משנאיך ומחריביך ממך יתנתקו

ההקשר של ה"היתנתקות"

השאלה על הפרק בימים אלו היא: האם תצא ה"היתנתקות" לפועל או לא ( " היתנתקות" במרכאות, התכנית הנושאת שם זה ) . לא מה מהות ה"היתנתקות", האם טובה או לא (לישראל), האם מועילה אם לאו, האם צודקת, האם מוסרית, האם חוקית, האם משתלמת, האם ועד כמה אבדונית (לא רק מסוכנת!), וכו'... כל אלו נעלמו כלא היו. נותרה רק שאלת האונס: האם יצליח שרון לאנוס את מערכות מדינת ישראל לאנוס את ישראל. אמנם תעלומת המיזם אינה נותנת מנוח: למה ואיך יזמו יועצי שרון את המיזם הרע. למה נרתם לו שרון בכזו התלהבות. כיצד הפך לרובוט היתנתקות; שליט שכל מעיינו ועניינו בחיים – גרוש היהודים. איך נמסו שועי הליכוד בפני שרון ומיזמו. הכל קורא לגילוי ולחשיפה, אך לא נראה שזה מה שיכבה את השריפה. הסיכוי שמערכת המשפט הישראליסטית תעצור את חוק "פינוי-פיצוי" או תשפוט בצדק את שרון – קלוש. גם התרכזות במוזר, החל מעצם המהפך המוחי, עבור בדריסת משאל המתפקדים וכלה בהיבלעות הליכוד במפלגת העבודה - מסיטות מהעיקר. העיקר הוא: מה יעורר את החלק הבריא באומה (הרוב המוחלט) לקום ולמשוך בבלם החרום ברכבת-אלי-שאול לתוכה נזרק. ובכן, לגילוי למה בכלל הוא ברכבת הזאת, סיכוי (מסוים) לעורר את המורדם. הארה 'למה בכלל היתנתקות?' יכולה להתגבר על חומרי הטשטוש ודיכוי-רצון-חיים שהוזרקו ליהודי בישראל בשפע בחודשים האחרונים. לא בטוח. אפשרי.

למה דווקא "היתנתקות" הפכה לפוליסת ביטוח באוליגרכיה הישראליסטית (תקשורת+פרקליטות+ק.ג.ב. +מערכת_משפט+... – סריג קשה לחדירה)? למה מוכן הסמול לאפסן את כל מאוויו לטובת ה"היתנתקות" ולשכב על הגדר בשבילה? התשובה לשאלת מפתח זו אינה מפתיעה כלל וכלל: "היתנתקות" כי זו נקלטת באוליגרכיה הישראליסטית כהיתנתקות מיהדות. 'היתנתקות' קולעת לתכלית מאווייה. פנטזיה שאפשר למכור לציבור שלא-יודע-לשאול בישראל. הסיבה והמסובב ל"היתנתקות" חד המה: אוטו-אנטישמיות - שנאה-עצמית יהודית. סיבה, כי ה"היתנתקות" היא מיזם שפרש כנפיים רק בזכות מחלה זו. ומסובב, כי מאז הופיעה לזַנֵּב בישראל, קיבעה כבר נדבך אנטישמי בר-קיימא משל עצמה. עוד לפני שהבולדוזרים קיבלו את הפקודה לנוע: פקודת "החרב, החרב. סוף". וברור שהאנטישמיות ה"קונוונציונלית" - זו של אומ"ה, זו שתזנב בעקבות ה"היתנתקות", לא תוכל להרשות לעצמה להִתְפַּדְלֵעַ מאחור. כי אלו ואלו קשורים בצינורות שלובים: אנטישמיות ואוטו-אנטישמיות; אוטו-אנטישמיות ו"היתנתקות". ביצה ותרנגולת.

ה"היתנתקות" אינה סתם פספוס טקטי. היא לא עלתה 'במקרה'. מעבר לכך שבכלל אין מקום ל'קרי' בישראל. כדי להזים את המיזם הכרחי להכיר ש"היתנתקות" היא ביטוי אוטו-אנטישמי בסיסי. הכרה נכונה חייבת קודם כל התוודעות לדבר הייחודיי הנקרא אוטו-אנטישמיות - שנאה-עצמית יהודית. לאחר זאת, הכרה מה ממלא הקוד "היתנתקות" ב-אוטו-אנטישמיות - היתנתקות מיהוּדיוּת, כמובן. בה בעת, יש לגלות ולהכיר את כוחות החיוּת באומה היהודית. הכוחות המבטיחים התגברות על רע זה. לא רק על ה"היתנתקות" הנוכחית.

לְמַה בכלל כל העיון הזה?

מכיוון שהמטרה היא לברר מה יעורר את היהודי, שאלה מיקדמית היא: "אז מה?", או: "אז מה לעזאזל זה ישנה (אם ה"היתנתקות" באה מאוטו-אנטישמיות)?", או לחילופין: "במה תועיל כאן הידיעה (שהמיזם הרע הוא מאוטו-אנטישמיות)?".

ובכן, לשאלה זו מספר תשובות, שכל אחת מהן מספיקה ע"מ לדרוש את השורש:

1. ידיעת האמת הכרחית, גם אם אינה מספיקה. רדיפת האמת, כולל שורש הדברים, היא בטבע האדם הבריא, גם לפני שנראות לה תוצאות מעשיות, ואין בכלל מקום לשאלה 'למה זה טוב?'. על אחת כמה אצל היהודי. בישראל (באומה היהודית. לא ברפובליקה הישראלית), רדיפת אמת והידבקות בה, הן מטרות לכשלעצמן.

2. אבחנה נכונה - ידיעת האמת, גם אם היא מחרידה, היא תנאי הכרחי לריפוי; גם אם לא מספיק. כמובן, אם אינך סומך על הנס או עובד כשפי אליל.

3. להכרת שורש ה"היתנתקות" משמעות אופרטיבית. הכרה נכונה של השורש הפתולוגי של ה"היתנתקות" תתווה מאבק שונה לחלוטין מזה שננקט כנגד טעות בתום לב. בטעות בתום לב נכללות גם טעות בקריאת מפה וגם מחדל מסוג מלחמת יום כיפור. לזכות חלק מאדריכלי אוסלו – ורבין בפרט, אפשר לומר שהם האמינו באמת ובתמים בטקטיקה שפינטזו (בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'; 'המחבלים ישמרו עלינו'; 'הם רוצים פשרה היסטורית..' וכד'). כמובן שאי אפשר לומר זאת על מולידי ה"היתנתקות". הכרת השורש השטני של ה"היתנתקות" תעורר ציבורים שונים בישראל להאבק בה. כל אחד בדרכו שלו. בארבעה ציבורים שונים (לפחות), תשנה ההכרה בשורש הפתולוגי של ה"היתנתקות" את המאבק בה:
(1) ליכודניקים תמימים ויישרי דרך. יש הרבה כאלה. בעצם אלו הרוב, כפי שהוכח במשאל המתפקדים. כמובן שבציבור זה לא כלולים "מנהיגים" חסרי חוט שדרה, אסירי כסא ונרכשי עומרי שרון, שלאחר שזכו בשליחות, הפנו גו שחצני, מתכחש ובוגדני, לשולחיהם ולשליחותם.
(2) הצעירים בישראל. גם הרוב הגדול של אלו שחונכו בחינוך הממלכתי בישראל, מרגיש שמשהו לא תקין במבנה ובהתנהלות של מדינת ישראל. הם פתוחים לקריאת השורש.
(3) הציבור היהודי-אמוני והציוני בישראל יזהה מהר מאוד שמדובר במאבק מכבים מול מנתקים. בסה"כ, רוב הציבור הציוני בישראל פתוח לראות את הפרוורסיה שב"היתנתקות".
(4) הציבור הנוצרי ידידי ישראל בארה"ב - אולי ידיד האמת היחידי לישראל מבין אומ"ה. ציבור זה לא הבין מה קורה פה, איך יתכן שממשלה ("דמוקרטית") פתאום משנה את דתה ויעודה, וקמה על תושביה.

לא מוזכרים בהקשר זה החרדים והחרד"לים, כי ציבורים אלו כבר מזמן הפנימו את המוטציה של "מהרסייך ומחריביך" שצמחה בציונות החילונית ומאיימת להחריב את ישראל.

איך יפנים כל ציבור את גילוי השורש הפתולוגי ל"היתנתקות"? – זה מעבר לדיון הנוכחי.

קצת על אוטו- אנטישמיות

אוטו-אנטישמיות היא שילוב של אנטישמיות ושנאה-עצמית: שנאת היהודי את היהדות ואת עצמו, מסיבת היותו יהודי. האנטישמיות הקונוונציונאלית אמנם נוכחת, מדווחת ונדונה בהרחבה בתקשורת ובאקדמיה בישראל. לא כן האוטו-אנטישמיות. עליה, היה ויש עדיין, טאבו. הסיבה היא כמובן אופי התקשורת בישראל: ולמה שאוטו-אנטישמי יתן יד לפרסם את קלונו ברבים? כך, צרכן תמים של התרבות הישראלית מתייג את האוטו-אנטישמיות כעוד 'הסתה ימנית', ולכן הענין מובא להלן על קצה מזלג.

שנאת ישראל, היא מהשנאות היותר עתיקות והיותר עקביות בעולם. אולי שניה, כרונולוגית, לשנאה שבין האדם לנחש. הסיבות - לכאורה, השתנו ולבשו צורה מאז קרא אברהם בשם ה'. ניסו להסבירה בסיבות דתיות, לאומיות, אתניות, פוליטיות, כלכליות, גנטיות, חברתיות, רוחניות-פילוסופיות וכו'. כל הסבר רציונלי קרס בשלב זה או אחר, כי השנאה הלא-רציונלית נותרה איתן. מפרעה ועמלק, דרך המן הרשע, עבור ביוון וברומא, בנצרות ובאיסלם, בפוגרומים, בגרושים ובעלילות הדם, עד לשואה ול"אנטי-ציונות" של ימינו (בה אנטישמיות היא השורש המניע). שנאה זו קיבלה את המושג "אנטישמיות" בעקבות החוברת שהוציא וילהלם מאר – יהודי מומר(!), ב-1871 בגרמניה: "נצחון היהדות על הגרמניות". החוברת והמונח התפלמסו עם גל חדש (דאז) של שנאת ישראל בגרמניה דאז. גל שראה את שורש הרע היהודי בשפתו: העברית. העברית כשפת היהודי והתנך. אך כדי לתת לזה נופך "מדעי" – בדרך הגרמנית, היא הוכללה כשפה שמית (ר' הכומר דיהרינג). כידוע, מהר מאוד הוסרה מגבלת השפה מהשנאה הגרמנית והיא עברה לגזע היהודי כולו. וההמשך ידוע. כדי למנוע את הרעה הדמונית שהוא – וילהלם מאר - צפה לגרמניה "שלו", ייסד היהודי המומר את ה"ליגה האנטישמית" וביסס שם נרדף לשנאת ישראל: 'אנטישמיות'. בויכוח בין הרצל לפינסקר בראשית הציונות ההרצליאנית, גרס הרצל שיסוד מדינה ליהודים (לא 'מדינה יהודית'...) יפתור את בעיית האנטישמיות; ייתר אותה. ויש לזכור, הרצל הגיע לציונות ע"ב הטראומה של משפט דרייפוס, והיה מוכן לפתרון טריטוריאליסטי ליהודים (אוגנדה). פינסקר, 120 שנה לפני פענוח הגנום האנושי ולפני הגל האנטישמי הנוכחי באירופה ובאיסלם, טען, ששנאת ישראל היא חלק בלתי נפרד מהמין האנושי, וחבל"ז. חבל"ז גם לציין מי מבין השניים צדק.

במקביל לשנאת אומות העולם את היהודי, רצה ביהודי השנאה העצמית. ראשיתה קדומה. יש הרואים את ביטויה הראשון במכירת יוסף ואחרים בדתן ואבירם. ברור שמשה נתקל בה, והיא סיבת בריחתו ממצרים בראשית שליחותו. 80% מהאומה היהודית-עברית העדיפו לא לצאת מעבדות לחרות, ולהקבר בטיט במצרים. כפיוּת הטובה החוזרת ונשנית בנדודים במדבר סיני, תיעוב ארץ חמדה בחטא המרגלים וכו' – בכולם סממנים של שנאה עצמית. עצם קיומה של שנאה זו הוכר ע"י חז"ל וקיבל את השם "מהרסייך ומחריביך ממך יצאו", למרות שבמקור - ישעיהו מ"ט / י"ז, פרושים רבים רואים את ההתייחסות דווקא בהקשר של נחמה. חז"ל גם זיהו שאפיקורסות (הבן הרשע בהגדה), שנאת יהדות וכפירה בתורה (או ב"חלקים ממנה"...), הם ביטויים של שנאת ישראל ע"י ישראל. הוכחות היסטוריות לרוב לכך.

העוקב אחרי ההיסטוריה היהודית - היסטוריה רצופה פרעות, סבל ושפך דם, יגלה שחלק ניכר מאלו התחיל ביהודי. כך גלי פרעות בעקבות עלילות דם (דווקא בניגוד למה שטען אחד-העם במאמרו הידוע "חצי נחמה"...). עלילות דם רבות, החל מהראשונה בנוריץ' שבאנגליה ב-1154, ועד לעלילת הדם בלא-גוארדיה בספרד, ב-1491, התפתחו לגלי פרעות ביהודים, דווקא בעקבות עדות משומד שהעיד: 'זה מנהג היהודים, לשחוט ילד נוצרי לפסח. אני יודע, אני הרי בא משם...'. בעצם, גם עלילת הדם הראשונה, הופצה ע"י יהודי מומר - יוסיפוס פלוויוס. הוא מצטט את אנטיוכוס בקונטרס 'נגד אפיון' (כמביא דבר בשם אומרו – עיתונאי אובייקטיבי...), וכותב שם: "שמצא במקדש פנימה איש שוכב עלי מטה, ולפניו שולחן מלא מטעמים ואוכל דגים אשר בים ומעוף אשר ביבשה" וכו'. כי היהודים, מדי שנה בשנה, לעתים מזומנות, תופשים איש יווניויאכילהו ויפנקו בשרו, ואחר יביאו אל העיר וימיתוהו שם ויקריבוהו כפי חוקיהם ודרכיהם, ברוב המון חוגג, ואחר זה ישליכו את היווני המומת לאחד הבורות".

אחד הראשונים שהתמקדו בתופעת השנאה העצמית היהודית וניסה לחקור אותה, היה יהודי מומר אחר, תיאודור לסינג. תיאודור הוציא ב-1930 בברלין את ספרו "שנאה עצמית יהודית" - Der Judische Selbsthass , ועם כתיבת ספר זה חזר ליהודיותו והפך לציוני נלהב. הוא נרצח ע"י הנאצים ב-1933. בספרו, מפרט לסינג שיחות עם 6 אינטלקטואלים יהודיים בגרמניה של ויימאר, לאחר מלחמת העולם הראשונה. אחד מהם - אוטו ויינינגר, היה גאון מדהים. הוא סיים את הדוקטורט בפילוסופיה בגיל 23, וביום סיימו אותו - התאבד. ויינינגר ראה ביהדות את מקור הרע העולמי, רע כזה שהוא כאדם, לא יכול לחיות איתו. בין אימרותיו: "היהדות אינה אלא עוצמת התזנונים של האשה, שהורידה את האל-האב הרוחני לתחתיות החומר העצל". אינטלקטואלית יהודיה צעירה אחרת, רואה עצמה פטריוטית גרמניה. היא מזדעקת על מה שעוללו היהודים לגרמניה במלחמת העולם ה- I (והימים, ימי פריחת תיאורית "הסכין בגב": גרמניה לא הפסידה במלחמה. זה היהודים שתקעו לה סכין בגב...). המונולוג שלה יצמרר כל יהודי: "אני מתביישת להיות בת לאומה שעשתה את העוול האיום הזה לגרמניה הטהורה"...; "אני לא יכולה לראות את הרבנים האלה, עם הזקנים המסריחים והשיניים הרקובות, מסתובבים חופשיים ברחובות שלנו, אחרי מה שעשו לגרמניה...'; "אני מייחלת ליום שבו יאספו את כולם... יכניסו אותם למרתף אחד. את כולם... ידחקו אותם בכוח... יאטמו את החלונות בקרשים עבים... ואז יתנו להם להחנק בסרחון שלהם.." (לספר זה אין עדיין תרגום לאנגלית או לעברית. קטעים הובאו ב'נתיב', אליקים העצני ואיזכורים נוספים ע"י אריה סתו). כל פירוש מיותר.

תיאודור לסינג ניסה גם להתחקות אחר מקור השנאה העצמית. עיקר הסברו הוא שהיהודי נוטה לקחת על עצמו אחריות לכל דבר בעולם. כך הוא לוקח על עצמו כל עוול, כשל, אי-צדק או ביש-מזל. מתוך כך, רואה היהודי בחומרה יתרה כל פישול שלו עצמו. מכאן, הדרך סלולה למסקנה שהוא – היהודי - אשם בכל רע, ומה טבעי מלשנוא אשם זה? שנאה בריאה של הפושע. במקרה זה הפושע הוא עצמו. אריה סתו, מחזק אבחנה זו בכך שהאתוס היהודי נוטה להעצים את הפישול על הטוב: בספר דברים, על כל ברכה תמצא 4 קללות...

סנדר גילמן (אוניברסיטת ג'והן-הופקינס ושיקגו, "Jewish Self Hatred: Anti Semitism and the Hidden Language of the Jews" ) מחפש את השורש הפסיכולוגי לשנאה העצמית היהודית. הוא מתמקד ביהודי שמנסה מאז ומתמיד (וביתר שאת מאז תקופת ההשכלה), להתערות בחברה הכללית בה הוא חי, למרות שונותו וייחודו. מסקנתו: מתוך שהיהודי מנסה להתמזג בסביבתו, הוא בהכרח מקבל את שנאתה את היהודי... וחוזר חלילה.

בכלל, בחינה אובייקטיבית לאנטישמיות היא במוד ה'חדר הסיני' (דוגמא שנוהגת כמודל לבינה מלאכותית): אם לא נדע מי יושב בתוך חדר אטום, אך על כל שאלה בסינית תצא מהחדר תשובה בסינית שעושה שכל, נסיק שבפנים יש אדם שדובר סינית. כך היחס בין אנטישמיות לאוטו-אנטישמיות: אם ניקח טקסט, שלא נדע מי מקורו, אך הוא יוגדר כטקסט אנטישמי לכל דבר וענין, אז במקרה שמחברו יהודי (או "ישראלי") הוא יזוהה כ-'אוטו-אנטישמי'. מהו טקסט אנטישמי? דוגמא לטקסט כזה שמביאה ועדה אירופית לנושא: "לכל עם יש זכות למדינה. לעם היהודי אין זכות למדינה". כמובן שהחלת מודל זה על ה"היתנתקות" – טבעית: "לכל אדם יש זכות לגור בארץ ישראל. ליהודי אין זכות לגור במקומות מסוימים בארץ ישראל".

קצר המקום והזמן מלפרוס את כל התרעלה האוטו-אנטישמית שהאוויר והמסכים בישראל ובעולם היהודי של היום מלאים בה; כל היום ובכל מקום. כדי לצאת ידי חובה, מובאות 3 דוגמאות ממחישות:

נועם חומסקי הוא פרופסור בעל שם עולמי ללינגויסטיקה ב- MIT . הוא מהמובילים בהתמודדות על התואר ראש האוטו-אנטישמיים לדורותיהם. נועם חומסקי, הוא אורים ותומים של סמולני ישראל. לגביו, העם היהודי אינו אומה בעלת זכות הגדרה עצמית ועל ישראל להמחק מהמפה. ישראל היא מדינת טרור, בעלת "קווי דמיון" לגרמניה הנאצית. חומסקי טוען ש"זו מדינה המבוססת על עיקרון של אפליה.. ואין כל אפשרות למדינה שבה אזרחים לא-יהודים – להישאר מדינה יהודית…" (וכי חייבת מדינה יהודית לשלול מאזרחים לא-יהודים החיים בה את הזכות להשאר אזרחים?). מדינות אליהן עורג חומסקי הן: סין המאואיסטית ("ראויה להערצה"), וייטנאם הקומוניסטית ("נס של פיוס ואיפוק"), או קמבודיה של פול פוט(!). לחומסקי, הכחשת השואה היא חופש דיבור לגיטימי. את מבצע אנטבה ביוני 1976 הוא פוסל כ"פרץ שנאה ובוז לתנועות עממיות של העולם השלישי". את נשיא ארה"ב לשעבר - רונלד רייגן, וראש ממשלת ישראל לשעבר - שמעון פרס, הוא כורך יחד כ"שניים ממפקדי הטרור המובילים בעולם". וכו' וכו' וכו' (ראה מאמרים ב'נתיב').

לב גרינברג , סוציולוג-פוליטי מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, כתב מאמר בלבדי ל- Znet בגרמניה אודות "ג'נוסייד סמלי": "רצח השייח' אחמד יאסין על-ידי ממשלת ישראל הוא רק חלק מפעולה רחבה יותר שמתכננת ממשלת ישראל וניתן לתארה כרצח-עם סמלי. מתוך שאינו מסוגל להשתחרר מטראומת השואה, ובגלל תחושת חוסר ביטחון שלו, העם היהודי – מי שהיה קורבנו של רצח-עם – מבצע עתה רצח-עם נגד הפלשתינים. העולם לא ירשה רצח-עם מלא, ולכן בא במקומו רצח-עם סמלי" (לגבי לב גרינברג, אם יהודי מגן על עצמו הוא עושה ג'נוסייד...)...

אתר קורמורן, של קיבוצי הנגב המערבי (שכני גוש קטיף...) פרסם את הטקסט הבא ב-22.01.2002: "חלומות מתוקים על חיילים מרוטשים" - תחושותיו של חייל בצבא ההגנה לישראל, "מאלורור" (מתן), כותב שם: "...אבל יש משהו שאני יותר שונא מהדברים האלה" ..., "את המדים הירוקים המחורבנים ואת המילה הזאת שכתובה עליהם ואני לא יכול למחוק אותה. לאט לאט היא נרשמת לי על המצח, אות הקין שלי צ-ה-ל. ברגע זה אני הדבר היחיד שמפריד בין הבסיס לקבוצת מחבלים רצחנית שבשם אללה יתנו לכולנו כדור בראש, ולי אין ממש בעיה עם זה. אני מקווה שהמחבלים יגיעו, יעשו מה שהם רוצים לפלוגה (מרצח ועד מעשי סדום) ויקחו אותי איתם".בשלב הזה מתאר 'מאלדורור' איך המחבלים שובים אותו, מגלים שגם הוא שונא יהודים ומצרפים אותו לארגונם. 'מאלדורור' הופך להיות מחבל מן המניין: "ואני אצא רק בלילה, ואפתח תחביבים חדשים כמו צליפה בנשים מתנחלות, ואני אהפוך להיות מכור לרעש הגולגולת המתנפצת שלהן...אח! הצליל הזה, הספלאש... ורסיסי המוח שהיו מתפזרים באוויר הלילה הדליל... זאת תהיה אמנות נשגבת, מין יצירת מופת סאדיסטית ומעוותת, זאת תהיה הפעם הראשונה שפשוט ארגיש שלם עם עצמי!".
בהמשך מתאר מאלורור איך יוכל להתנקם במפקד שלו כשהוא יהיה מחבל: "ואז, יום אחד, בהיתקלות שגרתית ברצועת עזה, אני ארים את ראשי מעל סלע מחוספס ואראה את העיניים המוכרות של המפקד שלי... לצחצח את השירותים? ואני אוכל לראות את הפחד בעיניו, בשעה שכדור מתכת מושלם יעשה את דרכו לכיוון המצח המקומט שלו, ויצבע את הסלע מאחוריו באדום בוהק"... "אני עוצם עיניים, ומדמיין שאני ילד פלשתיני קטן שמסתובב ברחובות המכוערים של שכם... ופתאום אני רואה חייל עם נשק... הוא במרחק 400 מטר ממני, אני מביט למדרכה ומרים אבן מחוספסת... אני מתקדם... וזורק. האבן מתעופפת באוויר בהילוך איטי ופוגעת בראשו של החייל, והוא צועק, אחח, פגעו בי..."....

מעט דוגמאות אלו הן כמובן טיפות בים. ההסתה בישראל מתעצמת בימים אלו כמעין המתגבר. הסתת ה"היתנתקות" הפכה לנחשול 'צונמי' גדול. די לפתוח באופן הכי אקראי את אתרי האינטרנט הפופולריים YNET ו-וואללה, או את שידורי האקטואליה של גלי-צהל ורשת ב'. היום כבר לגיטימי בתקשורת הישראליסטית לקרוא בריש גלי לשפך דם של מתנחלים ("מתנחבלים" בלשונם). יש כמובן סיבה: הם עלולים לרצות להאחז בביתם. אבל כמו בכל נושא ה"היתנתקות", הסיבה-תרוץ יעברו מהר. זה לגיטימי לא רק מאזובי קיר, אלא מח"כ-ים – מחוקקי ישראל(!), מסופרים, מיקירי הפרשנים ומשמנא וסלתא של שוטפי המוח הישראליסטי.

עם זאת, עם כל הנוראות בתופעה, יש לראות את האוטו-אנטישמיות בישראל בפרופורציה נכונה: זה מיעוט. אם היחס בין אנטישמי לפילושמי באומ"ה הוא בסד"ג 1:100, היחס בין נאמני-היהדות-וישראל לאוטו-אנטישמי באומה היהודית, הוא בסד"ג 1:10 (מספרים טנטטיביים. אין עדיין ביסוס מדעי – אולי בגלל הדה-לגיטימציה לחקר התופעה?...). עם זאת, למרות היות האוטו-אנטישמי מיעוט מבוטל באומה היהודית, נזקו עצום ורב - עשרות מונים מעבר למספרו. בין השאר, בגלל החיבור הסינרגי עם אויבי ישראל מבחוץ, שפע המשאבים העומדים לרשותו, ובגלל שליטתו בתקשורת הישראלית ובמערכת המשפט הישראלית.

ביצה ותרנגולת

בימי קדם, בימים בהם כולם היו "דתיים", התבטאה היתנתקות בהמרת דת. בישראל – באומה היהודית, דת, לאום, ארץ, תרבות והיסטוריה בלתי-נפרדים, ואם אתה ממיר את דתך – היתנתקת. הרוב המכריע שהתנתק בדברי ימי ישראל, בחר לעבור ולא ליהרג. עם זאת, ה יהדות אינה מכירה ביציאה ממנה, ויהודי שהמיר את דתו נשאר יהודי (גם אם חוטא). עם זאת, מכיוון שהמרת דת בישראל היא חסם פסיכולוגי אפילו לכופר-להכעיס או למתנכר מדופלם, ומכיוון ש"דת" בימינו הורחבה מעבר לדת קונוונציונלית (ראה: דת הקומוניזם, דת ה"שלום" וכד'), היתנתקות מהיהדות יכולה לעטות אדרת "מודרנית". המודרנה מאפשרת כיום להתנתק גם בלי לעבור טקס פולחני בכנסיה או במסגד. רק מתנתקים מעטים בוחרים היום בדרכו של מרדכי ואנונו, אם כי עוצמת שנאת ישראל שלהם לא נופלת משלו.

ההשתוקקות ל"היתנתקות" היתה ומהווה מטרה מינימליסטית רשמית לזרם האוטו-אנטישמי ביהדות. בחינת 'אם לא נצליח להפיל את היהודיות, אז לפחות לא נהיה שם'. לכאורה מה יותר טבעי: אתה לא רוצה להיות יהודי? – תתנתק. הביטויים לכך גם אישיים וגם ציבוריים. אם כדי לשרוד את רדיפות האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל שמרו יהודים על יהודיותם כאנוסים ומרנים עד ימינו אלה, ימים בהם רבים מהם "יוצאים מהארון", המתנתק העכשווי עושה את ההיפך המוחלט. המצוי ארה"ב, יגלה "ישראלי" שלא מחובר אפילו לקהילת יורדים: הנ"ל התנתק, כי לא רצה שום מגע עם ישראל או עם יהודים.

ההשכלה והאמנציפציה העלו את ההתערות בסביבה הנוצרית לדרגה מטרה עליונה. 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'. ואם מטרה זו חייבה להיתנתק מן החברה היהודית ולהמיר את הדת – זו לא ביג דיל. כך החלה תנועת היתנתקות במחצית השנייה של המאה ה-18. תנועה שהפכה לגל גדול במאה ה-19 בגרמניה. חלק מהמומרים-מתנתקים – אלו שעשו זאת כמשובת נעורים, כמו המשורר היינריך היינה והמדינאי האנגלי בנימין ד'יזראלי, עמדו על טעותם לאחר תקופה, והחלו לפתח סממני פטריוטיות יהודית, עם שלא עמד להם כוחם לחזור בתשובה מלאה. מרקע זה נוצרה גם הציונות החדשה – ההרצליאנית, וטבעי שלא יכלה להתנתק לחלוטין משורשה זה. אחד הדגלים שלה נוסח כ"להיות עם נורמלי". 'להיות נורמלי' == 'להוריד את מפלס היהודיות' (דרך אגב, האם אדם נורמלי יכריז על מטרה בחיים להיות אדם נורמלי?).

היתנתקות התקבלה בישראל כשלב מחייב במסלול ההתבגרות של הישראלי. מסלול ישראליסטי קלסי הוא: תיכון – צבא – טיול_תרמילאות_היתנתקות; דרום אמריקה או בהודו. המהדרין כוללים שנת אשראם אצל גורו ממולח בגודז'אראט. אלו שלא סומכים על גיאוגרפיה כמתכון לניתוק, קונים היתנתקות בחומר טוב (פטריה? אקסטזי? לא פלא שמתנתקים ישראלים קלסיים כדוגמת טננבאום או גונן שגב, הופכים היתנתקות לפרנסה).

גם 'אוסלו', שהובא לישראל בעטיפה של ניסוי הגיוני ("ישראל עייפה", "ה'פלשטיני' ישמור עלינו"), קרץ להיתנתקות. הסופרת דורית רביניאן ברכה את רבין על שהביא את אוסלו על ישראל, בברכה הסמולנית המסורתית: 'ברוך ששחרר אותנו מלהיות יהודים' (נוסח מקורב. לפי הזכרון). עמוס עוז קדח במוחו שתי מדינות לשני עמים: מדינות תל-אביב – לישראלים, ומדינת ירושלים – ליהודים. ואוסלו סחף את הישראלי לפנטז על מצב שבו ישראלי שירצה לנסוע לירושלים יצטרך דרכון (ובכלל זה שלב מעבר בדרך להיגמל מירושלים).

עדנה אדירה היתה לאוטו-אנטישמיות עם פריצת "שינוי" ל- mainstream של הפוליטיקה הישראלית. פעם ראשונה, זכתה מפלגה שכל מהותה, מצעה, שפתה, הקריקטורות שלה ובכלל כל הראש שלה, שנאת חרדים, למקום כזה מרכזי בבית המחוקקים הישראלי. כמובן ששנאת חרדים והטפה להתנתק מהם - ממוקדת ככל שתהיה, לא יכולה להשאר מבודדת זמן רב, ולכן הפכה (תוך שנתיים) לאנטישמיות שטירמירית קלסית: שנאה של כל מה שהוא יהודי או שחשוד ביהודיות, כולל התיישבות. והיא מסיימת ב"היתנתקות".

כמובן שהדוגמאות לעיל הן רק טיפות בים. ישראל, מלכתחילה, חתרה לישראלי חדש שיתנתק מיהודי ישן. התחדשויות טבעיות - כגון העברית, ההתישבות וכח המגן היהודי, נזקפו בטעות לישראלי חדש במקום ליהודי מתחדש, תוך ניצול מערכות שטיפת המוח הישראליות לצריבת טעות זו. כמובן, שליהודי שאינו יודע לשאול קשה להבחין בתרגיל. הוא נולד עם זה שהיתנתקות היא מלכחילה דבר כשר וטוב!

מאפיינים פתולוגיים במיזם ה"היתנתקות"

ההיתנתקות באה לעולם כצעד חד-צדדי. מהלך מהמם שנוגע לא רק לכל אחד ואחד בישראל ולכל יהודי באשר הוא, אלא לכל אחד בעולם. כל אחד כזה מפרש את הדבר ב'ראש' שלו. ולפירוש זה יש להיות מודע.

עצם הגדרה - צעד חד-צדדי - כבר מרמז על טֵרוף או על עבודה בעיניים: ישראל הגדולה מחליטה שהיא לבד ב"עולם", ומכיוון שכך היא יכולה לעשות צעד חד-צדדי: לצפצף על שאר הגלובוס. כמובן שצעד חד-צדדי יחיד נסבל בעולם הנוכחי הוא להתעמר בבני עמך, אם-ורק-אם הם יהודים. כי ה"עולם" הנוכחי, עולם ירא-איסלם, מצומצם לכפר גלובלי, מפוצל על כל דבר ובר-איחוד רק למען דבר אחד: מחיקת ישראל, לא התיר לשום מדינה לעשות את החד-צדדי. ליוגוסלביה הוא לא התיר לעשות סדר בביתה, אם עלה חשד שיפגע בדמוגרפיה מוסלמית. לרוסיה הוא מניח להילחם כראוי בטרור הצ'צ'ני - טרור שעקף משמאל את הטרור הפלשטיניסטי בשיאי האכזריות שלו. אפילו לארה"ב הוא לא מניח להלחם בטרור האיסלמיסטי כיאות.

הרציונל של אבי ה"היתנתקות" מול הפלשטיניסטי הוא: 'אני לא יכול לנצח אותך אבל הרי נבחרתי לעשות משהו, אז אנצח את היהודים'. למה אי אפשר לנצח את הפלשטיניסטי במלחמתו המלוכלכת בישראל? למה אחרי 90% מהדרך לנצחון אמת צבאי על הפלשטיניסטי מחליט פתאום 'הדרג המדיני' לעצור ו"להיתנתק"? זה בלתי נתפס. כמובן שהפלשטיניסטי מפרש את ההיתנתקות כשגעון שהיה מובנה ביהודי עוד מאז היותו כוזרי. הוא רואה בה צידוק למלחמתו הבלתי מתפשרת ביהודי כנטע זר בארץ ישראל וכהוכחה מהלכת לצדקת הכתוב בפרוטוכולים של זקני ציון. גם שאר הערבי מפרש את המעשה באופן דומה, עם שככל שיותר מרוחקים מהארץ קת יותר חשדניים לגבי מרכיב ה"תרגיל" בשגעון זה.

הרציונל מול הטרור העולמי הוא: 'אנחנו פתוחים לפייסנות, חבר'. הטרור העולמי, שלא מבין להג סמולני ישראלי, מבין זאת כך: 'אדם לא יודע מתי היהודי ישבר. יש לו את היציאות שלו. לכן אל תפסיק לטרר. אל תתעייף!'. כמובן שמדורה כזו במוח של הטרור העולמי, 1000 מבצעים באפגניסטן לא יכבו.

הרציונל מול ארה"ב הוא המוזר ביותר: אנחנו נתקע לכם מקל בגלגלי מרכבת המלחמה העולמית בטרור, כדי שלא תצטרכו להתברבר בהצטדקות מול אירופה והערבים. כמובן שארה"ב מבינה שאין מלחמה עולמית בטרור אם סמל המלחמה מודיע על השתגעותו הזמנית. מאידך, ארה"ב ההמומה מהמהלך המטורף, מסונדלת מול מס-השפתיים שלה עצמה: "חזון" בוש (בוש?). רציונל ה"היתנתקות" השרוניסטי משתק אותה מלהתנגד פומבית למהלך. בדיוק כמו שלא יכלה ל'אוסלו'. בחוקי המשחק האמריקאים 'אם אתה דמוקרטיה - מי אנחנו שנתערב'. ארה"ב – הרשמית והפוליטית, מסתפקת בשידור עמדתה האמיתית באמריקאית מדוברת: 'אתה רוצה לשבור את הראש בקיר? – בבקשה, אבל סנט אחד לא תקבל בשביל זה!'. ועל מפח הנפש שיעבור על ידידי ישראל בארה"ב – הציבור הנוצרי אוונגליסטי, לא כדאי אפילו לחשוב.

הרציונל מול אירופה – ערש הקתוליות והאנטישמיות הקלסית, הוא אבדוני לדורות: ישראל משדרת: 'הנה, אנחנו עושים מה שאתם רוצים – שנתאבד, ואפילו בלי לחץ שלכם, אז למה שתתאמצו?' אירופה מבחינתה, מחככת ידים בהנאה כאשר ה"היתנתקות" מאשרת את בוגדנות היהודי. הפעם זו בוגדנות מול חלוציו - בחירי עמו. אבל לדידם, הרצון היהודי להתנתק מהגאולה חי וקיים ביהודי מאז ההלשנה לפונטיוס פילטוס...

הרציונל מול הישראלי הוא הבעייתי ביותר: המיזם אינו עושה שכל משום בחינה שהיא. אבל הוא גם לא מתיימר לכך. מכל בחינה: בטחונית, מדינית, איסטרטגית, כלכלית, חברתית, משפטית (כולל משפט בינ"ל), מוסרית, רוחנית, סביבתית, וכו', זה נראה כמו שריפת רומא. ההצדקה היחידה המושמעת בריש גלי היא 'אני החלטתי, ואני אבצע'. 'אוסלו ייסר אתכם בשוטים, אז אני בעקרבים'. מכמה בחינות, זה נראה טרוף מוחלט. למשל, רעיון העוואים לצאת מגוש קטיף אך להישאר בנקניק הצר מחורר המינהרות - ציר פילדלפי. מאידך, לוותר על ציר זה ולהביא את המצרים חזרה לפאתי אשקלון, לא יותר שפוי. ואת הפרוש המצרי לפליק-פלאק המוזר נאכל כולנו. מבחינה היסטורית, ה"היתנתקות" היא המשך ל"אוסלו", וזה בא לאחר מסירת סיני. אלא ש"היתנתקות" באה אפילו בלי שום תמורה בנייר. וזה מובנה בה. "חד-צדדי". אם בהתנתקות מסיני ובמעשה אוסלו היה שולם ב'נייר', בהיתנתקות הנוכחית אין בכלל שאלה כזו. לכן ברור, שאם מסירת סיני יצרה במצרים אנטישמיות חדשה, קל וחומר ההיתנתקות הנוכחית. גם הרעיון ליצור אל-קאעידה-לאנד בלב השומרון, כך שגם עפולה, טבעון וחיפה יתחילו להרגיש את הקסאם, לא נשמע ממש מאוזן. עם זאת, דווקא גל הטיעונים היותר הומוריסטי שנפתח לאחרונה: 'ההיתנתקות תאחד את העם' (נאום שרון), עשוי לסייע בהפנמת הפתולוגי שבה. הישראלי, עם כל הנסיון להתנתק מהיהודי, מבין בדיחות.

הנימוק הכאילו רציונלי היחיד שמנופפים בו מגוייסי ההיתנתקות מול הישראלי הוא הדגל הדמוגרפי: 'ננוס מעזה, אז יהיו פחות ערבים באחריותנו'. אך גם דגל זה אין לו ידיים ורגליים: מעזה כבר יצאנו לפני 10 שנים, ועצם מנוסתנו מגוש קטיף לא תפחית את מספר הערבים בעזה. אבל, אין להכחיש, מוטיב ה"אל-תבלבל-אותי-עם-עובדות" קוסם לישראלי המותש, את הניפוח משלימה התקשורת הישראלית, והעסק כולו - מוזר.

פרק מיוחד בחשיפת המאפיינים הפתולוגיים של ה"היתנתקות" הנוכחית הוא הדרך בה באה לעולם. העדויות המצמררות שפורסמו לאחרונה בעיתונות, איך "פורום החווה" – יחצ"ני שרון (ליאור חורב, אייל ארד, ראובן אדלר, דב וייסגלס ועוד), מטכס מיזם שיוריד את הפרקליטות משרון, מחייבים בדיקה. אם הם אמת, אין לשקוט ולנוח עד למיצוים. עם ולמרות הידיעה שהסיכוי להזיז את מערכת המשפט הישראלית – קלוש. עם ולמרות הידיעה שייחוס מקייאווליזם להיתנתקות מייחס לו "הגיון", והסיפור כולו לא נראה כזה.

ה"היתנתקות" כמקפצה לאוטו-אנטישמיות חדשה

למיזם ה"היתנתקות" "הישגים" מרשימים עוד בטרם יצא החלק המפלצתי באמת שלו – הגרוש עצמו – לדרך. אוטו-אנטישמיות חדשה נוצרת מול עינינו ממש. ביטויה המצמרר ביותר הוא התרת הדם היהודי. פצמ"ר על יישובי גוש קטיף הפך לשגרה ישראלית. משהו כמו תאונות דרכים: "לא נעים, אבל אין מה לעשות". כך מתגלם אבסורד עולמי: ישראל הופכת להיות המדינה היחידה בתבל בה מותר דם יהודי באופן רשמי.

ה"היתנתקות", בעצם קביעתה שיהודים יפונו עד לס"מ האחרון מחבל עזה, שוללת צידוק מוסרי להתישבות יהודית בארץ ישראל באשר היא. בכך היא מעגנת את שלילת זכות היהודי למדינה, בגישת נועם חומסקי. גם אם יסוכל מיזם ה"היתנתקות", הבסיס האוטו-אנטישמי קיבל כאן חיזוק אדיר, והזמתו תצטרך מאמצים מוגברים.

ביטוי נוסף לאוטו-אנטישמיות שהביאה ה"היתנתקות" הוא שחרור הסכר לשיח האנטישמי בציבור הישראלי. מה שהיה גידופים והרהורי לב-רע על מתנחלים הפך לתקן: "סרטן בגוף המדינה" (אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה); "מתנחבלים" (שפת השיח באתרי אינטרנט מובילים של הסמול הישראליסטי); שמחה לאיד על מתנחלים או חיילים שנהרגים בפיגועים (כנ"ל); דה-לגיטימציה של ההגנה העצמית היהודית. "אנחנו לא אחים שלכם" (מרים פז-מלמד, ..) וכו'. קריאה בוטה וגלויה להריגת "מתנחלים" (כל מתנגדי המיזם השטני נקראים בתקשורת הישראליסטית "מתנחלים", או "מתנחבלים"...) בעת הפינוי, נעשתה תקנית בתקשורת הישראלית.

זה שה"היתנתקות" היא יציר מוחו של שרון נותן לה מימד פתולוגי ייחודי. האיש שאמוני ישראל רוממו, והפכו לסמל ההגשמה הציונית, הפך כיוון. בלהט חסר מעצורים הוא דוחף לחורבן כזה עליו הקיצונים שבסמול הישראלי לא פינטזו. אצל כל גורמי העולם שמפרש את ה"היתנתקות" בדרכו: הפלשטיניסטי, הטרוריסט, האירופי, האמריקאי, היהודי, הישראלי וכד' – אצל כל אחד מהם, ענין זה מתפרש כחיזוק לצדקת האנטישמיות, בכך שמשהו לא תקין אצל היהודי: 'לא ואנונו בלבד ממיר את דתו. הסמל שלהם עושה זאת'. את זה אין יהודי שאינו מבין. בעיקר הסמולני. וזה מה שדוחף אותו ל"היתנתקות".

למערערים – בקיצור...

חשיפת השורש האוטו-אנטישמי של ה"היתנתקות" תמשוך התקפות כבדות. כמה הערות סף לחלקן, מראש:

מה? שרון אוטו-אנטישמי? – אין משמעות לשאלה זו. מה שמשנה הוא התוצאה. שרון עבר מטמורפוזה מוזרה. שבתאי צבי, מי שקיבל אחרי התאסלמותו את השם מוחמד עזיז אפנדי, הפך למטיף מוסלמי. חסידיו תֵּרצו את בגידתו בכל מיני פנטזיות פסיאודו-קבליסטיות, אך עם ישראל והמימסד התורני התנער מהם בזמן.

איך לא רואים את זה כל נבחרינו ? גם בימי רדיפות האינקויזיציה לא כל אחד בישראל מסר את נפשו על קידוש השם. אם נבחרי הליכוד קרסו, זה יותר מוכיח על החומר ממנו בנוי חוט השדרה שלהם, מאשר על האינטליגנציה שלהם.

ומה על הרמטכ"ל וכל צמרת הבטחון ? – כנ"ל נבחרי הליכוד.

ואם התכנית היתה מקבלת שם אחר ? – דוד דור והאוטו-אנטישמיות שלו. זהו חלק ממהות המחלה.

למה ללכלך את מי שתומך במיזם מהשיקול הדמוגרפי כ-'אוטו-אנטישמי' ? – אכן, יש מתי מספר שמתוך הגיון זה תומכים במיזם, אך המיזם לא הגיע כלל לבחינה רציונלית, וזו נקודת המוצא באבחנתו כתוצר מחלת האוטו-אנטישמיות.

מול משנאייך ומחריבייך ..

מכיוון שדברי ימי עם ישראל רצופים התגברות על "מהרסייך ומחריבייך... ", סביר שהכרת המצב גם במקרה ה"היתנתקות" הנוכחית, תעורר ביהודי הבריא את כוחות הרוח והחיים הייחודיים לפעולה ולהתגברות עכשיו.