לא דתי ולא חילוני – מה כן?

קראתי בעניין רב את מאמרו של בוריס יוסין ותגובות עליו. אין להמעיט בחשיבות הנושא: "מנהיגות יהודית" חייבת למצוא דרכים לשתף קהל רחב ככל שניתן ברעיונותיה, וח"ח לא להגיע למצב שהגרעין האידיאוליגי של התנועה, המורכב ברובו מחובשי הכיפות הסרוגות, יתחיל להתבוסס במיץ של עצמו. אך לא די רק בקביעה הזאת; יש גם להבין מה עובר היום, בראש ובראשונה במישור ההשקפתי, על אותו הקהל הרחב שאליו אנו חפצים להגיע. את המאמר הנוכחי החלטתי להקדיש לעצם הבעייתיות שבחלוקה המקובלת לדתיים וחילוניים. ברצוני להראות שחלוקה זו, שאולי הייתה מוצדקת בעבר, היום כבר לא מסוגלת לתאר כראוי את החברה הישראלית היהודית ואת הדינאמיקה הסוציו-תרבותית שמתחוללת בה בימנו.

הסיפור האישי שלי יוכל אולי להמחיש את העניין .אני, בן למשפחה מוסקבאית משכילה ומתבוללת, עליתי בגפִּי ארצה בגיל 20 – יש לציין, עקב צירוף נסיבות מקרי לחלוטין. עד מהרה הרעיון הציוני, שגם אותו כמעט שלא הכרתי לפני כן, שב את לבי: פתאום יש לי מולדת, יש לי מדינה, ובמדינה הזאת עתידים אנו להפוך לעם נורמאלי. אמנם, עם הזמן התחלתי להבין שאנו בכל זאת עם מיוחד, ושלא ניתן לבסס את הלאומיות היהודית בדרכן של אומות העולם – על קרבה שבטית, שטח ושפה בלבד. זה הביא אותי להתעניינות עמוקה וכנה ביהדות, בתכניה הכי עמוקים ומורכבים. תודעתי השתנתה עמוקות. אך לא נהייתי דתי. כמובן, אני רוחש כבוד גדול לדתיים. כמובן, אני נמנע מלעשות דברים מסוימים שחורגים במיוחד מהיהדות (בתחום הכשרות, למשל), מציין בצורה כזו או אחרת את רוב מועדיה. גם השבת בשבילי זה לא סתם יום חופש, אני מקפיד שיום זה יהיה בשבילי מנוחה לגוף ולנשמה... אך יש גם דברים שלא ממש מדברים אליי – תפילות, למשל.

בעבר, באופן טבעי הגדרתי את עצמי כ"חילוני". היום אינני שלם עם הגדרה זו. אל"ף, בגלל הסמנטיקה של המילה. במילון אבן-שושן מובאות שתי משמעויות של מילה "חילוני": (1) "לא קדוש, שאינו קשור בדת, בקדושת האמונה וכדומה... לימודים חילוניים בבתי-הספר, מוזיקה חילונית – לעומת מוסיקה דתית, חיים חילוניים..." (זו המשמעות העכשיווית של המילה), (2) "זר, הדיוט" (במובן הזה המילה "חילוני" מופיעה במדרש ויקרא רבה). המשמעויות הללו הן בעיתיות עבורי: הרי, תהום פעורה ביני לבין אלה שאין להם שום דבר קדוש, וכמובן אינני זר. בי"ת, חולק אני על עצם תפישת היהדות כדת, על עצם הגישה שניתן לחלק את העולם לקדוש וחול. כך כותב משה פייגלין בנושא: "המושג דתי הוא מושג שאול מתרבויות אחרות – הנוצרית בעיקר– והוא אינו מתאים כלל לתרבות היהודית. ... הנצרות שהפרידה את הדת מהחיים היא שיצרה את המושג דת במשמעותו המערבית המוכרת אצלנו. אך היהדות אינה דת. היהדות היא תרבות, היא עם, היא ארץ, היא תורת ישראל, היא מכלול חיים שלם שחלק חשוב בו הוא שמירת המצוות." (המאמר "מה אתה", 6/11/03).

גם הגדרת הביניים, "מסורתי", אינה מתאימה למקרה שלי. הן לפי מידת שמירת המצוות, והן לאור המצב שהמרכיבים הלאומיים בתודעתי היו ונשארו יותר חזקים מאשר שמירת המסורת. אמונתי בה' היא אבסטרקטית, ואף על פי שהיא קובעת לי את אמות המידה שלפיהן אני משתדל לחיות, היא לא מתורגמת אצלי לאורח חיים מסורתי. והעניין שבכלל לא עומד אצלי על הפרק, זה אינו ניסיון להגדיר את עצמי במסגרת של הזרם הרפורמי או הקונסרבטיבי. זרמים אלו נוצרו בגולה ומטרתם הייתה להתאים את היהדות לחיים בגולה, לכן בעיניי הם אינם רלוונטיים כלל וכלל לחיים הלאומיים של עמנו בא"י.

אכן, אינני מוצא לעצמי שום הגדרה סוציו-תרבותית בתוך העם היהודי. האם המקרה שלי הוא ייחודי ונובע אך ורק משילוב מיוחד של חוויות שעברתי, או מדובר פה בהתפתחות של מגמה חברתית חדשה? דומני שהתשובה השנייה היא נכונה. יש לציין, לפחות, שהרקע החילוני לחלוטין שממנו באתי, אינו ייחודי רק ליוצאי רוסיה ומזרח אירופה – המקומות שבהם היהודים היו מנותקים ממורשתם במשך עשרות שנים. גם אם ניקח את יליד הארץ בשנותיו העשרים, שהתחנך במוסדות חינוך חילוניים ולא היה לו סבא או דוד שפקד בשבתות את בית הכנסת השכונתי, הרקע שלו בהקשר הזה אינו שונה בהרבה מהרקע שלי. ואם הישראלי הזה מתחיל להתעניין עמוקות ביהדות, לשלב אלמנטים ממנה בשגרת חייו ובהשקפת עולמו, מבלי לקחת על עצמו את עול המצוות, אזי סביר להניח שגם לו יהיה קשה למקם את עצמו על הסקאלה "דתי"-"מסורתי"-"חילוני" המקובלת.

אף על פי שבאתי מרקע חילוני לחלוטין, ואולי דווקא בתור שכזה, אני מוצא לנכון להתייחס לנושא הרגיש שזכה לכינוי "חזרה בשאלה" או "יציאה לשאלה". גם כאן מדובר בתהליך דומה, באיזו מין תמונת ראי של המקרה של "החילוני לשעבר" כמוני. גם כאן אני מתבונן אל המילים ותוהה: האמנם מדובר כאן ב"שאלה"? האם אנשים שעזבו את העולם הדתי מסכימים להגדיר בצורה כזאת את המהלך שעשו? מסתבר שלא כולם. נתֵן במה לשחקן עודד מנסטר: "אני אותה הגברת עם אדרת קצת שונה. לא חזרתי בשאלה, לא עזבתי, מצאתי תשובות. אני יהודי שמאמין בקדוש ברוך הוא, מאמין מאד" (מתוך הראייון ב-"מקור ראשון", 10/12/04). מנסטר, בן למשפחה דתית-לאומית, אינו לבד. מהיכרותי האישית עם "חוזרים בשאלה" לא מעטים, משיחותיי הפרטיות איתם מסתמנת תמונה מורכבת בהרבה מההפשטה הדיכוטומית של "דתי"/"חילוני", "תשובה"/"שאלה". לא כולם, כמובן, מתבטאים בצורה כה קולעת, ולא כולם נוטים להרחיב את הדיבור בנושא. אך ממה ששמעתי, עולה חוקיות מסוימת שעומדת בסתירה לסמנטיקה המקובלת. "הרחבתי את עולמי", אומר אחד. "נשארתי מהמינ/ה", "לא עזבתי, תמיד הייתי בפנים", מתעקשים אחרים. רבים, אולי אף רובם, מסתייגים מהמונח "שאלה", מציינים את הקשר שהם שמרו עם בורא העולם, ולא מצהירים בכל צעד ושעל על "חילוניותם" כביכול. לא ניתן לתרץ את עזיבתם רק ביראת שמיים לא מספיקה או בעצלות. הרי אם בנאדם עוזב את הדת ע"מ להרחיב את עולמו, אזי עולמו הקודם היה צר בשבילו. ואם הוא עזב ע"מ לחפש תשובות, הרי זה מפני שהוא לא הצליח למצוא אותן בסביבתו הטבעית. אני מרחיק עוד ושואל אפילו את השאלה הבאה: אם אדרתו החדשה של עודד מנסטר (וכנראה גם של רבים אחרים) היא רק "קצת שונה" מהקודמת, אז אולי אורח החיים הדתי, כפי שהוא היום, הוא לא יותר מלבוש בלבד שהמהות היהודית הפנימת מתכסה בו – הלבוש שאמנם הולם אותה אך אינו היחידי האפשרי – ולא חלק אינטגראלי מאותה מהות?

מזה עשרות שנים מקובל אצלנו לסווג יהודים לפי קרבתם ליהדות רק על-פי מידת שמירת המצוות – הדתיוּת. אז יש לנו חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים; לעתים קרובות, מסתפקים לחלוקה בין חילוניים לדתיים בלבד. האם החלוקה החד-מימדית הזאת מתארת את המציאות בצורה הולמת? האם כל מכלול היחסים בין יהודי למורשתו או, אם נרצה לומר, בין יהודי לבוראו, מתמצה רק בשמירת המצוות? לפי חלוקה זו, מי שיש לו תודעה יהודית חזקה אך שמירת המצוות זה לא החלק החזק אצלו, ימצא את עצמו בכפיפה אחת עם "סתם" חילוניים שהיהדות לא כל-כך מדברת אליהם. וגם איש דתי שאיבד למעשה את אמונתו בקב"ה אך אינו מכריז על כך משום שאינו רוצה להיות מנודה ע"י משפחתו וקהילתו, נמצא בכפיפה אחת עם יהודים יראי שמים באמת, בני אותה קהילה. והינה עוד פרדוקס אחד. ניקח שני אנשים: האחד "כיפה סרוגה" והשני חילוני מתון שהינו אדם מוסרי ומכבד את ערכי היהדות. שניהם די קרובים אחד לשני מבחינה ערכית; רמת שמירת המצוות שונה זה בעצם ההבדל המהותי היחיד ביניהם. וניקח גם את השר הבכיר לשעבר שהקריירה שלו נגמרה יום אחד בגלל פרשה של הטרדה מינית – אותו איש ציבור מגדיר את עצמו כמסורתי. ברור שמבחינה יהודית-ערכית תהום פעורה בין השר-לשעבר הזה לכל אחד משני האישים הנ"ל. אך כאשר ממקמים את שלושתם על סקאלת הדתיות, אזי השר-לשעבר ימצא את עצמו בדיוק בין השניים, כלומר, המרחק בין שני האישים ההם יהיה גדול יותר מאשר המרחק בין כל אחד מהם לשר-לשעבר. הרי זה אבסורד!

אפשר לפתור את הפרדוקס ע"י שימוש במימד נוסף: מידת הערכיות, או מידת האמונה. אז במקום קו יש לנו מישור, וכל יהודי הוא נקודה על המישור, בהתאם לרמת דתיותו (ציר אחד) ורמת אמונתו (ציר שני). גם למודל הזה, כמובן, יש מגרעות. לדוגמא, הערכיות לא חייבת להיות פועל יוצא של האמונה; בנאדם יכול להיות ערכי, במובן היהודי של מונח זה, גם בתור אתאיסט גמור. אך אין לחלוק על השיפור שמביא מודל זה לעומת הסקאלה דתי-חילוני. לפחות את הפרדוקס הנ"ל הוא פותר: המרחק בין שני האישים שלנו, הדתי והחילוני, יהיה על המישור הזה קטן יותר מאשר בין כל אחד מהם לבין השר-לשעבר "המסורתי" שסרח. הרי מי שעוסק בהטרדות מיניות אינו ראוי להיקרא יהודי מאמין באמת, גם אם הוא אוכל כשר ומתפלל בבית כנסת.

אכן, החלוקה לדתיים וחילוניים היא סוציו-תרבותית, ולא משקפת כראוי את מהותו הפנימית של האדם. אך החסרון שבגישה שמתמקדת בדתיות ולא מתייחסת לערכיות אינה סוגיה סוציאולוגית גרידא, היא מקרינה על המציאות החברתית בישראל. כך, לצעיר דתי שמתחיל להכיר את "העולם הגדול", קשה להתמודד עם הפער שלעתים נפער במציאות בין דתיות לערכיות, קשה לו לעכל את העובדה שישנם במציאות חילוניים מוסריים רבים ובו בזמן ישנם דתיים לא מעטים שהמידות הטובות מהם והלאה. מכאן ל"יציאה לשאלה" כבר דרך קצרה. וקיים דבר דומה גם בחלק החילוני של הסקאלה: צעיר שלא זכה להכיר את היהדות מקרוב אך בבוא היום מתחיל להתעניין בה, בין השאר בשל שאיפתו הפנימית לערכיות וטוהר, לעתים נרתע מדוגמאות שליליות רבות שהוא רואה בקרב אנשים דתיים ומסורתיים, ואז הוא נשאר, בגדול, מי שהיה.

אין לתאר את שתי הקבוצות – הדתית והחילונית – כאיזו מין מערכת סגורה של כלים שלובים, שאנשים עוברים מקבוצה לקבוצה, ותו לו. החזרה למצב הטבעי – חיי האומה הריבוניים בארצה – לאט-לאט עושה את שלה, מעצבת מחדש את היחידים וכן את העם בכללותו. רואים אנו את ההתעניינות ההולכת וגוברת של שכבות רחבות בציבור החילוני בתכנים היהודיים מחד, ואת תהליך "ישראליזציה" של חלקים רבים בציבור החרדי מאידך. אם וכאשר יש מספיק אנשים שהחלוקה הקווית המקובלת לפי רמת הדתיות כבר לא מספיקה להם כדי להגדיר את עצמם כראוי מבחינה סוציו-תרבותית, אזי הגיע זמן לפרוץ את הקו הזה, לתת לגיטימציה לביטוי של מימדים נוספים, דוגמת הכיוון הדו-מימדי שהצעתי. וכאשר אנו דנים בשאלת ההנהגה האמונית לציבור כזה או אחר, או בצורך לפתח אידיאולוגיות-משנה עבור כל אחד מהם, חובה עלינו להתחשב בתמורות ההשקפתיות שהחברה הישראלית עוברת בימנו, בקו שבין הדתיים לחילוניים ומעבר לו. מוטי קרפל מתייחס בספרו לתהליכים הללו בעניין רב ומייחס להם משמעות מכרעת: "הופעתן של צורות חדשות ומקוריות של הוויה יהודית היא חיונית. היכולת של כל אחד, ושל קבוצות שונות בחברה, לתת את תשובותיהם הם לשאלות המשמעות והתוכן היא חיונית לתהליך יצירה אמיתי. ... חיפוש חופשי ומשוחרר זה יאפשר לכולנו לפתח יהדות שתוכל בסופו של דבר להיות שוב תרבות ישראלית מקורית." ("המהפכה האמונית", עמ.80). אולי זה הזמן שהצורות החדשות הללו צריכות להופיע?