עקירת אזרחים: היבטים דמוקרטיים

מתי מותר לעקור אנשים במשטרים דמוקרטיים? במילים מדויקות יותר, לפי התקדימים והחוק, מתי מותר במשטר שהוא דמוקרטי לעקור/לגרש אנשים נגד רצונם?

הסוגיה בארצות דמוקרטיות מתייחסת ל 'תועלת הציבור'. מותר לעקור יחידים - ללא זיהוי קבוצתי, אתני וכדומה, למען צרכי הכלל כגון בניית כבישים, מתקני ציבור. היחידים יכולים לערער בבתי משפט ואם אינם מצליחים, ז. א. המדינה מוכיחה את התועלת הרבה לכלל מהעקירה , העקורים מקבלים פיצויים הכוללים את הרכוש שמפסידים פלוס תוספת רצינית עבור הסבל והעלויות הנוספות שנגרמות על ידי העקירה.

העקירה שעל סדר היום הישראלי אינה מסוג זה. המאפיינים העיקריים הם: א. עקירה אתנית; ז. א. יהודים בגלל שהם יהודים. ב. עקירה כתוצאה מהוצאת השטח משליטת המדינה. ג. עקירה להקמת מדינה אחרת ללא מיעוט יהודי. ד. עקירה כהחלטה של רוב פשוט בכנסת ובממשלה.

במדינות דמוקרטיות לא קיימת בחוק (א) עקירה אתנית. היא מנוגדת לסעיפים רבים בכל משטר דמוקרטי. המעשה הקרוב ביותר בארה"ב הייתה עקירה זמנית של אזרחי ארה"ב ממוצא יפני בתחילת מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה היפנים חזרו לבתיהם.

עקירה לפי סוגיה (ב) - גירוש כתוצאה של העברת שליטה מישראל למדינה אחרת - היא סוגיה שיש לה תקדימים אבל החוק הבינלאומי שנוצר כתוצאה מהם, הוא די ברור. לתושבים הזכות להישאר ולהיות במדינה היורשת. כך העולם התערב צבאית בבלקן כאשר השולט בשטח ניסה לגרש בכוח מיעוט במדינה (אבל רוב באזור) בדרכים שכללו הריגת המונים.

סוגיה (ג) - עקירה לצורך הקמה מדינה ללא מיעוט הגר בשטח, במקרה זה יהודים, היא ללא ספק אנטי דמוקרטית בעליל, נגד החוק הבינלאומי והזכויות הטבעיות של האדם עקב היותו אדם. מדינת ישראל לדוגמה, הוקמה כמדינה של העם היהודי אבל העובדה הלגיטימית הזאת לא העניקה לישראל הזכות לגרש תושבים אחרים שנכללו בשטח המדינה. כך הדין בהקמתה של הודו כלפי המוסלמים ופקיסטן כלפי ההינדים... אלו שברחו מבתיהם בישראל, בהודו, בפקיסטן החליטו לעשות כך בגלל סיבות שונות שכללו קריאות ממנהיגיהם, פחד מפורענויות...

סעיף (ד) - החלטת העקירה בשיטה של רוב פשוט - הוא פסול. שתי סיבות עיקריות בולטות;

1. היא לצורך הקמת מדינה ללא מיעוטים, 'אפרטהייד' ( APARTHEID ) מיהודים דבר שבעולם המודרני הוא בלתי חוקי בעליל.

2. בדבר כה יסודי לזכויות החוקיות והטבעיות של האדם - זכויותיו לבית, לפרנסה...ובזכויות המיעוט במשטרים דמוקרטיים - הדרך הנורמאלית לחוקק חוק - רוב פשוט - אינה מהווה את חומרת העניין. השכל הפשוט דורש רוב מיוחד, משאל עם או דרך אחרת המעניקה העדפה למיעוט אזרחים שעומדים לאבד את זכויותיהם האלמנטאריות והדמוקרטיות.

הדוגלים בעקירה/גירוש טוענים שהדבר מותר בגלל שעזה, כמו יש"ע כולה (ואפשר לומר מאותן הסיבות רוב ישראל בתוך הקו הירוק) הם שטחי כיבוש. ללא שיעור היסטורי ארוך, ברור שבעולם החילוני, לשני העמים - היהודים והערבים - יש זכויות רבות לארץ ישראל. ב 47 האו"ם חילק את ארץ ישראל המערבית ולמעשה הכיר בחלוקה הקודמת שבה הבריטים העניקו לערבים את ארץ ישראל מזרחית מהירדן. ישראל כבשה חלק גדול של ארץ ישראל המערבית וירדן סיפחה את היתר - יהודה ושומרון - והמצרים התיישבו בעזה. רק שתי מדינות הכירו בסיפוח הירדני - הבריטים והפקיסטנים. אף אחד לא הכיר בריבונות מצרים בעזה. כתוצאה מההיסטוריה הזאת, המושג של 'שטח כיבוש' אינו רלוונטי בגלל שלא היו בעלים לגיטימיים, מוכרים בעולם על השטחים אתמול. לפי מומחים רבים הסטאטוס הרלוונטי של השטח הוא של 'שטח מריבה' - שטח שעליו יש ריב בין יורשים בעלי זכויות ובוודאי כולל את כול התושבים במקום. על שטח כזה הדרך ההיסטורית לפתרון היא על ידי מו"מ או סיפוח בכוח של אחד מהמתחרים. בכל מקרה, לתושבים בשטח הזכות להישאר תחת כל שלטון כובש או כיוצא ממו"מ.

בסיכום, ממשלת שרון מתקדמת במעשה חמור מאד ובדרך לא תקינה בלשון המעטה. אם תכנית ההינתקות תבוצע ואם מהותה ודרכה תישאר כמו שהיא היום, זכויות האדם החוקתיים והטבעיים, החוק הבינלאומי והדמוקרטיה הישראלית יפגעו קשות, וכתוצאה מכך, אחדות העם ויכולת הישרדותו מבפנים ומחוץ.

פרופסור ג'רלד פרמן - אופקים