צביקי

יפים קורצקי לא הבין כיצד זה נותר בחיים. כוח של גולני עם 24 זחלמים ושלושה טנקים החל את הטיפוס אל תל פאחר במהלך הקרב לשחרור רמת הגולן. ברי המזל שהגיעו עד לפאתי היעד זינקו ונלחמו כאריות, חשופים לאור יום ומול כוח עדיף ומחופר היטב. 14 צלש"ים ושני אותות גבורה חולקו בעקבות אותו קרב. מעטים שרדו אותו. אך המזל לא שיחק עוד זמן רב ליפים. מיד בתום מלחמת ששת הימים עלה ג'יפ התול"ר שלו על מוקש ויפים נפצע באורך אנוש. אך לא איש כיפים ישבר. למרות נכותו הקשה סירב לקבל סיוע כספי ממשרד הביטחון, "המדינה לא חייבת לי דבר" הוא הסביר. למעלה משנה שכב בבית החולים. מיד כשהשתחרר החל לעבוד, הקים משפחה לתפארת והמשיך להילחם את מלחמת הקיום היום יומית בכוחות עצמו. ברבות השנים וההתבגרות, חזרה הפציעה הקשה ונתנה את אותותיה הקשים. היום, מרותק יפים לביתו וכל תזוזה כרוכה בכאבי תופת החוזרים ומזכירים לו את מוראות הקרב ההוא.

בכל שבת אני הולך לבקר את יפים. בינות לכאבי התופת וסיוטי האתמול בצבצה לה קרן אור. לפני תשע שנים התגייס בנו - צביקי. את כל הלהט הציוני, את כל האמונה במדינה ובצה"ל הוריש יפים לצביקה בנו. צביקי זה, שד משחת. חרוץ ומוכשר להדהים, הותיר המומים את כל שדרת הפיקוד שבאה איתו במגע. חיש קל סיים קורס קצינים, טיפס בסולם הדרגות, כששובל מדהים של תעודות הצטיינות והוקרה הולך ומצטבר מאחוריו. כקצין זוטר מילא מגוון תפקידים שנועדו לבכירים ממנו בכמה דרגות. בכל שפנה, ייעל שיפר, הוביל, ואהוב היה על פקודיו ומפקדיו. צביקי ראה בצבא את עתידו. הוא חתם קבע ואמור היה לצאת ללימודים לפני כשנתיים. בשביל יפים, לראות את צביקי, היה שווה הכל.

אך למדינת ישראל צביקי היה טוב. טוב מדי.

בשבת, כשיצא המג"ד הביתה לחופשה השאיר את צביקי לפקד על הגדוד. צביקי סייר עם ג'יפ בודד כשלפתע הגיעה אליו ההודעה. בכפר 'נזלת זיד' מתארגנת מכונית תופת ליציאה לכוון חדרה. הימים, ימי הפיגועים הגדולים, המרחק מהכפר ליעד קצר, אין זמן ואין אפשרות לארגן כוח נוסף. אך ורק צביקי נהגו וחיל נוסף חוסמים עכשיו בגופם את מכונית תופת המכוונת לחדרה. צביקי לא חשב פעמיים וטס אל תוך הכפר.

שבת. אין שום גורם בסביבה מלבד תושבי הכפר. אם כן מדוע זה ממתינה לצביקי הפגנה החוסמת את דרכו? המסקנה פשוטה - ההפגנה הספונטנית לכאורה, אינה אלא כוח השהיה שנועד לאפשר לפצצה לנוע על יעדה. צביקי יורד מן הג'יפ וקורא למפגינים להתפזר. כמובן שאיש אינו מתייחס אליו. הוא יורה באויר וגם אז אין איש מן המפגינים מתרשם במיוחד. הזמן דוחק וצביקי מבצע נוהל שמקובל מאוד באותה עת - ירי לעבר קיר מפגע. הוא מכוון את נשקו ויורה דרך כוונות לעבר קיר לבנים בבית סמוך. צביקי מזהה היטב את ענן האבק העולה ממקום הפגיעה בקיר. הפעם מתפזרת ההפגנה וצביקי ממהר לבצע את הסיור בכפר. מכונית התופת כבר לא הייתה שם, בחסדי ה' נתפסה בכפר סמוך. כשיצא מן הכפר זיהה צביקי התקהלות. התושבים הצביעו על פצוע ברכב. ניטען שנפגע מפגיעת כדור. צביקי סייע ככול יכולתו והוביל את הרכב עם הפצוע אל כוח רפואי סמוך.

בלחץ ארגון "בצלם", הועמד צביקי לדין.

בידי התביעה לא הייתה שום הוכחה ממשית. גופת ההרוג נחטפה ונקברה מזמן – איש לא יכול היה להוכיח שנהרג מפגיעת כדור. ראוי לציין כי בהחלט ייתכן שכמו במקרה אחמד דורה, ומקרים אחרים, היו אלה ערבים מקומיים שגרמו למוות ומיהרו להשתמש בגופה ככלי נשק תעמולתי. אך מה לו לבית הדין הצבאי ולהשערות כאלה כשתקדימי בג"ץ ואילנה דיין נושפים בעורפו. מסגרת של חלון חסר שמשה הובאה כהוכחה לכך שהכדור של צביקי הוא שניפץ אותו (ראוי להעיר שכדור מ16, הוא הנשק שבו השתמש צביקי מותיר חור אחריו ושמשה שלמה). בקשתו של צביקי לאפשר לו לחזור לכפר ולאתר את מקום פגיעת הכדור בקיר – נענתה בשלילה.

שנתיים קשות עברו על צביקי והוריו. את כל כספם הוציאו על עורכי דין וערעורים. דבר לא עזר. גם בקשתו הסופית לחנינת הרמטכ"ל נענתה בשלילה. דרגותיו נשללו, הלימודים שהובטחו לו בוטלו, והבוקר נכנס צביקי בשערי בית הכלא הצבאי בו ירצה עונש של חצי שנת מאסר. זהו הפרס אותו נותנת מדינת ישראל לבחור מסור וקצין מוכשר שנתן לה במסירות אין קץ תשע משנות חייו הראשונות, שנים בהן בונה אדם את עתידו. בעבור אומץ ליבו והתייצבותו יחיד מול המון מוסת ומול מחבלים העושים דרכם לחדרה, היתה מדינת ישראל צריכה להעניק לצביקי אות הצטיינות. אך לא כן הדבר בעידן היפוך הערכים ה"ישראלי". צביקי, הקצין המצטיין, חובש הכפה מקרני שומרון, היה בדיוק הטרף לו המתינה המערכת.

זה שנים אני מבקר את יפים בכל שבת. בשנתיים האחרונות ראיתי כיצד חרב עליו עולמו. לא מסוגל היה לקלוט כיצד זה אותה מדינה בה האמין ועבורה נתן הכל – עושה לו את זה.

ניסיתי להסביר ליפים שזה לא המדינה שלנו. מישהו גנב לנו את המדינה וביום מן הימים היא עוד תשתחרר משביה. אבל יפים לא מוכן היה לשמוע דיבורים כאלה. הוא הלך ושקע בדיכאונו.

לאורך כל התהליך נמנעתי מלפרסם את הסיפור. צביקי שבוי בידיהם של אלו, ששמי סדין אדום בעיניהם. לא רציתי שידעו על הקשר. אבל עכשיו הכל גמור. צביקי בפנים ויפים שבור בנפשו עוד יותר מבגופו.

האיש מרוסק העצמות הזה, האיש שחי על משככי כאבים שיש בהם בכדי לחסל אדם רגיל, האיש הזה מתחיל מחר הפגנת יחיד מול שער הכניסה למחנה מטכ"ל בקריה בתל-אביב. בגשם ובקור הוא מתכוון לשבת שם, ואני חושש לגרוע מכל.

וצביקי?

ברוך ה', את מה שאביו לא מוכן לקבל, צביקי מתחיל להבין. "אתה חייב להגיש בג"ץ!" ניסה לשכנע אותו אחד מעורכי הדין. אבל צביקי כבר הבין שנלכד בכפות המפלצת, כבר תפס עם איזו מערכת הוא מתמודד. "בשביל מה?" שאל צביקי, "כדי למצוא עצמי בעוד שנתיים עם חובות גדולים עוד יותר ובדיוק באותו מצב?"

בעוד ששה חודשים צביקי ישתחרר. צביקי הוא אוצר לכל יזם. צביקי ילמד ויעבוד בחריצות ובנאמנות שאין שני לה. "בעוד שנתיים" - אמרתי ליפים - "בעוד שנתיים אתה ומלכה תודו לבית המשפט שהרשיע את צביקי. אתם תודו לרמטכ"ל ושאר הקצינים הרופסים חסרי חוט השדרה שהפנו לו את גבם. אתם תודו להם כי בלעדיהם צביקי היה נשאר בצבא ולא מממש ולו מקצת מיכולתו".

אנחנו עוד נשחרר את המדינה משביה, והיא עוד תזדקק לאנשי סגולה כצביקי. היא עוד תודה להם כאשר תשתחרר מהשבי.