מאת: יוסי לסטר

17 אזרחים חפים מפשע נהרגו בהתקפת חיל האוויר – התלהמו עוכרי ישראל מבית ומחוץ. ידם של האנשים שנפגעו לא הייתה בטרור – כתב יוסי שריד. טבח נורא בעזה – צווח ערפאת לכתבים הזרים. תגובתה של מדינת ישראל, כצפוי, כוללת התנצלויות אינסופיות וגמגומים.

האמנם אכן מדובר ברשימת קורבנות תמימים אשר חפים מכל פשע?

את רשימת ההרוגים פותח רב המרצחים – שחאדה. לכל בר דעת ברור שהריגתו של רוצח מסוג זה היא פעולה טובה, נכונה ומוסרית, אשר תביא רק רווחה לאנושות כולה.

ומה עם אישתו וילדיו של שחאדה? יטען השמאלני המצוי, הם הרי לא עסקו בטרור. ובכן, אנו איננו יודעים אם אישתו עסקה בטרור או לא, אך אנו יודעים בוודאות שהיא בחרה להתחתן עם רוצח. אישה  שבחרה לחלוק את חייה עם רוצח המונים מסוגו של שחאדה, צריכה הייתה לדעת שחיי בעלה, כמו חיי משפחתו הקרובה, הם דבר נזיל ביותר אשר עלול להסתיים באופן פתאומי. החלטותיה השגויות של אשת הרוצח מהוות פשע במיוחד לאור העובדה שבחרה בסיטואציה זו להביא לעולם ילדים. בבית דין של מעלה, כדאי שלאישה זו יהיו הסברים טובים לילדיה לגבי בחירותיה הנפשעות.

עפ"י ידיעות אחרונות שהה בבית הרוצח אדם נוסף, שאיננו קרוב משפחה, שנהרג. ועל כך אנו שואלים: מה בדיוק היה לו לעשות שם? (נזכיר כי בהקשר אחר, בכל פעם שאנשי השמאל שומעים על מתנחל שנפגע בשטחים הם שואלים בארסיות: מה היה לו לעשות שם? ובכן, עכשיו תורנו לשאול). אדם הבוחר להתארח בביתו של היטלר, של סדאם חוסיין, של סטאלין או של שחאדה – חובת ההוכחה שהוא חף מפשע חלה עליו, ורק עליו. בינתיים עוד לא נמצאו הוכחות כאלו.

ומה עם השכנים שנהרגו? האם הם לא חפים מפשע? שואל השמאלני. ובכן, כאן התשובה קצת יותר מורכבת, אך ניתן להסבירה באמצעות מה שאני מכנה "תופעת הפדופיל המשוחרר". כלומר, בארה"ב ובאירופה קיימת תופעה על פיה כאשר פדופיל משתחרר מריצוי עונשו בכלא ומחליט להתיישב בשכונת מגורים, מתארגנים כל תושבי השכונה להפגנות מחאה בלתי פוסקות מול בית הפדופיל, הופכים את חייו לבלתי נסבלים, ומתייחסים אליו כאל מצורע עד שהוא עוזב את השכונה. תופעה דומה של הפגנות שכנים, אגב, התרחשה כאשר דמיאניוק חזר להתגורר בביתו בארה"ב לאחר שהסתיים משפטו בישראל בגין מעשיו האיומים במלחמת העולם ה- 2. 

שכניו של שחאדה, לעומת זאת, לא הפגינו מול ביתו, לא דרשו את סילוקו ולא התייחסו אליו כאל מצורע שיש להקיאו מהשכונה. בחברה פושעת המקדשת את הרצח, את השנאה ואת המוות, זכה אדם מסוגו של שחאדה לכבוד ולהערצה מצד שכניו ה"חפים מפשע". ייתכן, אגב, שחלקם של השכנים פשוט פחד מהרוצח המפורסם ומכנופייתו, אך המינימום שעושה שכן אחראי הדואג לילדיו מפני פדופיל או רוצח המתגורר בסמוך, הוא לעבור לגור בשכונה אחרת.  

במדינה רציונלית, רוצח אכזר מסוגו של שחאדה אינו יכול סתם כך להקים בית ומשפחה, להתגורר בשכונת מגורים, ולקיים יחסים תקינים עם השכנים. זה לא עובד ככה. במדינה שפויה הרוצח נמצא במצב של מנוסה מתמדת מפני החוק. הוא איננו יכול לחיות בציביליזציה אלא נאלץ לחיות במחילות, במדבריות או בג'ונגל, וגם זאת רק עד הנקודה שייתפס. השכנים שאפשרו לשחאדה לחוש נערץ ומקובל, זייפו את המציאות, ובכך ביצעו פשע חמור כלפי עצמם וכלפי משפחותיהם וילדיהם.

ומה לגבי ממשלת ישראל? האם זו פעלה כשורה לאורך פרשה זו? התשובה לכך מעורבת. אלו שנהרגו רחוקים מלהיות חפים מפשע ואין מקום להאשמת מדינת ישראל שמימשה כאן את זכותה להגנה עצמית (כמובן, אין כוונת הדברים לומר שצריך ליזום הריגת אזרחים פלשתיניים). 

אם ממשלת ישראל פשעה כאן במשהו זה לא בהריגת שחאדה ושכניו, אלא בכך שלקח זמן רב מאוד עד שביצעו פעולה מסוג זה. במשך כמעט שנתיים של מלחמה אכזרית מול הפלשתיניים, שידרה ממשלת ישראל מסר עקיף לרוצחים כי כל עוד הם יקיפו את עצמם במגן חי של שכנים "חפים מפשע", הם יהיו בטוחים. מסר זה היווה פעולה פושעת ויש להניח כי חיי השכנים היו ניצלים במקרה זה, אילו ישראל הייתה מבהירה את חוקי המשחק כבר מההתחלה.