מאת: אוהד קמין

יוסי שריד ויוסף לפיד מבקרים היום במרכז הקליטה והמיון של צה"ל ומסיתים את המתגייסים החדשים נגד חרדים. זהו, כמובן, חלק מקמפיין טירור פוליטי מתוזמן היבט, אשר מופעל כבר מזה שנים, ואשר מגיע לשיאו בפעולת ההסחה הגדולה ביותר – פעולת הסחת דעת הציבור מהכפיה הממשלתית-ריכוזית המתבצעת בתחומי הפוליטיקה והכלכלה להתמקדות בקבוצה החפה מפשע מתוך האוכלוסיה על ידי האשמתה בפגיעה בחברה.   

אם היו לפיד ושריד דוגלים באמת בחופש ובזכויות האדם – כפי שהם מצהירים השכם והערב, הם היו מפגינים במקום זה נגד החוק הדרקוני של גיוס חובה, אשר אינו מתחשב ברצונו של האדם הצעיר ופוגע בזכות היסודית של עצם בחירתו לגבי מה שיעשה בחייו.

לגישתם המשותפת של לפיד ושריד, המצהירה על ערך ה"שויון", על הכל להיות נכפים באורח שווה.

עם זאת, שיתוף הפעולה בין שניים אלה בחיזוק הכפיה האכזרית, העולה בחיי צעירים רבים עוד הרבה לפני שהם מגיעים לשדה קרב כלשהו, הוא בעל ערך סמלי: שריד מייצג את העריצות הסוציאליסטית המסורתית אשר הביאה לישראל "בשורת" כפיית הגיוס – ולפיד מייצג את הצלחת החינוך הממלכתי-סוציאליסטי בהקניית ערך הכפיה מתחת לכותרת "זכויות". שניהם מסמלים את הצלחת העברת לפיד הכפיה הסוציאליסטי-קולקטיביסטי-ריכוזי מידי אלה שהם סוציאליסטים מתוך דבקות אידיאולוגית מוצהרת לאלה שאינם תומכים בסוציאליזם רעיונית אך מאמצים אותו – כמו מרבית חובשי הכיפות – כדרך חיים.

סימן מובהק למכשלה רעיונית זו היה במאמר שפרסם לאחרונה יו"ר המפדל החדש, אפרים איתם, אשר בו הביע תמיכה בגיוס כפייתי תחת סיסמת השויוניות – דוגמה עגומה לאי הבנה והערכה של ערכים נאצלים הנדרסים ברגלו הגסה של חוק דרקוני.

לאלה וגם לאלה יש לומר כי:

חוק כפיית הגיוס הוכנס לספר החוקים של מדינת ישראל החדשה זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, שהיתה על טהרת ההתנדבות ושמוסריותה הנאצלת בוססה על העובדה שביטאה את רצונו של עם חפשי בארצו. בעצם עובדה זו, המוכיחה שלא היה צורך אמיתי בכפיה (כפי שמציגים זאת היום מגיניה), השיג הסוציאליזם את הפיכתו של צבא ישראל ממוסרי ללא מוסרי.

כל המשרת בצה"ל יודע כי מדובר בארגון המנצל ערכים נאצלים לטובת שחיתות מבנית, בשל חוסר היכולת האובייקטיבית לבקרת אמת, ולכן, בסופו של דבר, במערכת פוגענית, החובלת, לעתים קרובות, יותר באלה המאיישים אותה מאשר באויבי ישראל מחוץ – ובכך פוגעת, דרך קבע, בטוב על חשבון הרע.

הערה למאמינים: הפגיעה עד כדי הריגה של צעירים יהודיים, המתרחשת דרך קבע ביחידות צה"ל, בלי קשר ללחימה באויבי ישראל – אינה יכולה לעבור שלא להשתלם בנזקים וסבל שסובל עם ישראל, בין היתר, במלחמות עקובות מדם. אי המוסריות בהסכמה – ההשלמה עם ה"הכרח" כביכול של גיוס הכפיה ועידודו על ידי אלה ששירתו בצה"ל מרצון, רק על יסוד ההיקש השגוי להחריד ש"אם אנחנו עשינו זאת אז זה בסדר" – חייבת לפגוע באלה שתומכים בשחיתות ובמיוחד באלה מהם שיכולים אחרת ויודעים טוב יותר.

נגד האחרונים מופנה כל הקמפיין התקשורתי-פסיכולוגי-פוליטי בענין גיוס תלמידי ישיבות, כפי שהוא מופנה נגדם בענין הכלכלי.

לאחרונה גם התפרסם בציבור כי התפרסם בציבור כרוז שכתבו חרדים נגד צה"ל ובו תארוהו כבית בושת. עם כל הפקפוק שצריך לעלות בשכלו של כל מי שבקי במעשי הנבלה השמאלניים מקדמת דנא, יש לציין כי, במובנים רבים, צה"ל הוא אכן כזה – ויש לקרוא לחיילי וקציני צה"ל הטובים והאמיצים, אשר אינם מוכנים כי טובי ישראל יהיו חשופים להשחתה המוסרית הקיימת בצה"ל, כי יגייסו את אותו אומץ שיש להם במלחמתם נגד אויבי ישראל מחוץ, לצורך מלחמה באויבי ישראל מבית ובראשם בסרטן הכפיה, האוכל בחברה הישראלית מאז קומה ברעבתנות בלתי נדלית.

העברת לפיד הכפיה מהסוציאליזם הזקן לצעיר – הצלחת ביצורה של אידיאולוגיית עריצות במסווה של שויוניות ועד כמה שלא יאומן – חופש – היא הרת משמעות מחרידה לעתידנו כחברה: היא מבטיחה דורות של עיוות מוסרי אשר עליו הכרח שנשלם בסבל נורא.

שום חברה מוסרית איננה יכולה להתבסס על כפיה – וכפייה אכזרית של בני עמך בטיעון של הכוח להימנעות מכפיית עמים אחרים עליך היא טפשות כואבת, הוספת שטות על פשע – והדרך הבטוחה להשוואת כלים מוסרית עם עמי ערב הקמים עלינו לכלותנו. מה שהם אינם מצליחים במלחמתם הפיסית הם מצליחים על ידי כפייתנו במלחמה רוחנית. אם הופכת ישראל לדיקטטורה המשתפת פעולה עם דיקטטורות אחרות, אז אנו שבים לחיות בגלות רוחנית, הרחוקה מרחק רב מהארץ המובטחת שאליה כולנו חפצים להגיע.

כדי להיות במצב שבו איש חי תחת גפנו, יש למנוע את האפשרות שגפן זו תילקח ממנו – וקל וחומר שישתמשו בחייו ובגופו כנגד רצונו, מה שיבטל את כל משמעותו האמיתית של המושג "שלו". אדם שאינו יכול לומר "שלי" אינו יכול לומר גם "אני" – וזהו מה שממשלנו הכפייתי מכוון אליו: ביטול הזהות.

יכולתנו להגן על עצמנו מבוססת על התנאי של עשיה מתוך החירה ולא מתוך כפיה. הלוחמים האמיתיים לחופש ולמימוש זכויות האדם צריכים לפעול כנגד כפיה בכל תחום שהוא. המצב הרוחני העגום של חברתנו בתחום הבנת הנושא הוא תוצר של חמישים שנות התנייה חינוכית סוציאליסטית. האי הקטן של ידע סותר, של אלטרנטיבה לידע זה ושל חיזוק רוח החופש נמצא, כנראה, דווקא אצל אלה שתורתם אומנותם – אלא שמחמת הדופי שמטילים בהם, סתימת פיותיהם והצרת צעדיהם בציבוריות הישראלית, אין קולם נשמע.

וקולם בודאי שלא יישמע עת מרעים בקול עצום רמקול השטנה המפצל את העם והמציג את בעלי התורה כמאיימים על התרבות. עלינו לסכור את האפשרות שיש בידי אלה לשטוף את מוחותינו – ולא על ידי כפיה, כדרכם, אלא בדיוק להיפך: על ידי מניעת האפשרות שיכפו אותנו.במקום לתת לאנשים לומר "כפיה דתית" עלינו להזכיר כי מה שיש באמת הוא "כפיית הדתיים" וכי ה"דתיים" – שאותם מעוניינים לפיד ושריד לכפות – הם הסמל שלנו לחופש אמיתי דוקא בשל היותם רחוקים ממקורות ההשחתה הציבוריים.

נסיונות חדירתם של חרדים למרכזי הכוח וההשפעה בשנים האחרונות הביאו עליהם האשמות רבות בשחיתות, שכפי הנראה לחלק מהם יש רגליים. אך גם אם הושחת חלק מהם – מה שמהווה כוחה נוספת לסכנה שבהוצאת החרדים מהישיבות ו"קירובם לנאורות" כדברי חברי "שינוי", עלינו לפתור את הבעיה באמצעות פגיעה במשחיתים ולא במושחתים, בפעילים ולא בסבילים, בפוגעים ולא בנפגעים.

אנשי האמת והצדק שואפים להחזיר עטרה ליושנה במובנים רבים: הם רוצים לחזור לערכי היסוד, לאמיתות המוצקות הנמצאות בטבע הדבריחם, לחשוף את הטמון בפוטנציאל האנושי ולחדש את ימינו כמקדם. אלה המתנגדים הם אנשי המהפכה, החפצים בשינוי ואשר מהפכותיהם עולים לאנושות במאות מליוני קרבנות מזה מאה שנה לפחות. תנועה שקוראת לעצמה "שינוי" מצהירה על שנאה – על רצונה להפוך דברים למה שאינם – וכפי שזה קורה בפועל, גם על איבתה למה שהיה. מתוך התבוננות אובייקטיבית באנשי הדת הלומדים בישיבות, אנו מכירים בכך שאין הם גורמים בכך נזק לאיש ושהאשמתם בפגיעה חברתית היא עוול מחריד שכל השותף לו נמצא שותף לליל לפידים שבו יישרפו ישיבות ובתי-כנסיות, וכמנהג פריצי אירופה עד לפני זמן לא רב, ייחטפו ילדים יהודיים לשרת בצבא ולהמיר את דתם. אם לא יידע עם ישראל לזהות את לפיד הכפיה, לא יישאר ממנו שריד.