בס"ד ג' באב
התשס"ב
הסכם פייסל-וייצמן, לונדון 3.1.1919, על הקמת מולדת יהודית בפלשתין
המנדטורית
מאת אריה אבישור
מבוא:
למסמך המובא להלן חשיבות רבה בהבנת שורשי הסכסוך הערבי-יהודי. לאורו,
רבות מטענות הערבים שאומצו אחר-כך על ידי המערב ועל ידי השמאל הישראלי
תעמודנה בפרספקטיבה הנכונה. ראשית, הטענה הערבית כי הציונות היא חלק
מהאימפריאליזם המערבי שאין מקומו במזרח התיכון הערבי מתמסמסת לאור
מסמך זה: עד לכיבושו על ידי בריטניה וצרפת, האזור נשלט על ידי
האימפריה העותומאנית שכידוע לא היתה ערבית. מסמך זה מבהיר שאם נכונה
הטענה לגבי הציונות היא נכונה גם לגבי הערביות. יתר על כן, בעוד
היהדות הוגדרה כבר לפני כ-3,700 שנה בהקשר של ארץ ישראל, הערביות
כלאום הוגדרה לראשונה על ידי האימפריאליזם המערבי ומכאן שדווקא
היא קשורה בו קשר אמיץ ביותר. קשר זה מודגם על ידי ההסתייגות של
פייסל בשולי ההסכם: "אם יבססו את הערבים כפי שביקשתי בתזכירי
מיום 4 בינואר 1919 שהוגש לשר החוץ הבריטי, אוציא לפועל את
הכתוב בחוזה זה..." זאת ועוד, סעיף III להסכם זה עוסק בהכרה בהצהרת
בלפור המסמלת את ה"פלישה האימפריאליסטית לפלשתין" על פי המינוח של
האמנה הפלשתינית (סעיף 15), שמסתבר התרחשה בהסכמת הערבים.
הטענה השנייה של הערבים כי היהדות היא דת ולא לאום ולפיכך אינה זכאית
לטריטוריה משלה גם כן עומדת בסתירה לנאמר בפתיחה של ההסכם: " מתוך
הכרת הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם
היהודי, ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם
הלאומיות..." כמובן, שההכרה הערבית בזכות היהודים לטריטוריה
משלהם מהווה הוכחה נוספת להכרתם ביהדות כלאום. הטענה השלישית של
הערבים כי ההגירה היהודית לארץ ישראל היא לא חוקית, איננה לגיטימית,
ועומדת בסתירה לעמדה הערבית (ראה, לדוגמה, סעיף 6 באמנה הפלשתינית)
מתגלה כחסרת בסיס לאורו של סעיף IV בהסכם: "יינקטו כל האמצעים הדרושים
כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה
מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע התיישבות צפופה..."
מעבר לכך, עיון בהסכם מבהיר כי כבר אז, ב-1919, התחייבו הערבים להימנע
מאלימות: להתנהל במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית
הלבביים ביותר(סעיף I), ו-"לפעול בתיאום והרמוניה מלאים בכל העניינים
שהובאו כאן לפני ועידת השלום" (סעיף VIII). מכאן, שכל הטרגדיות שחוו
תושבי האזור מקורן בחטא הקדמון של אי-מילוי אחר הסכמים חתומים על ידי
הצד הערבי ובהסכמה, בתחילה של מנהיגי היישוב היהודי, ואחר-כך של מדינת
ישראל, לחזור ולהתדיין עם הערבים על הסכמים חדשים, נוספים על הסכם
פייסל-וייצמן מ-1919, כאשר התביעה מהערבים לקיים הסכמים לעולם
מתוארת על ידי ה"מתונים" בצד היהודי כקיצוניות שלא תתקבל על ידי אומות
העולם.
חשוב לציין כי ההסכם נחתם במסגרת ועידת השלום שלאחר מלחמת
העולם הראשונה. בעוד הצד היהודי מיוצג על ידי מנהיג ההסתדרות
הציונית, הד"ר חיים וייצמן, הצד הערבי להסכם יוצג על ידי פייסל
חוסיין, מלך עיראק (החל מ-1921) וסוריה (עד 1920) ובנו הבכור של
חוסיין, השריף של מכה. פייסל שהנהיג את ההתקוממות הערבית נגד
האימפריה העותומנית (1916-1918), ובכך סייע לבריטים, היה המנהיג הערבי
היחידי המוכר בעולם. יתר על כן, הוא עמד בראש המשלחת המוסלמית
מהמזרח התיכון. מעיד על כך מכתבו לשופט פרנקפורטר, מ-3 במרס
1919, בו הוא כותב: "המשלחת שלנו כאן בפריס מיודעת באופן מלא
לגבי ההצעות שהוגשו על ידי הארגון הציוני לועידת השלום, ואנו רואים
בהן כצנועות והולמות..." לעומת זאת, תרם הד"ר חיים וייצמן, שהיה כימאי
מוכשר, מיכולתו המדעית לעוצמתה הצבאית של בריטניה ע"י פיתוח תהליך
להפקת אצטון, מרכיב חשוב בייצור חומרי נפץ שהיה אז במחסור.
חוסיין, כתב על פלשתין ב-1918, בעיתון "אל-קיבלה", היוצא לאור במכה,
את הדברים הבאים: "המשאבים של הארץ הינם עדיין קרקע בתולית והם יפותחו
על ידי המהגרים היהודים. אחד התופעות המדהימות עד התקופה האחרונה
הייתה שהפלשתינאי נהג לעזוב את ארצו, ולנדוד לעבר האוקיינוסים בכל
כיוון. אדמת ארצו לא יכולה הייתה להחזיק אותו... בו בזמן, אנו עדים
ליהודים ממדינות אחרות זורמים לפלשתין מרוסיה, גרמניה, אוסטריה, ספרד,
ואמריקה. סיבת הסיבות (לתופעה זו--אא) אינה יכולה להתעלם מאלה שהייתה
להם מתת אלוהים עמוק בפנים. הם ידעו שארץ זו נועדה לבניה
המקוריים [אבנאיהי-ל-אציליין], שלמרות כל ההבדלים ביניהם, היא
עבורם מולדתם הקדושה והאהובה. חזרתם של גולים אלה למולדתם תהווה
דוגמה ניסיונית לאחיהם הנמצאים איתם בשדות, במפעלים, בבתי המסחר, ובכל
הדברים הקשורים לאדמה, מהבחינות החומרית והרוחנית גם יחד."
ההסכם:
הוד מלכותו האמיר פייסל, הפועל כבא כוח ההמלכה הערבית של חג'אז ובשמה,
וד"ר חיים ויצמן, הפועל כבא כוח ההסתדרות הציונית ובשמה. מתוך הכרת
הקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם היהודי, ומתוך
הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשגת שאיפותיהם הלאומיות היא באמצעות שיתוף
פעולה אמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל פלשתין (ארץ
ישראל) ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי
הסכם בסעיפים הבאים:
סעיף I. המדינה הערבית ופלשתין (ארץ ישראל)
יתנהלו במכלול יחסיהן ומיזמיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית הלבביים
ביותר, ולשם כך ימונו ויוחזקו באי כוח ערביים ויהודיים,
מיופי כוח כדין, בכל אחת מהארצות הללו, בהתאמה;
סעיף II. מיד לאחר סיום הדיונים בועידת השלום, ייקבעו
הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין פלשתין (ארץ ישראל) על ידי
ועדה מוסכמת בין שני הצדדים להסכם זה;
סעיף III. בקביעת החוקה והמנהל של פלשתין (ארץ ישראל)
יאומצו כל האמצעים המקנים ערובה מליאה למימושה ההצהרה של הממשלה
הבריטית מ-2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור);
סעיף IV. יינקטו כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר
עליית יהודים לפלשתין (ארץ ישראל) בקנה מידה רחב,
וליישב את העולים היהודים על הקרקע התיישבות צפופה לשם עיבוד
אינטנסיבי של האדמה. יחד עם זאת, זכויותיהם של הפלאח הערבי והאריסים
תהיינה מוגנות ויסייעו להם לשם התפתחותם הכלכלית;
סעיף V. לא תתוקן תקנה ולא יחוקק חוק האוסרים על או
מפריעים לחופש הדת בכל אופן שהוא, ולעולם לא יותרו הפליה או העדפה
בתחום זה. יתר על כן, לעולם לא ייקבע קריטריון דתי למימוש זכויות
אזרחיות או פוליטיות;
סעיף VI. המקומות הקדושים למוסלמים יהיו נתונים לפיקוח
מוסלמי;
סעיף VII. ההסתדרות הציונית מציעה לשלוח לפלשתין (ארץ
ישראל) ועדת-מומחים לשם עריכת סקר על האפשרויות הכלכליות של הארץ,
ולדווח על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה. ההסתדרות הציונית תעמיד את
הועדה הנ"ל לרשות המדינה הערבית לשם עריכת סקר על האפשרויות הכלכליות
של המדינה הערבית, ודיווח על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה.
ההסתדרות הציונית תרכז את מיטב מאמציה לסייע בידי המדינה הערבית לגייס
את האמצעים הדרושים לפיתוח אוצרותיה הטבעיים ואפשרויותיה הכלכליות;
סעיף VIII. הצדדים החתומים כאן מסכימים לפעול בתיאום
והרמוניה מלאים בכל העניינים שהובאו כאן לפני ועידת השלום.
סעיף IX. כל חילוקי דעות, שיכולים להתעורר בין הצדדים
המתקשרים בהסכם זה, ימסרו לבוררות של הממשלה הבריטית.
הסתייגות של פייסל בשולי ההסכם: אם יבססו את הערבים כפי שביקשתי
בתזכירי מיום 4 בינואר 1919 שהוגש לשר החוץ הבריטי, אוציא לפועל את
הכתוב בחוזה זה. אם ייעשו שינויים, לא תהיה חובה עלי להוציא חוזה זה
לפועל.
נחתם על ידנו בלונדון. אנגליה. היום השלישי בינואר, אלף תשע מאות ותשע
עשרה.
פייסל
חיים וייצמן
מקורות:
שמואל כץ, "אדמת מריבה: מציאות ודמיון בארץ ישראל." (קרני,
תל-אביב, תשל"ג 1972)
Joseph E. Katz, "Joint Arab-Jewish agreement on Jewish Homeland,
January 3, 1919"
http://www.eretzyisroel.org/~samuel/feisal1.html .
Will Varner, "Behind the Balfour Decleration"
http://www.foigm.org/IMG/varner6.htm
Palestine Facts, "How did World War I end in the Palestine region?"
http://www.palestinefacts.org/pf_ww1_palestine_ends.php
ד"ר אריה אבישור הוא מנהל מרכז מחקר לפיתוח כלכלי
המאמר משקף את דעתו האישית ולא בהכרח את עמדת המכון
http://www.eretzyisroel.org/~samuel/feisal4.jpg
|
