האופק המדיני

מאת: מוטי קרפל

אוסלו נגמר רבותי! במקום לעסוק במלחמות שעברו, כדאי שנתחיל להיערך כולנו למאבק שאליו מובילה הדינמיקה ההיסטורית: החלת ריבונותה ואדנותה של מדינת ישראל על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.

הציבור הישראלי קצת מתקשה לעכל את התהליכים הדרמטיים שמתרחשים כאן מזה כשנתיים. 

לא רק השמאל אלא גם הימין, כולל המתיישבים, עדיין לא מבינים ששנות התשעים של המאה הקודמת (וגם האלף הקודמת) חלפו, ולא יחזרו עוד. אצלנו עדיין עסוקים "בניהול המלחמה הקודמת": המאבק נגד אוסלו, "גדר ההפרדה" וההתנגדות לה; הורדת המאחזים והמאבק להשארתם וכ"ו. מפלגת העבודה מייצרת כל מיני תוכניות מדיניות שהמשותף להן הוא הניתוק מן המציאות, ושרון מדבר על תהליך מדיני . כולם עדיין חושבים "אוסלו", גם מי שמתנגד להסכמים. אבל המציאות, רבותי, עקפה אותנו מזמן. המציאות זרקה את אוסלו ואת הקונצפציה שאפשרה אותו לפח הזבל של ההיסטוריה. הקונצפציה של "אוסלו" לא עמדה במבחן היחיד החשוב באמת - מבחן המציאות. גם בימין ישנם עדיין אנשים שנאבקים באוסלו ובכל שאריותיו, ואינם מבינים שזוהי כבר המלחמה שעברה, שבעיקרון ניתן לראות אותו כעבר, וחלון ההזדמנות שנפתח לשמאל הישראלי בניסיונו לעצור את "שיבת ציון" בהתקדמותה הולך ונסגר.

דינמיקה הכרחית

המציאות חייבה את ישראל לשלוח את צה"ל לכיבוש מחודש של ערי יש"ע. השאלה אם החברה הישראלית רוצה בכך או לא, אינה רלוונטית. גם הויכוח האם זה ראוי, רצוי, מוסרי וכ"ו, איננו רלוונטי. זהו כורח המציאות. התוכניות המדיניות של השמאל הישראלי וגם הימין, של הנשיא ארה"ב בוש, ושל "האיחוד האירופאי" - גם הן אינן קשורות למציאות המתפתחת. הטרור הערבי יצר דינמיקה מקיפה וכוללת שמוליכה היום אותנו כולנו , רוצים או לא , לכיבוש מחודש של יש"ע. נכון, זה עדיין לא זה. הכיבוש עדיין מהוסס, מתלבט, אבל לא תהיה ברירה, אלא להעמיקו ולבססו. לא נוכל לצאת משכם, ג'נין ורמאללה משום שביום שנצא, יתחדשו הפיגועים, ונצטרך לשוב מיד. את התהליך הזה אף אחד לא יכול לעצור וגם לא את המשכו המתבקש.

"המלחמה הבאה"

וההמשך גם הוא ברור, אבל כדאי להוסיף עוד תובנה אחת בכדי להסבירו. המוטיבציה לטרור איננה היאוש אלא התקווה, תקוותם של הערבים לא רק להקים להם מדינה משלהם, אלא להקים אותה על חורבותיה של מדינתנו שלנו. ואת התקווה הזו יחסל רק דבר אחד. הכרזת אדנותה וריבונותה של מדינת ישראל ועם ישראל על כל חלקי ארץ ישראל המערבית. לא פחות. זה העיקר וכל השאר, חשוב, אבל משני. מי מערביי ארץ ישראל ישאר, ומי וכמה יגורשו? לאיזה פרלמנט ערבי יבחרו אלא שישארו, אם בכלל וכ"ו, אלו ועוד פרטים אחרים  יתבררו בהמשך.

כפי שאי אפשר היה שלא לשוב לכל ערי יש"ע, כך אי אפשר יהיה שלא להמשיך לקבע את שחרורן באמצעות השלב המדיני של החלת הריבונות על כל שטחי ארץ ישראל המערבית.

ולמי שחושש לשאלה הנושנה של " מה יגיד ואיך יגיב העולם",  יש להביא את חיסול הכור האטומי בעירק כמשל. העולם רתח, גינה והפעיל סנקציות, אבל לבסוף כולו אומר כבוד ותודה.

כך גם יהיה, בעז"ה, כשכל זה יקרה, כשהתהליך בו אנו נמצאים יבשיל ויגיע לשלבים מתקדמים, בהחלת ריבונותינו על כל שטחי א"י. בסופו של דבר, כל העולם, כולל אירופה ומנהיגי ערב, יודו לנו, אומנם אולי לא בגלוי, על שפטרנו אותם, לפחות עד השלב הבא, מהסכסוך במזרח התיכון.

אם כן, במקום לעסוק במלחמה הקודמת "גדר ההפרדה" ושאר עניינים שהתקשורת והפוליטיקה שעדיין לא הבינו את המציאות מעלים השכם וערב, כדאי שאנו, חובבי ציון, נתחיל להתארגן "למלחמה הבאה", להצבת  האופק  המדיני הראוי והמתבקש שאליו מוביל התהליך ההיסטורי:
 החלת ריבונותה של מדינת ישראל על כל שטחי  א"י המערבית. את זה צריך להתחיל לטפטף, להחזיר לתודעה שלנו ושל כל עם ישראל; על זה צריך להיאבק; לזה צריך להיערך; בזה ראוי להשקיע את הכוחות והאנרגיה. זוהי "המלחמה הבאה".