|
ב"ה, מוצ"ש יתרו תשס"ה עצרת מיוחדת של האו"ם, התכנסה השבוע לציון היום בו פסק מלפעול בית החרושת לרצח יהודים. שר החוץ דיבר שם בהתרגשות. הוא נשבע שלעולם לא עוד, והתבשם מן הגינוי הבינלאומי לגילויי האנטישמיות. אחר כך הלכו מנהיגי העולם למחנה עצמו, שמעו את הנשיא קצב נושא נאום נרגש וקיבלו אותות כבוד מנציגי העם היהודי.
מוזר היה לשמוע את נשיא צרפת נושא נאום באו"ם בגנות האנטישמיות. בכלל, הארגון הזה – שהאנטישמיות היא לוז קיומו- מה הוא מתרגש כל כך משחרור המחנה, שאמור היה לשחרר את האומות- המאוחדות בשנאת ישראל - מאתנו... אח"כ ראיתי רב מכובד עונד באושוויץ אות הוקרה על צווארו של הנשיא הרוסי פוטין. לפני שבוע הודיע פוטין זה, על החלטתו למכור לסורים טילי קרקע-קרקע מתוחכמים, ששום חץ לא יעצור, ושמסוגלים לפזר גז עצבים על יהודי תל אביב. אבל למה לתת לעובדות השוליות הללו לקלקל לנו את חגיגת האהדה הבין לאומית. מה קורה פה? למה הם אוהבים אותנו פתאום? ולמה אנחנו מתמסרים בקלות שכזו לזאבים שמחייכים אלינו בין הנשיכות? ומה הקשר של כל זה לגירוש יהודי קטיף? "אהבת" העולם. העולם מתנהל כיום על בסיס תודעה מערבית. כלומר נוצרית. שנאת ישראל היא בסיס הנצרות, אך כדי להוציא את האנטישמיות הטבועה בו מן הכוח אל הפועל, דרוש לנוצרי המודרני, יהודי חזק. הנוצרי ויתר על האפשרות לשלב בעולם הזה רוח וחומר. העולם הזה הוא עולם החטא. בכדי להתעלות, יש להתנתק מן העולם החומרי והנאותיו. שיא הצדק הוא שיא הייסורים. הצלוב הוא הקדוש. התרבות המערבית מבוססת הנצרות, ויתרה על יכולתו של האדם לצדוק בעולם הזה. במקום הקריטריון המוסרי הבלתי מושג לדעתם, הם בחרו קריטריון אחר – קריטריון המסכנות. מי שיותר חלש וסובל, או לפחות נראה ככזה, הוא הצודק. באושוויץ רואים היטב מי החזק ומי החלש. אמנם החלשים הם היהודים שנואי נפשנו, כך שממש לא נתאמץ לעצור את גלגלי בית החרושת למוות, נותיר לגרמנים להשלים את העבודה המלוכלכת, וננוד בצדקנות נוצרית לגורל רוצחי האלוהים שנידונו לסבול עד סוף כל הדורות. אך להצטרף באופן גלוי וישיר לנלחמים ביהודים איננו יכולים – הם פשוט החלשים בסיפור. אז אושוויץ מכניסה אותם לפינה, אבל ישראל זה כבר סיפור אחר לגמרי. ברגע שיצאנו מן המשרפות, ברגע שגברנו על אויבינו ומיצבנו עצמנו כחזקים בסיפור, באותו רגע נחשפה נקודת התורפה שלנו. כשאנחנו מקבלים על עצמנו את עולם התודעה המערבי/נוצרי, אנחנו חייבים להיות החלשים בסיפור. לשאלה למה הם כל כך אוהבים אותנו פתאום, אפשר לענות בפשטות – הם אוהבים אותנו – סובלים אם אפשר מתים. נוכח הצביעות הבלתי נתפסת הזו, עולה וצפה השאלה השניה, למה אנחנו מתמסרים כל כך בקלות? מדוע מזדרזים הישראלים לשתף פעולה עם מחול הזאבים בעור כבש? בטרגדיות כאלה, תמיד יימצא אינטרס משותף לפושע ולקורבן (או לפחות למנהיגי הקורבנות). ה"יהודי החדש", שמנהיגי הציונות ניסו לבנות בארץ ישראל, אמור היה להשיל מעליו את זהותו היהודית הישנה, ולהפוך – ישראלי. תודעתו של הישראלי החדש היא התודעה המערבית המודרנית – כלומר הנוצרית. קבלתו אל חיק משפחת העמים היא שאיפתו הבסיסית ביותר. דחייתו על ידי אומות העולם חוזרת ומטיחה אותו אל זהותו היהודית ממנה ברח. אך אבוי – במסגרת כללי התודעה הנוצרית החדשה, יכול הישראלי להיכנס בשערי משפחת העמים רק דרך המסכנות, כלומר דרך אושויץ. לא בכדי הפך יד-ושם לבית המקדש הישראלי האולטימטיבי והאלטרנטיבי. אח"מ כזה או אחר הנוחת בארץ, נלקח אחר כבוד לעלות לרגל למקדש הישראלי, לחזות בגוויות היהודים, ולהבין שאנחנו הצד המסכן בסיפור. את הלימון הזה סחטה ישראל עד תום. סוללת המסכנות הזו נתרוקנה לגמרי אחרי ששים שנה, והצעירים בגרמניה כבר לא מוכנים להוסיף ולהשפיל מבט. לפתע, נחתה עלינו עוד הזדמנות אחרונה למצוץ טיפת הכרה מהלימון הזה – לא ננצל אותה? אז נשתף פעולה עם הזאבים בעור כבש, הם יקבלו אותנו למשפחת העמים (לכמה שעות) ואנו ניתן להם הכרה מוסרית (לנצח) – זאת העסקה. ומה הקשר של כל זה לגירוש יהודי קטיף? במסגרת שידורי התעמולה המכינים את דעת הקהל לביצוע הפשע, ראיתי בחדשות ערוץ 2 סגן אלוף בגולני, כיפה גדולה לראשו, והוא מכין את חייליו לגרוש היהודים. "סירוב פקודה זה חורבן הבית השלישי" - הסביר הקצין הדתי – "אנחנו נבצע את הפקודה בשלמות! אבל עם הרבה צער! עם דמעות בעיניים!" הגולנצ'יק הדתי אינו מבין איזה מוסר מעוות מפעיל אותו. הוא יכול ללמד את האפיפיור פרק בהלכות נצרות. אין זה משנה מה גדול הפשע, משנה איך זה נראה, משנה מי הסובל, דמעותי המתוקשרות מלבינות כל כתם מוסרי, אפילו תהא זו זוועת גזילת בתיהם והגלייתן של קהילות יהודיות שלמות. שאלה נפרדת היא כיצד טחו עיניו של הקצין מראות כי דווקא קיום הפקודה הוא זה שמביא לחורבן בית שלישי, חורבן מוסרי ומעשי. אמור מעתה, המשותף בין צביעות העולם באושויץ, שיתוף הפעולה של מנהיגות היהודים בחגיגה, וגרוש יהודי קטיף, הוא בכפיפות לעולם המוסר והתודעה הנוצריים. כדי לצאת משערי אושוויץ, עלינו לצאת מן השבי התודעתי הזה – אל תודעת החירות היהודית.
|
