לפרשת בשלח – התפילה והמעש

הנושא המרכזי בפרשתנו הוא קריעת ים סוף, מעבר בני ישראל בתוכו וטיבוע המצרים בתוכו. אירוע זה הופך לאחד המוקדים המרכזיים בסיפור יציאת מצרים, בעוד שבמבט ראשון, הוא נראה כלא יותר מאשר כאחת מעשר המכות. אם כן, מדוע מודגש כל כך אירוע זה? מה יש בו שמביא אותו לבולטות יותר מאשר כל אחת מעשר המכות?

בכדי להתמודד עם שאלה זו, נבחן את מעמדם של בני ישראל, בזמן שהביא הקב"ה על המצרים את עשרת המכות, לעומת מעשיהם לקראת מעבר ים סוף.

אנו רואים, שכאשר מצרים, הרודפים אחרי בני ישראל, משיגים אותם חונים על הים, נאמר על בני ישראל "וייראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה'", לעומת זאת, לאורך תקופת השעבוד לא נזכרה פניה של בני ישראל אל ה', אלא רק זעקה מחמת קושי השעבוד. לפי זה נוכל להסביר, שפנייתם של בני ישראל אל ה' בהיותם בין הפטיש המצרי הרודף אחרים ובין הסדן, הים שלפניהם, יוצרת את ההבדל בין עשרת המכות ובין קריעת ים סוף.

אם נמשיך את קו המחשבה הזה תובן הדגשת קריעת ים סוף יותר משאר מכות מצרים. במכות מצרים בני ישראל היו פסיביים לחלוטין, הם לא ביקשו את המכות ולא עצרו אותן, (למעט משה רבנו) הם אפילו לא בקשו שהמכות לא יבואו עליהם, עצמם. בקריעת ים סוף הייתה הפעם הראשונה שבני ישראל צעקו אל ה' ובתפילת צעקה זו אפשר לראות את הפעם הראשונה בה עם בני ישראל מנסה להתמודד עם גורלו בעצמו. לפיכך, אם ביציאת מצרים נהיינו לעם, הרי שבקריעת ים סוף למדנו, שכוחנו בתפילתנו.

בעת הזאת, מול הקמים עלינו עדין דרוש לנו כוחנו שבתפילתנו, אולם שומה עלינו לפעול במציאות גם באופן פיזי, בשילוב בין התפילה המיוחדת לעם היהודי ובין הפעולה הגשמית במציאות יש את הפוטנציאל לתת תשובה לאתגרים העומדים בפנינו.