בחירות לאוטונומיה בירושלים

נזכרתי בפתרון התעבורתי הזה בהקשר להצבעתם של ערביי ירושלים לרשות הפלסטינית: היתכן, שבקלפי במקום אחד יבחרו נציגות פוליטית למקום אחר?

השמאל מקבל את הפטנט הזה בהתלהבות וללא פקפוק בכשרותו הדמוקרטית. הפתרון הוא חדשני, וטוב שכך. מפני שכל פתרון שהועתק ממקום אחר, חזקה עליו שלא יתאים לכאן. שבות ישראל היא תופעה חד-פעמית בהיסטוריה, וממילא בעיותיה ייחודיות.

כל בעיותינו הקיומיות משתקפות בירושלים: זכותנו על הארץ, שירושלים היא ליבה; רצוננו לקיים משטר דמוקרטי, המחייב לאפשר לערביי ירושלים להצביע למסגרת כלשהי; אי-רצוננו שהם יצביעו לכנסת, מחמת החשש הדמוגרפי הלגיטימי. הקיום קודם לדמוקרטיה; דחיית הטרנספר כפתרון, מטעמים מוסריים וגם מעשיים; הוודאות הגמורה, שכל עוד ישראל שולטת בירושלים המאוחדת לא תוכל לקום מדינה פלסטינית, שאסור לנו להרשות לה להתקיים אם חפצי חיים אנחנו.

עם הפרובלמטיקה המסובכת הזאת מתמודדת הצבעתם של ערביי ירושלים לאוטונומיה. היא מאפשרת לערביי ירושלים להשתתף בעיצוב ענייניהם המקומיים בבחירות העירוניות ולהצביע בענייניהם הלאומיים בבחירות לאוטונומיה.

חשיבותו של הדגם הזה ביכולתו לשמש כמודל. מי יודע, כמה דם עוד יישפך עד שיבינו הכל, שא"י המערבית אינה ניתנת לחלוקה, והפתרון "הירושלמי" ניתן ליישום ברמה הארצית.

הבריטים הפרידו את א"י המזרחית מן "הבית הלאומי היהודי" והפכוה לאמירות ירדן, כדי לספק בית לאומי לפלסטינים, שחיקו את היהודים, "קמו בבוקר והנה הם עם" ושאלו לעצמם שם מן המנדט הבריטי שנקרא "פלסטיין". היום , אוכלסיית א'י המזרחית - 3/4 משטח המנדט המקורי - היא ב-70% פלסטינית. עד מתי נקבל את האבסורד, ששני אחים, האחד מתגורר ביו'ש והשני בירדן, שניהם יושבים בא'י ההיסטורית ובכ'ז - זה שייך "לאומה הפלסטינית" וזה "לאומה הירדנית"? והיש ספק, שאם תגיע, חלילה, מדינה פלסטינית לגדת-הירדן, סופה להתאחד עם ירדן לפלסטין גדולה אחת?

אמר "שר החוץ" הפלסטיני, פארוק קדומי: "אש'ף רואה בירדנים ובפלסטינים עם אחד", וכנגדו הצהיר הנסיך חסן "פלסטין היא ירדן וירדן היא פלסטין. עם אחד וארץ אחת, עם היסטוריה אחת וגורל אחד", והמלך חוסיין הוסיף: "שני העמים הם למעשה אחד – זו עובדה".

"שתי מדינות לשני עמים" דורשים הפלסטינים? שתי מדינות לעם אחד הם רוצים!

לנו לא איכפת, אם המדינה הזו תמשיך להיקרא ירדן או תשנה את שמה לפלסטין. רצוי אמנם, שמלך ירדן הוא שיקבל את האחריות ל"בעייה הפלסטינית", אך לא נתערב, אם נתיניו ימצאו ביטוי אחר לזכות ההגדרה העצמית הפלסטינית. בשני המקרים, הפתרון שנמצא בירושלים יכול לשמש פרדיגם לאיזור יו'ש, התקוע כטריז בין ישראל והמדינה הפלסטינית שממזרח. מכאן הזכויות ההיסטוריות, הגיאוגרפיה, הכלכלה ואינטרסים בטחוניים חיוניים, ומשם העובדה, ש- 87% מתושבי האיזור הם ערבים פלסטינים. לפי דגם ירושלים יהיו יהודי יש'ע אזרחי ישראל, וערבייה אזרחי המדינה הפלסטינית, וכל אחד יצביע את הצבעתו הלאומית במקומו. הקלפיות היהודיות יישלחו לירושלים והפלסטיניות לרבת-עמון. בנוסף, יצביעו הערבים לשלטון הבית האוטונומי שלהם, שיכלול הכל – חוץ מגבולות, יחסי חוץ, בטחון ותשתיות-על. לאבטחת שלומם של תושבי האוטונומיה, נתיני פלסטין, יוכל לתרום הסכם מיוחד בין שתי המדינות שיתן בידי המדינה הפלסטינית כלים להבטיח את זכויות נתיניה, תושבי האוטונומיה שבריבונות ישראל.

על השפע והברכה ש"מזרח תיכון חדש" כזה יביא על שני העמים משתי גדות הירדן אפשר רק לחלום. אולם אם לפרס מותר, לנו אסור? לא נותר אלא לחכות שהשמאל, המוחה היום כפיים להסדר הבחירות בירושלים, ישפוך אש וגפרית על אותו ההסדר, כשהוא מיושם על א'י ההיסטורית כולה.

ידיעות אחרונות
20.11.2004