מאבק גוש קטיף

בגוש קטיף מתמקד בדגם מוקטן כמו בניסוי מעבדה כל סיפור חיינו כאן בארץ.
הציונות הקלאסית בטהרתה של אנשי אדמה ואהבת עבודה של אמונה בקב"ה ובציונות העובדת המגשימה.
אנשים אשר עבדו באמונה והאמינו בממלכתיות כשליחי ממשלת ישראל לדורותיהן.

אזור גוש קטיף גם לא נתפש כאדמת קודש אלא יותר כאתר תיירות וגידולים חקלאיים. תושביו התרחקו ומתרחקים עדיין מכל קיצוניות או ממה שנראה בעיניהם כבדל קיצוניות ואשר סיסמתם באהבה ננצח.

ובבת אחת המהפך – הם הפכו למצורעים בעיני השלטון הממלכתי העושה כל מאמץ לפגוע בהם בכל דרך בכל צורה בכל אפשרות בכל שיטה בכל מקום ובכל שעה.

במאבק על גוש קטיף אנו רואים יפה את שרון ה"ביצועיסט" החקלאי עובד האדמה איש הצבא אשר עקב חוסר כל קשר רוחני מהותי שורשי נתלש ונשטף משורשיו הגשמיים בזרם והפך להיות הוא עצמו אויב המפעל הציוני כולו. אנו רואים כמו במהלך ממוקד את סיפורו של המפעל הציוני כולו.  

המאבק על גוש קטיף מוציא את האנרגיות החיוביות והשליליות - כאן נמתחים הקווים כאשר האמת הפנימית של האנשים יוצאת לאור: למי יש חוט שדרה ולמי אין. למי יש ערכים ולמי אין מי אוהב את עמו ואת בני עמו ומי אוהב את אויבו. מי נזעק לעזרת עמו ומי תומך דואג לבני אויבו.

המאבק על גוש קטיף גם מגלה מי נאמן לצלם אלהים שבו וכמו נביאי ישראל בשעתם אליהו מול אחאב כמו החשמונאים בזמנם עומד בתוקף מול פקודת הכסל הזדון הורשע ומודיע אני לא אתבהם! אני לא אטול חלק בפשע זה! אני לא אמלא פקודה זו - לבין מי שהניצוץ האנושי והלאומי כבה בו והוא מוכן לבצע כל מעשה כסל רשע ופשע בשם הממלכתיות המדומה .

אבל הלקח הגדולה והמקיף מכל האירועים האלה וקודמיהם חייב סוף סוף להיות –

מספיק זמן הסתגר הציבור הנאמן להיסטוריה שלו לעמו לארצו לתורתו בפינתו וחשב שבעזרת מעשים טובים בחלקת אלוהים הקטנה שלו יציל את עמו ואת עצמו.

בהפגנות אין די למרות שכולנו משתתפים בהן.

כולנו נזעק לעזרת גיבורי גוש קטיף אבל בכך אין די.

הגיעה העת, והיא הגיעה מזמן, להיכנס למגרש הפוליטי להרים את הנס –

עת להנהיג.

די להפגין ואחר כך עם נפילת הממשלה לחפש אלטרנטיבות ריקות תחת סינורם של אנשים כדוגמת נתניהו וחבריו ואנשי חוגו אשר קורסות בצורה מחפירה ומבישה בכל רגע אמת.

עת להנהיג –ממדינת יהודים למדינה יהודית