלשתיני ומתביעותיו הלאומיות המפוברקות שאין להן שום בסיס היסטורי מוכח, זוכה הפלשתיניזם למוקדי הזדהות עולמית שקנאותם ניזונה ממקור אידיאולוגי זר שאין לו קשר לנסיבות הסכסוך המזרח-תיכוני וקורותיו.

עמי העולם אינם קהל יעד ללקחי השואה, כפי שאכן מאששת המציאות הבינלאומית. לעומת זאת כופה המציאות הישראלית על העם היהודי להידרש ללקחי השואה הרלוונטיים לפוטנציאל הישרדותו. מטבע הדברים קיימים חילוקי דיעות ביחס לפרשנויות המגוונות של לקחי השואה, שגולשות אל מעבר לתחום ההשגה האנושית. לעומת ההערכות וההשגות המוטלות בספק קיימים לקחים מוצקים וברורים, שההתעלמות הלאומית מהם משקפת תהליכי התפוררות בעם היהודי.

שוב מסתבר שהטרור האנטישמי מכה בעם היהודי בתקופות של תרדמה לאומית ומשמש שוט מעורר לאומה השרויה בנמנום שמסכן את קיומה. השוט הנאצי אומנם זעזע את אושיות נשמתו של העם היהודי אך לא עקר מליבו את הגלות. כי למרות הצלפותיו הכואבות של השוט הפלשתיני מסרבת מדינת היהודים להשלים עם הצו המוסרי, שאינו מותיר לה ברירה קיומית אחרת אלא לעקור מן השורש כל מימוש פוליטי וצבאי של האידיאולוגיה הפלשתינית תוך נקיטת אותה אסטרטגיה צבאית נחרצת שמחתה מן העולם את המשטר הנאצי.