פוליטיקה, רבנים, ומה שביניהם

"אך! לו רק היתה המנהיגות הלאומית נשמעת לדעת תורה הכל היה מתהפך לטובה". משפט מעין זה אנו שומעים חדשות לבקרים יוצא מפיהם של אנשים דתיים. האם באמת שורש הבעיה טמון בחוסר המשמעת של הפוליטיקאים לרבנים? מה צריך להיות היחס בין מדינאים לתלמידי חכמים בימנו

קודם שננסה לברר מעט את הסוגיה, כדאי שנעשה קצת סדר בעולם המושגים ובעובדות. ראשית למושג דעת תורה. אלו המשתמשים במושג הזה, מתכוונים לדעת הרבנים שבהם בחרו. זה טוב ויפה כשמדובר בשאלות הלכתיות הנוגעות לאדם הפרטי, למשפחתו או לכל היותר לקהילה המקבלת עליה כרב, אישיות זו או אחרת. אם קיבלתי על עצמי רב מסוים – הרי שעבורי דעתו היא דעת התורה. אך הנהגה לאומית אינה הנהגה פרטית או קהילתית. מכיוון שלא קיימת כיום הנהגה לאומית תורנית מקבילה לזו הפוליטית – לא קיים כיום המושג דעת תורה בהקשר הלאומי. יש דעת רבני ש"ס, דעת רבני הציונות הדתית, דעת רבני אגודת ישראל וכדומה. בע"ה תתחדש במהרה בימנו הסנהדרין. עד אז, דעת תורה - אין.

מלבד המושגים המוטעים, גם העובדות לא כל כך מסתדרות עם ההנחה שבעירוב הרבנים בפוליטיקה תיפתרנה כל הבעיות.

גם אצל הנהגה פוליטית שאינה הנהגה לאומית, הנהגה פוליטית דוגמת ש"ס או מפד"ל – אשר ניסתה לערב בהחלטותיה את דעת התורה הקהילתית שלה, התברר הדבר לעיתים קרובות כפארסה ואפילו כחילול ה'. למעשה מה שבדר"כ התרחש היה שבמקום לרומם את הפוליטיקאים, דרדרה השיטה את הרבנים. ברגע שהתפוח הפוליטי הלוהט מגולגל למגרשם של הרבנים – הוא הופך אותם, ירצו או לא ירצו, לחלק מן המשחק הפוליטי. מה בדיוק חושב הציבור הרחב כשהוא שומע בחדשות שרבני ש"ס פוסקים להישאר בקואליציה (דעת תורה כמובן!) ורבני אגודה פוסקים לצאת מן הקואליציה (דעת תורה – איך לא...), מה הוא חושב על התורה בכלל ועל הדתיים בפרט. לאחרונה חזינו בשר זבולון אורלב מגייס רבנים חשובים מן הציונות הדתית למהלך אשר בדיעבד התברר כמהלך חמור שדחק את שרי הליכוד בחזרה אל שרון. מתברר שהרבנים לא ידעו את כל העובדות, מתברר שיותר משביקש את תמיכתם, עשה בהם אורלב שימוש ציני. תפקיד הרבנים במקרה ההוא היה להתוות ולהדגיש עקרונות יסוד. הנזק התאפשר משום שהרבנים לא הבחינו בסכנה ונכנסו הישר למגרשו הפוליטי של אורלב.

אז מה נעשה? האם עד לתקומת הסנהדרין נשאיר את מגרש ההכרעות הלאומיות מחוץ להישג ידם של רבנים ותלמידי חכמים? ברור שלא רק הדגם המקובל בקרב החרדים אינו מתאים לנו, אלא גם הדגם ההפוך של התעלמות מדעתם של תלמידי חכמים אסור שיתממש.

המודל לפתרון מצוי כפי הנראה ביחסי גומלין מסוג אחר. הדגם שאליו צריך לשאוף הוא יחס של כבוד, אמון והפריה הדדית. במנהיגות הפוליטית עצמה צריכים להיות משולבים תלמידי חכמים, כפוליטיקאים לא כרבנים. תפקידם של אלו להיות מעין עמדה קדומנית של גישה תורנית למציאות. הם צריכים לנווט את הפעילות היום-יומית באופן שלא תסתור את תורת ישראל ולהתריע מפני אפשרות של סתירה שכזו. בין הפוליטיקאים לקבוצת הרבנים שמחוץ לפוליטיקה צריך להתקיים דיאלוג רצוף. מדובר כמובן ברבנים המעוניינים בדיאלוג שכזה, מעורבים בנעשה בחברה במדינה ובמערכת הפוליטית, והרואים עין בעין את מטרות היסוד של הקבוצה. הרבנים אינם צריכים לראות עצמם כמשגיחי הכשרות של הפוליטיקאים אלא כמסייעים להתוויית הדרך העקרונית מתוך אספקלריה תורנית, חיצונית לפוליטיקה. שני הצדדים, הפוליטיקאים והרבנים נדרשים כאן לתעצומות נפש לא פשוטות. ברגע שאצל מי מהצדדים, יעבור המוקד מן המטרה המשותפת לצבירת עוצמה וכבוד - יקרוס המבנה כולו. מתוך מטרה אמיתית משותפת, דיאלוג שוטף, והתרחקות מנגיעה אישית תיווצר האנרגיה החיובית הנדרשת. ניתן אולי להמשיל זאת למנוע חשמלי המסתובב במהירות בין שני שדות מגנטיים. כל עוד ממוקם המנוע בצורה מדויקת בין הקטבים, הוא ניזון מן המתח שביניהם ומפיק אנרגיה. ברגע שיחול עיוות והמנוע ידבק לאחד הצדדים התהליך נתקע. לנסות ולהגדיר את סמכויות הצדדים יהיה כניסיון ללמוד נגינה בהתכתבות. אמנם עושים זאת בכמה מפלגות – את איכות הצלילים כבר למדנו להכיר.