כפתור הפלא

א

"ת"ר: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו ... געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר, אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף כג ע"א) .

ב

כלפי מה דברים אמורים: ארבעה עשר לאווין (לפחות) עומדים בפני כל חייל וחייל ממקיימי פקודת הגירוש רח"ל (נוהגין לאווין אלו בכל אדם, בכל זמן ובכל מקום, וגם במקומות שבהם אין מצוות כיבוש שייכת כניו-יורק או ניו-דלהי) :

(1) איסור גזל; (2) איסור הסגת גבול; (5 - 3) איסור לגרום להרג אף בגרמא (כבר העידה התורה שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק; שמות כב, א וברש"י שם. לאיש גם אין ספק שקיום הפקודה יקצר את ימיהם של הזקנים ושל החולים שבין המתיישבים, ואף ייגרום להפלות בין המגורשות שכרסיהן בין השיניים) ועימו איסור "לא תעמוד על דם רעך" ואיסור חבלה בחבירו; (6) החוטף אדם מביתו על לא עוול בכפו (שום מערכת משפט אינה יכולה להפוך בן לילה אדם המתגורר בביתו שלושים שנה לעבריין) , ושולל ממנו את חרותו כגון שמכניסו לניידת משטרה עובר על איסור גנבת נפש (רמב"ם פרק ט מהלכות גניבה הלכה א); (7) איש צבא קבע, שוטר ואיש מילואים המקבלים משכורת עבור הציות לפקודה (וכל שכן אם הם מקבלים בונוסים עבור חלקם בגירוש!) , למן הרגע שימסרו מתיישב מן הניידת למעצר, למשל, יעברו על איסור מכירת נפש (שם) ; אם לפני המסירה גם השתמשו במתיישב - אפילו רק נשענו עליו, נכנסו בכלל "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך" (שם הלכה ב) ; (8) בין המתיישבים יש לא מעט אלמנות ויתומים ל"ע - המצערם אף בדברים עובר על "כל אלמנה ויתום לא תענון", שעונשו מיתה בידי שמיים (ראו חפץ חיים, פתיחה, לאוין, סעיף טו) ; (9) גם גרי צדק רבים יש בין המתיישבים - "בני מנשה" - המצערם עובר על האיסורים הרבים להונות את הגר וגם מבטל את מצוות העשה לאוהבם; (10) גם טרם ייעשה דבר, עצם הפנייה של חייל או שוטר אל מתיישב לעשות דבר נגד רצונו היא עבירה חמורה: "ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך", ובא הפירוש בשערי תשובה לרבנו יונה (שער שלישי, סעיף ס) : "לא ישתעבד אדם בחבריו, ואם אימתו עליהם ... לא יצוה אותם לעשות קטנה או גדולה אלא לרצונם ותועלתם, ואפילו להחם צפחת מים..."; (11) איסור כריתת עץ מאכל בארץ ישראל שענשו על פי הגמרא - אם נעשה שלא לצורך חיוני - הסתלקות טרם עת; (12) "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (אם להחריב כתלי בית כנסת אסור; ודאי אסור להחריב את קהילת מתפלליו; ראו גם חפץ חיים, פתיחה, עשין, סעיף ו) ; (13) סביר להניח שמועד קיום הפקודה לא יהיה בשבת אך לאיש אין ספק שקיומה יהיה כרוך בחילול שבת המוני (עיין ערך 'חורבן חוות גלעד') ובכך ייעברו גם איסור הלאוו שנאמר על שמירת השבת וגם יבוטלו העשה של זכור ושמור; (14) אם מקיים הפקודה הוא אדם הראוי לתת דוגמא לאחרים הרי שבציות לפקודה הוא עובר גם על איסור חילול השם (רמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה יא; הלכות דעות פ"ה הלכה ג; חפץ חיים, פתיחה, עשיין, סעיף ז הערה שנייה) .

גם לפחות חמישה ביטולי עשה יש בקיום הפקודה (כולן חוץ מאחת נוהגות בכל מקום; מצוות יישוב הארץ אינה נוהגת בכל מקום אך נוהגת בכל זמן) כביטול מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ראו חפץ חיים, פתיחה, עשין, סעיף ב); מצוות השבת אבידה; "וחי אחיך עמך", שמצווין אנו שלא לגרום לישראל לאבד פרנסתו (שם סעיף ד) ; "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם סעיף ח) ; גם טרם היות לנו מדינה כל אדם הקונה בית בארץ ישראל מוסיף במצוות יישוב הארץ ומחמת כן הותר הדבר אף בשבת (שו"ע או"ח סימן שו סעיף יב) - פשוט על כן, שהמחריב בית בארץ ישראל מבטל מצוות עשה זו (אין למצווה זו תלות במצוות כיבוש הארץ. דרך אגב יש להעיר, שתמוה מאד שיש הטועים לחשוב שמצוות כיבוש הארץ היא על מדינת ישראל ולא על עם ישראל - העתידים להיוולד ואלו שכבר מתו, אלו שבארץ ואלו שחוצה לה, אך לשם כך יש צורך בדיון נפרד; נניח גם שהמצווה דווקא על המדינה, ממתי יכול ציבור או יחיד לפטור עצמו מן חיוב כל שהוא? הציבור יכול להחליט שאין לו משאבים כרגע להשקיע במצווה, אך ודאי אין הוא יכול למנוע מיחידים החפצים בכך מעשות כן. נניח גם שהמדינה יכולה להפקיע את מצוות כיבוש הארץ מחבל קטיף - רק נניח - או נאחז בשיטה שכלל אין מצווה על כיבוש הארץ בימינו, לא ייגרע חלקם של המתיישבים בחבל קטיף מיהודי גולת ניו יורק או פריז שגם לגביהן אין מצוות כיבוש; האם מותר מעתה, ולשם טובת תושבי תל אביב, לגזול מהם את ביתם ואת רכושם ואף לפגוע בגופם?) , ועוד ועוד.

חייל שאינו עובר על איסורים אלו בידיו אך מתגייס למילואים למשימות בטחון שוטף כדי לשחרר כוחות שייתפנו לקיום פקודת הגירוש או שהוא משרת כטבח ביחידות הגירוש עובר על איסור מסייע, שאסור אמנם מדרבנן, אבל גם זה איסור הוא (גם איסור אכילת צ'יזבורגר מקציצת עוף בגבינה צהובה ואיסור בישול היתר בכלי טרף שאינו בן יומו הם 'רק' מדרבנן) . אל יאמר איש: "הממשלה שלחה אותי". אין שליח לדבר עבירה!!!

ג

אף על פי כן יש המוצאים במטמוניות היתרי הבל לקיום הפקודה. כל זאת למה? בגלל 'כפתור הפלא'. לחצת על הכפתור וכל התביעה לחשיבה למדנית מסודרת מתנדפת כלא היתה . בימי קדם קילקלה הזהירות המופלגת בקדושת בית המקדש את רגשות המוסר הטבעיים; בימינו אנו גורמת הרגישות לקדושת המדינה כ'בית המקדש השלישי' להתיר ללא שום דיון מעמיק רבים מאיסורי התורה החמורים ביותר ואף לבטלם לעבור עליהם ממש בידיים.

גם לו היו כל הימים טוּנרים ואגמים מקלדות ושמיים יריעות אינם מספיקים להכיל כל הנאמר בסוגיית לימוד 'תנ"ך בגובה העיניים' ובדיון על שיטת 'רבדים', ואת דינם של שבעת אלפים מתיישבי גוש קטיף די לגזור על פי הידע הלמדני של איזה קצין בדימוס (דוד שלו היה טייס!!!) או מכח איזה דרוש מתקתק ומתבכיין באחד מעלוני השבת?

מה לעשות? לאור כל האיסורים הנמנים לעיל חובת ההוכחה מוטלת על המורים לחייל לציית לפקודה, ואין להם להורות כן אלא אחר דיון מקיף לפחות בהיקף ובמתכונת הדיון הנערך להתיר אכילת שרצים, למשל. כבר דוד המלך אמר: "ואנוכי תולעת ולא איש", ופירשו בעלי המוסר על דרך הצחות, שביקש דוד המלך, שייראוהו רודפיו לא כאיש אלא כתולעת, ואז ודאי ייזהרו מלבולעו חינם.

גם הטענה העולה שוב ושוב שנגד הדאגה למתיישבי גוש קטיף עומדת לפנינו הדאגה לשלומם של צה"ל והמדינה אינה מפילה את איש ההלכה מן הכיסא. לא כל איסורי התורה הותרו מחשש פיקוח נפש (גבי גלוי עריות זה בבלי ערוך: סנהדרין עה ע"א; רמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה ט. עיין שם שאף אביזרייהו דעריות לא הותר ואף במקום פיקוח נפש) : פגיעה בגוף חברך - וכל שכן חטיפתו וכליאתו - מעולם לא הותרו וגם לא לשם פיקוח נפש (ראו רמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה הלכה ה. בנדון דידן אין הגויים תובעים את מתיישבי גוש קטיף פחות משהם תובעים את אנשי חיפה ויפו, ובכל מקרה רק מסירת הנדרש לגויים הותרה, שיסתדר עימם הנמסר בכוחו עצמו, וגם זאת דווקא אם הוא גם חייב מיתה כשבע בן בכרי; מעולם לא הותרה - ואף לשם הצלת נפשות - אף כליאת היהודי הנדרש ואף חבלה בו בידיים) , ואף להיזק ממון חברך לשם הצלת עצמך אין היתר מעבר לגדרי מציל עצמו בממון חברו (שו"ע חו"מ שנט, ד) : ראשית, נסה להציל עצמך בממונך - קנה דרכון זר ורד עם משפחתך מן הארץ, או תרום את ביתך למתיישב מגוש קטיף, ולך אתה לקבל תמורה במינהלת; רק אם אף פיתרון זה ייכשל יוּתר לך - אם, אכן, יתברר בוודאות שהמציאות תובעת זאת - להציל עצמך בממון אחרים.

אל יאמר איש: "התייעצתי עם רב פלוני וכך הוא אמר לי". רק בעניינים שבין האדם למקום נאמר: "עשה לך רב", אך לא אף בעניינים שבין אדם לחבירו. את ענייניך ודאי רשאי אתה לסדר על פי כל רב שתבחר לך, אך מתיישבי גוש קטיף במה חטאו, שאף דינם ייגזר מרבך שבחרת לך? מעדיפים הם ודאי שייגזר דינם לא על פי רב זה אלא על פי פסקי הרב גורן, הרב ישראלי, והרב נריה זצ"ל; ועל פי פסקי הרב שפירא, הרב אליהו, הרב ליאור, הרב רבינוביץ ועוד רבנים רבים - יבדלו כולם לחיים טובים וארוכים - המורים להימנע מקיום הפקודה, וגם על פי הרבנים החרדים המורים להימנע כלל מגיוס ליחידות קרביות בצה"ל.

ואותו רב הדן היתר לקצינים הנשאלים בו להוציא ממון מן המוחזק בו ואף לייסר מוחזק זה בייסורי גוף ונפש בלא שקיבלוהו בני המדינה כדיין עליהם ובלא ששני בעלי הדין ביקשוהו שידון ביניהם ודאי עובר על "לא תעשו עול במשפט" (ראו רמב"ם פרק כ מהלכות סנהדרין הלכה ו והלכה יב) . יותר מכך כותב הרמב"ם שם בהלכה ח: "כל דיין שבא לפניו דין והתחיל לדמותו בדין פסוּק שכבר ידע אותו, ויש במדינה גדול ממנו בחכמה ואינו הולך ונמלך בו הרי זה בכלל הרשעים שלבם גס בהוראה ואמרו חכמים רעה על רעה תבא לו, שכל הדברים וכיוצא בהן מגסות הרוח הן המביאות לידי עוות הדין".

כל זאת מלבד זאת שרב זה בפסקיו מחטיא את הרבים, שאמרו עליו חכמים במשנת אבות פרק ה משנה יח: "כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה". גם על "לא תשא שמע שוא" עובר רב זה (רמב"ם פכ"א מהלכות סנהדרין הלכה ז) , כיוון שהורה הדין כבר מתוך שמיעת דברי הקצינים הנועצים בו ובלא לשמוע טענות ומענות מתיישבי גוש קטיף כנגדם.

ד

דיון שמתיר ביטול איסורי תורה לעבור עליהם ממש בידיים, יש לערוך כמובן בהתייעצות עם מומחים לאסטרטגיה (זה תחום התמחותם של קציני המילואים, ותחום זה בלבד) , להיסטוריה צבאית, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה, אך אל לנו לשכוח שאין בכוחם אלא להעריך את המציאות; הבירור ההילכתי צריך להיעשות על ידי פוסק מובהק וכדרכה של תורה: על פי העולה מסוגיות הגמרא, פסקי הרמב"ם, הטור והשלחן ערוך ועל פי החומר הרב שיש בספרות השאלות והתשובות, וכמובן, אחר שמיעת נציגי בעלי הדין. אף בזאת לא די: יש גם לפרסם את הפסק עם מקורותיו כדי להעבירו ביקורת ציבורית, והוא מפורש בשו"ע (חו"מ יד, א ושם ד) , שחייב הדיין לכתוב נימוק לפסק: "מהיכן דנתוני".

לבקיאות בספרי הנביאים אין מקום בדיון זה, מפני שמלבד הכלל הפשוט ששום דיון הילכתי לא נערך על פי מעשים המתוארים בנ"ך, שלא תמיד ניתן לדעת עד כמה דעת חכמים היתה נוחה מהם, עוד מתייחד הדיון שלפנינו בכך שכלל אין דומה הנדון בימינו לנעשה בזמן הנ"ך ואף לא לכתוב ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם: מלכי יהודה וישראל הקדומים ירשו את מעמדם החוקתי מן המלך הראשון - שאול המלך, שנבחר בהסכמת כל העם לסמכויות המופלגות שיינתנו לו (שמואל-א, ח, יא - כ) , אך ממשלות השמאל וכוהניו - גלויי הראש, חבושי הכיפה השחורה ועטורי הקעפלוש - מעולם לא ראו את מדינת ישראל כממשיכת מלכות ישראל הקדומה (אשר על כן רגשות האשם הכבדים על 'החזקת השטחים הכבושים', ו'חומר האיסור' שיש בשלטון על 'עם זר') ; גם העם היושב בציון לא חפץ בעת תקומת המדינה להעניק לממשלה סמכויות נרחבות יותר מהמקובל במדינות המתקדמות ימינו (אם לא כן, גם לחוק גיוס בנות חייב אתה להסכים) . על כן כל דיון שמעורר השמאל בסמכות הממשלה ובחובת הציות לה אל לו לחרוג מן המסגרת שהיתה לדיונים שנערכו באלפיים שנות הגלות בכל תפוצות ישראל לגבי חובת הציות להוראות ועד הקהל או לגבי חובת ציות יהודֶי כל מדינה לחוקיה ע"פ גדרי 'דינא דמלכותא דינא' (ולענייננו: ודאי אין למדינת ישראל מעמד מחייב בכח גדרי 'דינא דמלכותא דינא' יותר משהיה למנדט הבריטי, ומעולם לא חשב איש שנתנה התורה סמכות לממשלת המנדט לאסור על היהודים להתיישב בכל רחבי הארץ; ובכל מקרה אין תוקף לחוקי שום מדינה אם אין הם אלא כלפי יהודים בלבד; אנציקלופדיה תלמודית, כרך ז, ערך 'דינא דמלכותא דינא', טור רצז) .

מי להם גדול מבית משפט העליון שפעם אחר פעם נמנע מפגיעה כל שהיא באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע אף במקום שבטחונה של המדינה כולה מוטל על כף המאזנים; אין הודאת בעל דין גדולה מזו שאין למדינת ישראל אף מקצת מסמכויות מלכי קדם ( אשר על כן כל הדיונים במעמדה של מדינת ישראל החל מימי הרב קוק, הרב הרצוג, הרב טכורש והרב ישראלי זכרם של צדיקים לברכה, עד הדיונים שנעשו בימינו אנו על ידי הרב יעקב אריאל והרב זולדן יבדלחט"א, צריכים להתעדכן, לענ"ד, מכח פסקי בג"ץ אלו שכולם מן השנים האחרונות) ; אם כן, מניין למדינה סמכות לחייבני להישמע לחוק הפוגע במתיישבי גוש קטיף (להלן 'פנינה' אחת לדוגמא: חלקה הראשון של פיסקה 29 מתוך בג"ץ 7019/02; 7015/02 (ההדגשות הן שלי): "שיקול הדעת של המפקד הצבאי להורות על תיחום מקום מגורים הוא רחב. אין זה שיקול דעת מוחלט. על המפקד הצבאי להפעיל את שיקול דעתו במסגרת התנאים שעליהם עמדנו בפסק דיננו זה והקבועים בסעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית ובצו המתקן. המפקד הצבאי אינו רשאי, למשל, תוך שימוש בהוראת סעיף 78 לאמנת ג'נבה הרביעית, להורות על תיחום מגוריו של אדם תמים שאינו מעורב בכל פעילות הפוגעת בבטחון המדינה ושלא נשקפת ממנו כל סכנה, וזאת גם אם המפקד הצבאי סבור כי הדבר הכרחי בשל טעמי בטחון החלטיים". ראו בהרחבה גם את שיקולי הבג"ץ בפסק הדין על מיקום גדר ההפרדה, בפסק הדין על מיקום מכ"ם טיל החץ ('אורן ירוק')) .

לפגוע בערבים - ולו בקצה שערת ראשם - אסור אף במחיר חיי אדם, כיוון שהמדינה היא מדינה מתקדמת המתנהלת על פי כללי הליברליזם העכשווי, אך לחוק המגרש מתנחלים מביתם ללא שום זכות התגוננות יש מצווה מן התורה לציית כיוון שבימי קדם יכל המלך להחליט ככל העולה על רוחו ומחוייבים היינו לציית לו???

ה

גם הנחות היסוד מהם יוצאים המצדדים בציות לפקודה דורשות בירור מעמיק: מי אמר בכלל שסרבנות המונית לגירוש מתיישבי גוש קטיף תפרק את צה"ל? הרי לגיוס נגד מלחמה כוללת כמלחמת יום כיפור גם השמאלנים הגדולים ביותר יתייצבו - גם הם חפצי חיים הם; אלא מאי? לא יתייצבו יותר שמאלנים אלו למשימות של בטחון שוטף בהגנת ההתנחלויות? לא יהיה נזקם אז גדול מן הנזק שהפקודה הנוכחית מסבה לנו. האם כדי למנוע הידקרות מקוץ קוטעים את כל הרגל? אפילו יתחמקו שמאלנים אלו מעתה לגמרי מגיוס לצה"ל, ודאי מספרם יהיה פחוּת בהרבה ממספרם של בני המתיישבים ברצועת עזה וביהודה ושומרון, שמסתבר מאד שאחר גירוש שכזה יימנעו בכל דרך אפשרות מלתרום לבניין המדינה ולהגנתה. אל לנו גם לשכוח את המשאבים המושקעים היום בצה"ל בהסברת הכורח שבקיום הפקודה אם תינתן. יסרבו כולם לפקודה, ובתוך מליארדי השקלים הנחסכים, ודאי יימצאו האלפים הדרושים לממן את ההסברה מהי פקודת רשע שאסור לציית לה ומהי פקודת צדק שחובה לציית לה.

ו

בעולם האקדמאי המכובד לא יעיז איש לכתוב מאמר בנושא שאינו תחום התמחותו המובהק, ולפרסום הוא לא יזכה אלא אחר שיעבור ביקורת מטעם המערכת - גם אלברט איינשטיין הגדול לא ניצל מגורל זה. דווקא בעולמה של תורה - הנוגעת בשאלות חיים ומוות - משרלטת החובבנות וכל קצין במילואים (סליחה, שכחתי להזכיר את הדוד הטייס) , מגיד שיעור או דרשן בכל תחום תורני שולח בן לילה פסקי הלכה על פני חוצות (על מאמר זה עצמו עברו כמה רבנים לפני שפורסם, ובכל מקרה הרי אין מגמת מאמר זה הכרעת ההלכה אלא רק הצגת צדדי השאלה) . את עלבון עולם הישיבות תבעו חברי הכנסת החרדים; מי יתבע את עלבונה של התורה עצמה?