י אב תשסב
מתלכדים סביב מה שמאמינים
משה פייגלין
בימים אלה מלאו שבע שנים לאירוע מיוחד במינו בתולדות ישראל. בי"ב אב
תשנ"ה (8.8.95) יצאו המוני מפגינים לרחובות, בכל רחבי הארץ, ושיתקו
כליל את התנועה למשך מס' שעות.
האירוע התקבל בישראל בהפתעה מוחלטת .'זו ארצנו' - התנועה אשר קראה
לציבור לצאת ולהפגין באופן בלתי אלים אך נחוש, נגד הסכמי אוסלו, נתפסה
עד לאותו יום כאנקדוטה חסרת חשיבות. איש לא האמין שהציבור הרחב ייצא
ויפגין בהמוניו. "הם בסך הכל 2% מהאוכלוסיה" - סנט ראש הממשלה דאז -
יצחק רבין – "פרופלורים חסרי חשיבות..." – "הם לא מזיזים לי ולא יזיזו
לי”.
כשנודע ברבים על ההסכמים המתגבשים בין ממשלת השמאל לארגון הרצח של
ערפאת, הוכא הציבור בתדהמה. כמו בסיפור 'בגדי המלך החדשים' – חש
הציבור הרחב ש"מלך אוסלו" - עירום כביום היוולדו. אך כיוון שהתקשורת
הישראלית התגייסה לשטיפת מוח ציבורית נמרצת בעד הטירוף הזה, חשב כל
אזרח בינו לבין עצמו – שכנראה משהו פגום בראייתו שלו. "הרי כל הצופים
במלך מריעים לבגדיו היפים - כנראה אני הוא זה המנותק מן המציאות..."
כך המשיך "מלך אוסלו", וצעד אל לב ליבה של ישראל, כשהציבור הנדהם אחוז
שיתוק. השמאל הקיצוני הצליח בדרכי רמיה ושטיפת מוח שכאלו, להחדיר אל
לב ליבה של ישראל תשתית טרור שלמה, ולמסור לידיו של ערפאת שטחים
נרחבים מארץ ישראל, ללא כל התנגדות ממשית.
עד שהגיע 'זו-ארצנו' ו"קלקלה" את החגיגה.
כשכל המדינה עמדה מלכת, הבין האזרח הישראלי שהוא לא לבד, שלא הוא
המשוגע, ושגם האנשים סביבו רואים כמוהו את המלך העירום. הבלון התפוצץ,
האשליה התקשורתית איבדה גובה, והסקרים הראו נפילה מהירה של המערך
ועליה מטאורית של מועמד הליכוד.
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 96, הוצפו משרדי 'זו-ארצנו' בקריאות תודה.
למי שעקב אז מקרוב אחר השתלשלות העניינים – ברור היה שלמחאה העממית
האדירה שארגנה התנועה, היה תפקיד חשוב בניצחון הזה.
מה גדולה היתה האכזבה, כאשר מנהיג הימין שנבחר על גלי המחאה ההיא,
מיהר להיפגש עם ערפאת, לחבקו בחום ולהכריז כי מצא ידיד אמיתי. כך
חוסלה באחת כל ההתנגדות הציבורית לאוסלו ונסללה הדרך לתופת שאנו חווים
כיום.
מדוע אין הימין מסוגל להשיב את המצב לקדמותו? האם באמת רשות הטרור
הפלסטינית היא עובדת חיים שחייבים לחיות עמה?
לציבור הרחב נדמה כאילו הסיבה לכך שהימין אינו מחסל את הרשות
הפלסטינית ומבטל את הסכמי אוסלו, היא הלחץ הבין לאומי ושלל פרטים
החסויים מעיניו. אולם האמת קשה הרבה יותר. המחנה הלאומי אינו מסוגל
להחזיר את המצב לקדמותו משום שאינו מעיז להציב מטרה אחרת מזו של מחנה
השלום.
מרתק לראות כיצד בכל מערכות הבחירות האחרונות, שיכתב הימין את סיסמאות
השמאל. השמאל בא בשם האוניברסליות וטשטוש הזהות הלאומית, וכינה עצמו -
מחנה השלום. והימין? "רק שרון יביא – שלום". המחנה הלאומי לא הצליח
מעולם להציב באופן המהותי ביותר את יעדיו שלו כאלטרנטיבה אמיתית
לשמאל.
הליכוד לא הציב מול טשטוש הזהות הלאומית של השמאל, את הרצון לחיזוק
והעמקת הזהות היהודית. מול הבגידה בארץ ישראל את הנאמנות לה, ומול
מדינת כל אזרחיה את המדינה היהודית. ואם כל מטרתך המוצהרת היא מטרת
השמאל, וודאי שאינך יכול לחסל את התהליך היחיד הנראה לעיין, שאמור
להשיג אותה.
לשם כך הקימו אנשי 'זו-ארצנו' את חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד. ברור
היה שבהפגנות אין די. התברר גם, שניצחון בבחירות אינו מועיל באמת – אם
איננו מחזירים את המחנה הלאומי לאחוז בגאון בדרכו שלו. יש דרך לחסל
את הטרור, יש דרך להחזיר את הביטחון, יש אפשרות לצאת מהבור אליו דירדר
אותנו השמאל, אך היא מחייבת אותנו לחזור אל עצמנו. הבא נתלכד סביב מה
שאנחנו באמת, סביב היותנו – יהודים.
|
