תרבות של נאמנות מול תרבות של בגידה

משה פייגלין

היועץ המשפטי לממשלה הזהיר את הרב מרדכי אליהו  והודיעו כי אם יפסוק שוב שאין למכור דירות לערבים – תיפתח נגדו חקירה פלילית. היה זה המשך מתבקש להתערבותו הבוטה והתייצבותו של היועץ נגד חוק – (הרב) דרוקמן שנועד לאפשר בניית יישובים עבריים בארץ ישראל. הרבנים אליהו ודרוקמן – ביקשו כל אחד בכלים העומדים לרשותו – חוקיים או הלכתיים, לשמור על יהדותה של מדינת ישראל בהיבט הדמוגרפי / גיאוגרפי הפשוט ביותר של המלה. הם בקשו לדאוג לכך שניתן יהיה לבנות בארץ ישראל בית יהודי ולשמור עליו מפני פלישת ערבים. אך הרצון הבסיסי הזה – לשמור את ישראל יהודית – היה לצנינים בעיני היועץ המשפטי.

האינטרס האישי של 'אליוקים' בביצור דמותה הפוסט ציונית/יהודית של מדינת ישראל, ברור ופשוט. האיש נושא עיניו למשרה רמה בבית המשפט העליון, ויעשה כל שלעיל ידו בכדי להוכיח את נאמנותו למערכת הזו ,לעומד בראשה, ולערכים אותם הוא כופה על ה"אספסוף" היהודי הבלתי נאור.

אך הסיטואציה הזו מזמינה עיון עמוק יותר מאשר ההיבט האינטרסנטי הצר.

איך ניתן להסביר את התהום הזו שנפערה בין אנשים הנשענים לכאורה על אותו עולם ערכים.

הרי גם הרב אליהו, גם הרב דרוקמן וגם היועץ המשפטי, הם יהודים הנאמנים להלכה כפי שנתפרשה מדור לדור, ושלושתם רואים בשיבת ציון האחרונה (כלומר בציונות בהקשר הרחב של המלה) תהליך חיובי לקראת גאולת ישראל.

בכדי לנסות ולהבין את הסתירה הזו צריך לראות את התהום שנפערה כאן כתהום המבדילה בין שתי תרבויות סותרות שהתפתחו באופן מקביל בחברה הישראלית. תרבות של נאמנות מול תרבות של בגידה. מסתבר שניתן למלא באופן טכני אחר מצוות הדת היהודית ובאותה שעה להיות שליחה הנאמן של תרבות מהופכת לה.  וגם ההיפך נכון – יכול אדם שלא קיבל מינקותו את סט מצוות הדת, לאמץ באופן הבסיסי ביותר את תרבות הנאמנות. בדר"כ איש כזה משתדל לקיים יותר – פשוט מתוך צורך לגלות נאמנות לתרבות ממנה בא.

תרבות הנאמנות מקדשת את אבני הבניין של העם ושמירתן ע"פ הסדר הנכון בבניין האומה. היא מעלה על נס את הנאמנות למשפחה, לקהילה, לעם, לארץ, לבעלי הברית החיצוניים, לערכים המשותפים, לעבר, וממילא גם לעתיד. תרבות הבגידה מקדשת את ההיפך הגמור מזה. תרבות זו מגלה הבנה לבגידה בכל המעגלים – מבת הזוג במעגל הקרוב, ועד לארץ והמדינה במעגל הרחוק. 

תרבות הבגידה לא תעשה עניין מזה שהנשיא או ראש הממשלה בגד באשתו – והיא תקדם אדם שנידון לשנות מאסר ארוכות בגין ריגול - למשרת מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה. תרבות הבגידה תבוז לכל גילוי "בלתי נאור" של נאמנות למולדת, ותראה בכל טשטוש מסגרות – לאומיות דתיות ואפילו מיניות  -  קידמה ונאורות. בעירית תל-אביב שוקדים מן הסתם על מצעד הגאווה הבא.

בכדי לדעת לאיזו מן התרבויות משתייך אדם – לא מספיק להציץ בכפה שלראשו – ממש לא! 

את האבחנה הזו עושים ביחס לבת הזוג, למשתפי הפעולה – או בהעדפת האינטרסים על פני גילוי נאמנות ללוחמי צד"ל. אדם האוחז בתרבות הנאמנות אינו יכול לסבול בגידה באשת נעורים, ויחוש שלא בנוח בקרבתו של אדם הנוהג כך. אם הדבר היה תלוי בו - לעולם לא היה מפקיר את המשת"פים לגורלם האכזר,לעולם לא היה בוגד בצד"ל, ולעולם לא  היה זורק את יהונתן פולארד אל מחוץ לשערי השגרירות.

וראה זה פלא – שוב צץ ועולה בהקשר זה שמו של אליקים רובינשטיין ששרת במקום באותה עת.

אנו נמצאים כיום בעיצומה של מלחמת תרבות – תרבות הנאמנות מול תרבות הבגידה.

מי ינצח?

החדשות הטובות הן שתרבות הנאמנות מקיפה את רוב רובה של האוכלוסיה הישראלית. כולם חשים רע מאוד עם הבגידה בצד"ל ופולארד.

החדשות הרעות הן – שעמדות הכוח במדינה נשלטות בידי האוחזים בתרבות הבגידה, בידי אנשים שיש בידם לאיים על הרב הראשי ולהתערב בתהליך החקיקה של נציגיו הלגטימיים של העם.

דרושה מהפכה
אין לנו ברירה אחרת
דרושה מהפכה