מעשה המגילה

הערב צפיתי בשידורי הטלוויזיה, בחדשות.
יותר מאשר התבוננתי במתרחש על המרקע, צדו אוזניי, את דברי הכתבים השונים בעת השידור.

הכתבה הראשונה הייתה בנושא החוק שאושר ברוב קולות 59 מול 40, חוק הגירוש וההרס, המכונה חוק "פינוי – פיצוי".
כאשר סיים הכתב את סיקור ההצבעה וסיכם את הכתבה, אמר: "אין ספק שהיום נפל הפור."

מילים אלו המשיכו להדהד באוזניי, כמו תמנו בחובם תקווה סמויה, מילות עידוד... סיפור מעשה המגילה.

נושא הכתבה שבאה מיד לאחר מכן היה הדחתו הלא צפויה של הרמטכ"ל, משה בוגי יעלון.

אף אחד, הן מחברי הכנסת והן מפרשני התקשורת לא ידע לתת תשובה הולמת ומשכנעת לסיבת קיצור כהונתו של הרמטכ"ל, אך עדשת המצלמה התמקדה דווקא בעומרי שרון, הרוכן לעומת אביו ולוחש לו דבר מה באוזנו. הבן, מיודעינו, אשר גם בפרשה עגומה זו ככל הנראה לא טמן ידו בצלחת, ואשר לדברי הכתבת, בחש היטב בתבשיל, הוכתר בכתבה זו בפי שדרניה – "אשר חפץ בייקרו..." לא ברור בייקרו של מי ואיך נתכוון לממש חפץ זה, אך הדימוי שצלצל באוזניי כמו רעם, לאחר הדימוי הקודם החל לרקום עור וגידים.

כעבור שעה קלה, בעודי נוסעת ברחובות ירושלים מנסה לחבר את "פליטות הפה" של הכתבים השונים, בקעה מהרדיו שאלתו של כתב "קול ישראל" ליושב ראש הכנסת, אשר ביקש לדעת איך היו מגיבים זאב ז'בוטינסקי ומייסדי התנועה הרביזיוניסטית, אם היו נוכחים במעמד ההצבעה היום בכנסת.

יו"ר הכנסת לא היסס לרגע ואמר שהיו עושים במקום קריעה ולובשים שק.

עד כדי כך? הקשה הכתב?
עד כדי כך! ענה היו"ר.

קריעה ולבישת שק, היו כבר יותר מדי לערב אחד. התמונה כמעט הושלמה.

אינני יודעת מה רמת המודעות של כתבי התקשורת השונים, לתאריך העברי שחל בחודש זה. אך הקשרם של הביטויים זה אחר זה בכתבות השונות דווקא בחודש אדר נפח בי תקווה זעירה.

למחרת, קבלתי טלפון מחברה. אמא שלה עובדת במשרד האחראי להוצאה לאור של ספר החוקים. החוק שהתקבל אתמול (פינוי-פיצוי) היה צריך להתפרסם ולהגיע אל המדפיס הממשלתי. במשרד מיהרו לעשות את המלאכה אך כאשר הספר כבר היה במכבש הדפוס נזכרה האם שאת חתימת ראש הממשלה שכחו להדפיס. חברתי ממשיכה ומספרת שעל אימה הוטל להגיע במהירות אל המדפיס הממשלתי כך שהרגישה את "והרצים יצאו דחופים" עם משמעות כפולה, כי רק "את הנחתם בטבעת המלך, אין להשיב!"

סיפור המגילה, בן זמננו, בשלב זה, כבר עבר מעט את שלב הרמז האפי.

לפני כמה ימים נכחתי במקרה בו ניסה אחי לעודד את רוחם של הוריי בשעה של דכדוך, תוצר לוואי לאירועי היום יום של התקופה האחרונה.

(חוסר האונים אל מול גלגלי הרשע מצליחים לא פעם להנמיך את מצב הרוח הלאומי ומסתבר שאף את הפרטים לכמה רגעים...)

ובכן, הקשה אחי קושיה שמביא ר' נחמן מברסלב על סיפור המגילה:

איך ייתכן שמיד אחרי שנכנסת אסתר המלכה למלך אחשורוש ועוברת בשלום את הרגע הקריטי של הושטת השרביט, דווקא אז מגדל המלך את המן הרשע מעל לכל השרים?!

לאחר שעם ישראל נמצא במצוקה כל כך גדולה. הפור כבר נפל, הגזירה נגזרה והכל כבר חתום בטבעת המלך, נראה שאין מוצא – כי את דבר המלך ודתו אין להשיב.

בשעה של ייאוש, שאין גדול ממנו – נפתח פתח של תקווה, אסתר יוצאת אל המלך והאור מתחיל להזדחל פנימה.
ואם כבר מגיעה שעתו של האור, למה צריך הוא להיות עמום כל כך, והחושך כלפי חוץ רק מתעצם?!

אלא, משיב ר' נחמן, דווקא כאשר ריבונו של עולם נכנס לעובי הקורה והתיקון נעשה לא מבחוץ, כי אם בחדרי חדריו של המלך, מתגלה אז החושך במלוא עוצמתו והמן שמח. בדמיונו רואה הוא את סופו של האור, בו בזמן שהמושך בחוטים כבר הרים את הכפפה.

דווקא כאשר הגאולה נכנסת להילוך הבא, מתגבר החושך כלפי חוץ. מגילת ההסתר מצניעה את יד ה' הפועלת, אך מי שרק יביט – ידע.

בסיפור המגילה שלנו ההתחלה ידועה, למרות שקשה לשים את האצבע היכן היא בדיוק. את הדרך חשוב לזכור, אך עיקר סמני השאלה מופנים לסוף.

ר' נחמן מגלה, שבזמן שאסתר פועלת את פעולתה בחדרי חדרים מרדכי היהודי והעם כולו עסוקים בצומות ותפילות, בתשובה ובתחינה.

עד כאן ר' נחמן.

אך גם כאשר מפלת המן מובטחת וניצחון האור על החושך ברור יותר מתמיד אין הישועה באה בדרך שמיימית. גם כאשר הניסים כבר גלויים לעין כל, ופעולות התפילה והתשובה נחקקו אצל בורא עולם ורשמו את רישומן בשמיים – השמחה עוד רחוקה.

כי את אשר נכתב בטבעת המלך אין להשיב.

וליהודים, לא נותר כי אם להקהל ולעמוד על נפשם.

בזמן הסכמי "יריחו ועזה תחילה", תוצר מקדים של "אוסלו", זכיתי ליטול חלק במסע לילי שנערך ע"י אוהבי העם והארץ לבית הכנסת העתיק שביריחו.

למסע זה שנעשה בחסות החשיכה, כאשר כוחות הצבא והמשטרה דולקים אחרינו, בניסיון כושל למנוע את הגעתנו לבית הכנסת ולהתפלל בו, היה שותף יו"ר הכנסת לשעבר, דב שילנסקי.

באחת ההפסקות בדרך, ביקש לומר כמה מילים. הראה לנו את המספר שחקוק על זרועו ושאל את הנוכחים:

"מי מכם ראה איך הורגים דג?"
ידי כולם הורמו.

"מי מכם ראה איך שוחטים תרנגולת?"
מספר זעום של ידיים התרוממו.

"יודעים אתם למה כולם חזו בהריגתו של דג ואילו מעטים הם הנוכחים בשעת הריגתה של תרנגולת?!
כאשר הורגים דגים – הם שותקים. לא פוצים פה ולא משמיעים קול זעקה.

לעומתם, התרנגולת, משתוללת, צווחת ומקשה על השוחט את המלאכה מאד. לא נעים לראות תרנגולת זועקת וממאנת להשלים עם גורלה.

מעטים האנשים המסוגלים ליטול חלק במעשה השחיטה של המתחנן על נפשו."

סיכם דב שילנסקי:

"אל תהיו אף פעם דגים. תמחו בכל דרך על עוולה ומעשה פשע. אל תנעימו לאף אחד את מלאכת ההוצאה לפועל של מעשה הנבלה."

זה לא נעים להיתקע בפקקים כאשר מפגינם חוסמים את הדרך הביתה.
אך פחות נעים שמחריבים את ביתך ומשליכים את חייך מנגד.
                                                                                החלטנו להקהל ולעמוד על נפשנו...
                                                                                התרנגולות.