שורשי האלימות, וכיצד למנוע מלחמת אחים

לקראת סיום קורס הקצינים נערכה לכל הצוערים שיחה בנושא גבולות הציות. הימים ימי מסירת סיני למצרים, וסביר היה להניח שגם הנוכחים בשיחה ייטלו חלק בהרס הישובים הישראליים. במסגרת השיחה הודעתי כי לא אוכל לבצע פקודת גרוש הנוגדת את מצפוני. הויכוח התחמם אך קשה לומר שהתלהט.

עוד קודם שהסתיים הקורס הוטסנו לאופירה (שארם-א שיח') בכדי לפנות כמה מתנחלים שנאחזו במקום. מפקד הקורס, בנחת ובחיוך, ביקש ממני להישאר במקום הריכוז ולשמור על הנשקים. סיימתי את הקורס בהצלחה ושירתתי את המדינה כקצין קרבי בסדיר ובמילואים, שנים רבות אח"כ.

דומה שסיפור זה אינו יכול לחזור על עצמו היום. הצוער יעקוב וובנובוי שפעל בדיוק כמוני, הודח מיד מקורס קצינים. ברור שכיום האווירה אחרת לחלוטין מזו שהיתה אז. יש מתח נורא. יש פחד גדול בשני הצדדים ויש חשש אמיתי למלחמת אחים.

מדוע? במה שונה החרבת חבל ימית מהחרבת גוש קטיף?

התשובה היא, בדמוקרטיה.

סברתי אז - ו20 שנה שחלפו מאז מסירת סיני רק הוכיחו וחיזקו את דעתי - שהסכם קמפ דיויד שעליו חתם בגין, היה טעות פטאלית שדירדרה את מצבה של ישראל בכל התחומים וסללה את הדרך לתהליך הדמים של אוסלו. אך עם כל הצער שבדבר, ברור היה לי ולחברי שאנו איננו מיצגים את רצון הציבור באותה עת. בגין היה דמוקרט אמיתי. הוא לא ביצע מניפולציה בשם הדמוקרטיה, הוא באמת פעל בשם העם. סאדאת הגיע ממצרים. השלום הצפוי סינוור את הישראלים. תושבי ימית קיבלו את הפיצויים ועזבו. רק קומץ מתנחלים ירדו לסיני והפגינו על הגגות. "לא עם המצע הזה הלכנו לבחירות" – הסביר בגין - "ולכן נביא את ההסכם לאישור הכנסת וניתן חופש הצבעה לחברינו". רוב מוחלט של הכנסת הצביע בעד מסירת סיני. הסכם קמפ דיויד עבר בצורה הדמוקרטית ביותר שתיתכן. כתוצאה מכך היה המאבק על ימית, מאבק בין אחים ולא מלחמת אחים.

שני סבבים נוספים, בהם החליטה ההנהגה הישראלית לבצע שינוי גבולות מהותי, החוצה את לב האומה, נערכו מאז ימי בגין.

מדובר בהסכם אוסלו, ובתוכנית ההינתקות. גם באוסלו וגם בהינתקות, מדובר שוב במסירת חלקי ארץ לערבים ובהחרבתם של יישובים יהודיים. אך כאן נגמר הדמיון. ערב אוסלו, כבר התפקח הציבור בישראל מחזיונות השלום עם המצרים. בכדי לזכות בבחירות מול שמיר, צריך היה רבין להודיע שלא ייפגש עם אש"פ ושאין בכוונתו להקים מדינה פלסטינית. רבין עלה לשלטון על בסיס רוב זעיר ואת ההסכם החשאי שבישלו פרס וביילין כל אותה עת עם הנהגת אש"פ, העביר בכנסת בזכות שיחודם של שני ח"כים ממפלגת צומת של רפול. מדובר באלכס גולדפארב שקיבל מכונית מדגם מיצובישי, ובגונן שגב, שזכה מאוחר יותר במשרת שר. אותו שגב עצור כיום וממתין למשפטו באשמת סחר בסמים.

אין ספק – הסכם אוסלו עבר בצורה חוקית את ההליך הפוליטי. אך יש להבדיל בין חוקי לבין דמוקרטי. לא היתה כאן דמוקרטיה אלא מניפולציה בשם הדמוקרטיה, והציבור חש זאת היטב. רבין ניתק עצמו ממחצית העם שאותו דרס בכוחניות. "הם לא מזיזים לי" - הסביר - "בשבילי הם פרופלורים".

על רקע זה הקמתי יחד עם חברי שמואל סקט, את תנועת "זו-ארצנו" שדגלה במרי אזרחי בלתי אלים והוציאה המונים לרחובות כשידיהם קשורות, ועל חולצותיהם טבועה הסיסמה – "אני מוכן להיעצר למען מולדתי". הפגנות "זו ארצנו" דוכאו באלימות רבה. בראיון שנתנה זוגתו של יגאל עמיר (לאתר האינטרנט ברוסית – לייף ג'ורנאל), סיפרה לריסה, כי יגאל הסביר לה , שכשראה שדרך ההפגנות נחסמת בפני מפגיני "זו ארצנו", גמלה בו ההחלטה להתנקש ברבין. בכדי להעביר את הסכמי אוסלו נדרש השמאל הישראלי לחצות את הקו הבלתי נראה המבדיל בין דמוקרטיה אמיתית, לעריצות במעטה דמוקרטי. מאותו רגע בו נמנע השימוש בכלי החשוב, השמור בדמוקרטיה לשימוש במצבים קיצוניים של עריצות השלטון, כלומר במרי אזרחי בלתי אלים, מאותו רגע - החלה הספירה לאחור אל הכניסה למחוזות האלימות.

חייו של בגין לא היו מעולם בסכנה. בדמוקרטיה אמיתית, רק משוגעים מנסים להרוג את המנהיג. ישראל של אוסלו כבר לא היתה דמוקרטיה, ועמיר, עם כל הגינוי והסלידה ממעשהו, לא היה משוגע - הוא היה מתנקש פוליטי שפעל בשטח ההפקר של העריצות.

ניצול רצח רבין לצורך ניגוח פוליטי מנע דיון אמיתי בסיבות האמיתיות שהביאו את האלימות. התוצאה היא חזרה אל אותו דפוס פעולה, באופן בו מועברת בימים אלה תוכנית ההינתקות. אם אצל רבין עוד היתה מניפולציה על הדמוקרטיה, הרי שאצל שרון גם בכך כבר אין צורך. שהרי מהי הדמוקרטיה, אם לא כפיפות ההנהגה והמונהגים לאותם כללים. שרון שנוכח עולם ומלואו התחייב לקיים את תוצאות משאל המתפקדים, שלח עשרות אלפי מתנחלים למלאכת השיכנוע של חברי הליכוד. המתנחלים, בשכנוע אישי ודמוקרטי למופת, הפכו את קערת הסקרים על פיה ושרון הפסיד. אלא ששוב התברר שבישראל מותר לחצות קוים דמוקרטיים מובהקים בכדי להגשים את דרכו של השמאל. "אם הוא דורס אותי כדיקטטור" - אומר לעצמו מן הסתם היגאל עמיר הבא – "אין לי ברירה אלא להתנגד לו כפי שמתנגדים לדיקטטורים".

אולם הסכנה כיום איננה סכנת התנקשות בשרון. כולם – המתנגדים הקיצוניים ביותר לשרון, וגם השב"כ, למדו היטב את לקחי הסיבוב הקודם – ולכן הוא לא יחזור על עצמו. שיירות המאבטחים והסירנות המייללות בכל אשר יפנה ראש הממשלה, מזכירים משטר צבאי בדרום אמריקה, ומסמנים בצורה המובהקת ביותר את המקום האפל אליו התדרדרה הדמוקרטיה הישראלית. הסכנה אינה להתנקשות נוספת ברוה"מ – הסכנה היום חמורה פי כמה. הסיטואציה הרודנית הנאכפת בדורסנות נוראה על כמחצית האוכלוסיה, עלולה להביא הפעם למלחמת אחים של ממש. מי שקורא את יואל מרקוס ב"הארץ" – מי שמאזין לתיבות התהודה של השמאל הקיצוני, מגיע בהכרח למסקנה שיש מי שמעוניין ודוחף לכך. יש רק דרך אחת לעצור עכשיו את ההתדרדרות הבלתי נמנעת. משאל עם. בחירות חדשות לא יהיו יותר מאשר מניפולציה נוספת על דעת הקהל, משום שראשי המחנה הלאומי מייצגים גם הם את עמדות השמאל. רק משאל עם, פשוט, שקוף, ואמיתי – יחזיר לויכוח את הלגיטימציה הדמוקרטית שלו, וימנע את ההתדרדרות למלחמת אחים.

גם אם חלילה אפסיד במשאל, אתנגד להתנתקות וכמו בימית, אסרב ליטול חלק בגרוש היהודים. סרבנות מצפונית אינה נובעת משאלות של רוב ומיעוט.

אך אם יעבור התהליך דרך משאל עם אמיתי – יהיה זה, כמו בימית, מאבק בין אחים, ולא חלילה כמו באוסלו - מלחמת אחים.