לחנוכה ופרשת מקץ - היעוד חורז הדורות

בכל שנה אנו קוראים את פרשת מקץ בימי החנוכה. אמנם, אין קשר עניני בין יוסף במצרים, המופיע כנושא עיקרי בפרשתנו ובין ניצחון המכבים על היוונים, שלזכרו נקבע חג החנוכה והתרחש כאלף חמש מאות שנה מאוחר יותר, אולם אם נעיין בתוכן האירועים ובהשתלשלותם, נמצא שרב הדמיון בהתמודדותם של המכבים להתמודדותו של יוסף.

להסברת הדברים נעיין תחילה במעשה יוסף. לאחר מכירתו למצרים, הוא אינו עושה מאמץ לשוב אל אביו וחיק משפחתו, נהפוך הוא, אפילו לשני בניו הוא קורא בשמות המאזכרים מעין שכחה של בית אביו, "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי". הסיבה לכך, כפי שכתבנו בעבר היא, שיוסף רואה את עצמו כשלוח על ידי ה' למצרים בהתאם לחלומותיו. מסיבה זו הוא גם אינו מתגלה אליהם מיד בהגיעם אלא ממתין להתגשמותם המליאה של החלומות, בבוא בנימין אחיו. לאורך כל אותה תקופה, הנמשכת שנים רבות, יוסף שומר על זהותו האישית חרף הימצאותו במצרים, מעצמת התקופה. הוא אינו נטמע במצרים ובהגיע אביו ובני משפחתו אליו, מיד הוא מתחבר חזרה אל מקומו הטבעי בבית יעקב.

במלחמת המכבים אנו מוצאים מרכיבים דומים. יוון הייתה מעצמת התקופה, ששלטה בארץ ישראל ובאזור כולו. ניסיונם להחיל את תרבותם הזרה, באמצעות עבודת אלילים ומחיקת מרכיבים מרכזיים של עבודת ה' על תושבי הארץ היהודים, נתמך על ידי המתייוונים ועל ידי הגויים, שגרו במובלעות אחדות בארץ, אבל עורר גם התנגדות עזה של היהודים הנאמנים לה' ולתורת משה. כאשר קרא מתתיהו הכהן, "מי לה' אלי", נענו הנאמנים לקריאה זו וחוללו את המרד ביוונים ולאחר זמן ומלחמה ממושכת, החזירו שלטון יהודי נאמן לארץ ישראל, שהגיע לשיא ביטויו בטיהור המקדש מטומאות היוונים.

יכולתם של היהודים בהנהגתם של מתתיהו ובניו לנצח את היוונים בקרבות, שהתחוללו בארץ כמתואר בספר מכבים, נבעה מטקטיקה צבאית בה נקט יהודה בנו של מתתיהו, כאשר הוא הנהיג את המרד והמלחמה ביוונים, אבל נשענה בראש ובראשונה על הקריאה הראשונית של מתתיהו לשמור אמונים לברית עם ה' ולהיות נאמנים ליעוד האלוקי. דומה לזה היה מצבו של יוסף כאשר נבלע במצרים. זכר בית אביו וזכרון ייעודו להיות חלוץ לפני ירידת בית יעקב למצרים, כפי שהועידו לו חלומותיו נתנו בידו את הכוח, במשך שהייתו בבדידות במצרים, לשמור את זהותו וערכיו הנובעים מתרבותו העברית המקורית.

ניתן, אם כן, להסיק מנס חנוכה וממכירת יוסף למצרים, שתנאי מרכזי לשמירת הקיום הפיזי והערכי הוא, נאמנות ליעוד. רעיון דומה לזה כתב גם ויקטור פרנקל בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות", שנכתב על ימי היותו אסיר במחנות הריכוז באירופה, "מי שיש לו איזה 'למה' שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל 'איך'". לא נותר אלא לצפות ולסייע להופעתה של רוח זו, שכבר נתגלתה בעמנו, בימים אלו ולחלצנו מן המצר של העת הזאת.

 לעיון במאמר פרשת מקץ - הפרט והיעוד בהשתלבותם משנת תשס"ד לחץ כאן