אסיה אנטוב

יצא לכם בוודאי לא פעם להיתקל בתיאוריות קיצוניות של אנשים המכנים עצמם שמאלנים נאורים ואינטלקטואליים. למרבה הצער, כאשר תיאוריות אלה מתממשות במציאות מוביל הדבר לתוצאות קטלניות, במלוא מובן המילה. ד"ר זאב גייזל תיאר תופעה זו בכשרון רב במאמרו "השמאל החדש". התיאור שלו תואם את מיטב מסורת החקר והתצפית של המדעים המדויקים: זוהי התופעה, כך וכך היא באה לידי ביטוי, להלן דוגמאות. (הפיזיקאים נוהגים להגיד במקרים כאלה: "אנו לא יודעים מהו שדה חשמלי, אך ניתן לומר שבתנאים מסוימים הוא כפוף לחוקים כדוגמת אלה ואלה"). "עבודה אמיתית ומעמיקה אינה צריכה להוות ניסיון לחקר היווצרות האידיאולוגיה השמאלנית ואף לא ניסיון לחלק אותה לגורמים" –   כותב   ד"ר גייזל. למרות זאת אנסה, אולי בפחות כשרון כתיבה ויותר התעמקות מעצבנת בפרטים, להוסיף משהו לעבודתו המבריקה של   ד"ר גייזל   ולרדת לשורשי התופעה, היסטוריית היווצרותה, ודרכי הפעולה שלה.

תולדות השימוש במילה "שמאלני".

תופעת השמאל הקיצוני קיימת כבר זמן רב, אך כפי שנזכר במאמר, רק בתקופה האחרונה ורק במדינות דמוקרטיות ומפותחות הוא התגבש לכדי אופן הפעולה אותו ניסח   ד"ר גייזל   בשלושה עקרונות בסיסיים:

עקרון – א' : "החלש תמיד צודק" (ומכאן גם הצד השני –   "החזק תמיד לא צודק").
עקרון – ב' : "למציאת הצד החלש מופשט ניתוח הקונפליקט עד למערכת כוחות מינימלית, לרוב בהזנחת ההקשר ההיסטורי  והמצב הגיאופוליטי הכללי שבו ממוקם הקונפליקט". (החולשה נקבעת רק על פי תוצאות הסכסוך נכון לרגע זה).
עקרון – ג' : "הצד שנחשב לחלש בקונפליקט מסויים, לעולם לא ייחשב כצד החזק בקונפליקט אחר".

פעם משמעות המילה "שמאלני" הייתה: ליברלי.  זאת אומרת אדם התומך בחופש מירבי לכל פרט ולוחם כנגד המסגרות הנוקשות של החברה השמרנית. ליברליזם נקשר באינדיווידואליות,  שוק פתוח, הגבלת סמכויות השלטון – והזכות לחיים, לחופש ולקניין. לאחר מכן התרחב השימוש במילה "שמאלני" לרעיונות סוציאליים – עזרה סיעודית לשכבות החלשות, ובהתאם –   גם הגבלה  מסוימת בחופש של אלה אשר מממנים עזרה זו מכספם, והגדלת תפקידן של המערכות הממשלתיות בקביעת התקציב הפרטי. כיום, תובנות אלה אודות חשיבות החופש והעזרה הסוציאלית נכללים במצע האידיאולוגי של כל תנועה פוליטית, בין שהיא ליברלית, קונסרבטיבית או ניאו-קונסרבטיבית. ההבדל הוא רק במידה בה  באים לידי ביטוי שני אידיאלים אלה. אבחנה מדויקת וקולעת אודות ההבדל הקיים כיום בין הליברלים לבין השמרנים נותן הנטינגטון במאמרו "לאומנות בריאה". "האנטיתזה האמיתית לשמרנות"–   כותב הנטינגטון – "היא איננה הליברליזם או הסוציאליזם,  אלא הרדיקליזם-הקיצוניות". ואכן, הבעיה היום היא שדעות קיצוניות שהיו פעם נחלתם של מיעוטים התפשטו לכלל הציבור. "בימינו, כל המרכיבים של מה שהיה פעם תרבות אנטי-בורגנית – המהפכה המינית + האידיאולוגיה השמאלנית + פמיניזם + תוקפנות תקשורתית וכו' – הפכו לתואמות בורגנות באופן כה חלק שלא מדובר כאן אפילו על אפשרות לשילוב, אלא על זהות מוחלטת בין השניים". כך כתב חוקר התרבות הרוסי המפורסם סרגיי אבירינצב במאמרו "הנוסטלגיה שלי". שם הוא מוסיף: "קשה לשכנע את האדם בן ימינו להפוך למאמין, אך פשוט עד מאוד לשכנעו להפוך לפנאטי".

לאורך רוב רובה של ההיסטוריה האנושית זכתה המסורת לכבוד רב, והצדקת מגמות חדשניות נעשתה על פי רוב בתירוץ של "חזרה לשורשים האמיתיים" ו"תיקון העיוות שבפירוש מוטעה של מקורות ראשוניים". ורק לאחרונה, בהשפעת ההתפתחויות הטכנולוגיות המחייבות את החברה להשתנות במהירות בזק, הפכו המילים "חדש", "מתקדם", "מהפכני" למילים בעלות הקשר חיובי – לעומת "שמרני" השלילי.

מהות תופעת השמאל, כפי שנצפתה על ידי   ד"ר גייזל , היא  בכך שהיום צירוף המילים המפורסם "שמאלני-ליברלי-מתקדם" (במובן של חופשי יותר, בעל יכולת להשתנות בהתאם לתמורות המציאות) אינו משמש לתיאור עצמי של אנשים היכולים באמת ליצור תיאוריה ליברלית כלשהי. בדיעבד, המתהדרים בתואר זה הם בעיקר אלה המבקשים להסתיר את דעותיהם הקיצוניות מאחורי סיסמאות יפות, ובהקשר זה כל המכנים עצמם "שמאלנים" מגלים את סממני הקיצוניות שתוארו על ידי   ד"ר גייזל   בשלושת העקרונות שלו.

בעיית הקיצוניות השמאלנית אינה קשורה הפעם לאידיאולוגיה רווית הרג, כדוגמת הקומוניזם. שפיכות דמים רבתי כאמצעי אידיאולוגי עברה לנחלת הפונדמנטליזם הקיצוני, בעיקר הפונדמנטליזם האסלאמי. בעיית השמאל, כפי שהיא תוארה על ידי   ד"ר גייזל , היא בלגיטימיות שהוא (השמאל) מעניק לקיצוניות המונית. זאת למרות השפעתו של הפוסט-מודרניזם, אשר לאחר שנכווה על ידי תנועות קיצוניות שונות, מגנה כל מערכת ערכים הטוענת כי דבר מה הוא טוב, ואילו האחר –   לא כל כך. כיצד, אפוא הופכת תיאוריה המעלה על נס סובלנות ואיפוק  לאידיאולוגיה קיצונית ובלתי-סובלנית? 

"השמאלנים" החדשים מייצגים אידיאולוגיה של תרבות המונים.

תיאורטית, כשזה מגיע לפוסט-מודרניזם כל הערכים הם עקרוניים באותה מידה וכל העקרונות – שווים בערכם. (בפועל, אנו רואים כי עקרונות מסוימים, בעיקר אלה התואמים לאינטרסים של אישיות חזקה כלשהי, מתבררים כ"שווים יותר"). מעל כל הערכים ניצב רק על דעת הרוב ומלאכו הנאמן אוחז החרב החוק. במצב כזה יכולים להישמר עקרונות מהסוג הישן, או להופיע אידיאולוגיות שמרניות חדשות, אך בשום אופן לא יכולה להיווצר אידיאולוגיה פוסט-מודרנית או דה-קונסטרוקטיבית חדשה – זאת מכיוון שכל אידיאולוגיה חדשה מחייבת העדפת ערך אחד על פני אחר. תיאוריות חדשות אשר מופיעות כתחליף לאידיאולוגיה הקלאסית, המבוססת על מערכת ערכים מוגדרת, בדרך כלל מכנות את עצמן בכינויים בנוסח  "רעיונות שמאלניים ליברליים מתקדמים", והן בעצם לא יותר מאשר מוצר פרסומי עבור תרבות ההמונים ועבור האורקול שלה, תקשורת ההמונים. אין טעם לחפש שורשים מרקסיסטיים או, למשל,  נוצריים לתופעת השמאל החדש: "שמאלנים" אלה זקוקים למרקס או לברית החדשה באותה מידה שבה הפרסומת לפלאפון זקוקה למוצרט: זה מוכר, וזה נשמע טוב.  מכאן נובעים גם שלושת עקרונות השמאל החדש שהזכרנו קודם: נמצא באופן אינטואיטיבי ושרירותי את הצד החלש שבקונפליקט, נקבע כי צד זה יהיה חלש תמיד ובכל מצב –   ומכאן, גם תמיד צודק. לא צריך  לחשוב, לא צריך לדעת היסטוריה, אין צורך במערכת ערכים כלשהי.  פשוט, זמין, ומבוסס על סטריאוטיפים מוכנים מראש.

הנה כך מתאר תופעת "השמאל האמריקאי" על ידי הפרופסור אולג פרוסקורין (מתוך הכתבה "המלחמה הפוסט-מודרנית במשבר הייצוגיות"):

"למעשה, פילוסופיה המיישמת  דה-קונסטרוקציה טהורה וחוסר אמון מוחלט כאופן התנהגות, אפשרית רק בתיאוריה. במציאות, במיוחד בעולם האוניברסיטאות האמריקאיות, עצם השימוש בגישה קונסטורקטיבית  בכל דיון פילוסופי כבר הפך לקלישאה חדשה.  פירוק פנטומים תודעתיים מוליד היווצרות של פנטומים חדשים, אשר בתורם מתיימרים לספק הסבר אוניברסלי לכל. הפנטומים הישנים נבדלים מהחדשים רק במאפייניהם הקשורים ל "קנדיציה הפוסט-מודרנית" בת זמננו – מאפיינים אשר ביסודם התעלמות בוטה מההקשר ההיסטורי ופרימיטיביות מודגשת.

ההיסטוריה הישנה, הטוענת לייצוג ולשיקוף אמיתי של העולם, הושמדה. ההתכחשות להיסטוריה ("ההיסטוריה הומצאה על ידי העמדות  השולטות על מנת להסביר את פרדיגמת שלטונם"), הפכה בהדרגה  לשיכחה מאושרת של עובדות היסטוריות. תמונת העולם החדשה נבנית בעיני האנשים על פי המודל של תרבות ההמונים (ה"מולדת הרוחנית" האמיתית של האינטלקטואלים האמריקאיים), ולא על פי המודל  הישן של הספרות הקלאסית בעלת המעמד.  צרכן ממוצע של תקשורת המונים לא יתעניין בגיבורים מורכבים ולא מושכים, או בעלילתם של רומנים "משעמים" שזמנם עבר מן העולם.  ההעדפה ניתנת לקומיקסים, סרטי מדע בדיוני ומשחקי וידאו שבהם הכל מובן מייד, שהצבעים בהם חזקים  ותחומים בצורה ברורה ומדויקת, שבהם הגיבורים והדילמות מופשטים לכדי תרשים סכימטי והבעיות האתיות נפתרות בקלות, או, ליתר דיוק, כלל אינן קיימות (כשאני משחק במשחק וירטואלי שבו אני נאלץ "להרוג" מאות "אויבים", אינני מתלבט אף לרגע שהצדק נמצא לצדי: ההבחנה בין הטוב לרע כלולה במחירו של המשחק). נהוג לחשוב כי תרבות הפוסט-מודרניזם, כשהיא מאמצת דימויים מעולם תרבות ההמונים רק משחקת בהם, מוציאה אותם מהקשרם,  גורמת להם למלא פונקציות חדשות, וכו'. למעשה, קשר זה הוא דו-סטרי בהרבה. תרבות ה"אליטה", המחפשת מקורות השראה חדשים בתרבות הפופ, מאמצת לעצמה בצורה בלתי נמנעת גם את התכונות הבסיסיות של תרבות זו, ולא רק את מאפייניה החיצוניים."

גיבור אחד הרומנים של תומס מאן טען כי הוא זקוק לסדר מקסימלי באורחות חייו, וזאת על מנת להוות משקל נגד לכאוס האינטלקטואלי הפנימי שלו. כך גם הפוסט-מודרניסטים המלומדים והדה-קונסטרוקטיביים ביותר, אשר בעולם התיאוריה מבטלים כל נקודת משען אידיאולוגית, מעדיפים בעולם המעשה תמונות ברורות וחד משמעיות: טוב – רע, "שלום עכשיו", "מי שלא אתנו – מחרחר מלחמה".

זאב גייזל כותב על הפופולריות שצוברים רעיונות השמאל. אך יש להחליף כאן עילה ועלול. אופנת האידיאולוגיה השמאלנית ה"חדשה" ו"המתקדמת", תמיד נקשרה  בשינויים גדולים – ומכאן רצונם של פוסט-מודרניסטים בעלי פסאודו-אידיאולוגיות לאמץ דווקא מונחים אופנתיים אלה.

קיימים, כמובן, גם פסאודו-ימניים המתבססים על זרמים בתרבות ההמונים. אך מספרם אינו כה גדול –  אין ביקוש.

היווצרותם של שלושת עקרונות הבסיס.

נסקור שוב את שלושת העקרונות שציינו ונבדוק עד כמה הם קשור לסוציאליזם או לליברליזם.

עיקרון א'   –   "החלש תמיד צודק". אין ספק כי נמצא הד לעיקרון זה בברית החדשה, ועוד קודם לכן בכתבי הקודש, האוסרים פגיעה ביתומים ואלמנות. עיקרון הגנת החלש מפני החזק, כמו גם ההכרה בכך שיש לדרוש מכל אדם את מירב המאמצים, וההישגים בפועל יהיו "אצל כל אחד לפי יכולותיו",  הגיע לתרבות האירופית מהתורה. והנצרות עיצבה אותו מחדש, כשהיא מציינת כי מאושר הוא העני ברוחו, שממנו נדרש כה מעט.  אך עם זאת הנצרות שוללת את הכרחיות המאמצים המקסימליים, וכן את ההמלצות המעשיות לגבי הגנת החלש מפני החזק – ואף להיפך, דוגלת ב"השטת הלחי השניה".

בתרבות האירופית לא תאמה התפיסה הנוצרית-אלוהית את מציאות הקיום. במישור הפרקטי,  התבססה השליטה על עקרונות כוחניים –   כוחו של הנשק, כוח החוק, כוחה של דעת הרוב וכו'.  בחברה המערבית העשירה של ימינו פשוט יותר לשחד ולפתות מאשר להכריח. החלפת הכפייה ביצירת התעניינות במישור ההמוני היא תופעה די חדשה, אך עם זאת הכוחנות תמיד נשארת על המשמר. מצב זה אכן מזכיר במשהו את עקרונות האהבה והחסד של הנצרות, אך הנצרות קראה לוותר על פת הלחם האחרונה ולדעת לשאת בהפסד, ואילו החברה הצרכנית מציעה את עודפיה, ומתוך רצון להרוויח.

הבעיות שביישום עקרונות הגנת החלש מפני החזק, המיעוט מפני הרוב והפרט מפני החברה, עדיין רחוקות מפתרון מעשי. בהתבססם על שלושת העקרונות המוזכרים, ה"שמאלנים" פועלים לפי המבנה הלוגי הבא:

החלש רוצה משהו, משהו חסר לו. איננו יודעים כיצד להגן עליו או לספק את מחסורו: לכן, פשוט יותר, אפילו  אם הוא אינו צודק, לשחד אותו. מכאן שעלינו  לנסות תמיד לספק את החלש –   זאת אומרת לפעול לפי עיקרון "החלש תמיד צודק"!

הכשל הלוגי שבהליך המחשבתי המוביל למסקנה זו הוא ברור, אך ברמה הרגשית היא עובדת מצוין   –   זאת אומרת שאפשר למכור אותה לציבור באופן רווחי ביותר.

העיקרון השני –   הפשטת הקונפליקט והוצאתו מהקשרו ההיסטורי והגיאוגרפי. עיקרון זה, כפי שכבר הזכרתי, נובע ממאפייניה המיוחדים של תרבות ההמונים. צרכן תרבות זו בוחר מדי  מבין עשרות קונפליקטים, ועל כן מהמשקיפים ומהמומחים נדרש להסביר  בתוך שלוש דקות "מי צודק ומי אשם". ברוב המקרים, אין לא זמן ואף לא רצון להיכנס לעומק של "מצד אחד... ומצד שני...".

העיקרון השלישי ("החלש יהיה חלש בכל קונפליקט") נובע מכלל פשוט בפסיכולוגיה של ההמונים   –   לדבר תמיד בביטחון רב ככל האפשר, וגם אם אתה טעית להמשיך לדבוק בגרסתך –   יכול להיות שרק מעטים שמו לב. קיצוניות אינה סובלת טון מהוססת, תמיד מביעה את עצמה בצורה חד משמעית, ותמיד טעונה בתחושה שהיא הצד הצודק. אם בחרנו אי מי להיות לנו לשותף – סימן שהוא ראוי לכך. הסתבר שהוא לא ראוי? סימן שרימה אותנו בצורה נבזית, סיבוב של 180 מעלות. תכונה זו של הקיצוניות תואמת בצורה מושלמת את תרבות ההמונים, ולכן, כפי שתיאר זאת   ד"ר גייזל , הראשונים שנהנים מפרסום בתרבות זו הם הקיצוניים. את הסכנה שבקיצוניות אינטלקטואלית תיארה בפרוטרוט חנה ארנדט, בחוקרה כיצד סייעו האינטלקטואלים הקיצוניים לעלייתן לשלטון של האידיאולוגיה הנאצית והקומוניסטית.

"נציגי האליטות כלל לא התנגדו לשלם מחיר כבד של הרס הציביליזציה תמורת השעשוע לראות כיצד עושים את דרכם חזרה אליה כל אלה אשר נדחקו מן החברה". מילותיה של ארנדט אודות "ניתוק מהמציאות ועיוות ערכיי ההקרבה העצמית" צריכים להיות חקוקים על הקיר בכל האוניברסיטאות, כאות אזהרה מפני הסכנה הריאלית שבמשחקים אינטלקטואליים בקיצוניות.

תופעה מעניינת, הנוגעת בשמאל הקיצוני הגלובאלי, הוא מספרם הרב של היהודים בקרב השמאל הקיצוני – מספר שאינו פרופורציונלי כלל למספרם היחסי  של היהודים במערכת הפוליטית. תופעה זו ניתן להסביר אם נזכור כי רוב היהודים במערכת הפוליטית הגלובלית הם יהודים מתבוללים, שאינם שומרי מסורת. ההתבוללות דורשת שחרור מהגבלות המסורת, והשמרנים מגיב בחשש על ניסיונותיהם של היהודים המתבוללים לחדור למחנה שלהם. הם חוששים – גם אם בצורה בלתי מוצדקת –   כי אנשים המזלזלים בערכי המסורת הלאומית שלהם עצמם, ינהגו באותו אופן עם ערכיה של מסורת זרה, ולכן יהודים מתבוללים מוצאים לרוב את מקומם הפוליטי בקרב השמאל (היהודים שומרי המסורת, לעומת זאת, מקדישים מחשבה מעטה בלבד לאידיאולוגיות החילוניות של הגויים, למרות שהם עצמם היו מזדהים יותר עם השמרנים לולא חשדו בהם כי הם אנטישמים).

אך המשותף ליהודים המתבוללים ולשמאל הקיצוני אינו מסתכם בתופעת החפיפה שבין שתי קבוצות אלה. שתי הקבוצות הן קבוצות של מיעוטים לאומיים, הסובלים מבעייתיות בהגדרה עצמית, ומתופעה חריפה של תיעוב עצמי. לכאורה, תיעוב זה הוא בלתי רציונלי, אך פסיכולוגים גילו כי הוא קשור בקשר הדוק להתלבטויות בהגדרה עצמית ולהתנהגות  נוירוטית. הפרופ' קורט לוין הסביר בצורה מבריקה את היווצרותו של תיעוב עצמי זה אצל היהודים המתבוללים (ראה מאמרו: "תיעוב עצמי בחברה היהודית"). תיעוב עצמי בקרב מחנה השמאל נובע בראש ובראשונה מתחושת הבידול והניכור החברתי שלהם, תחושה אותה הם חווים כלפי המשטר הנוכחי, למרות שהם יודעים כי לא ישרדו באף משטר אחר (במשטר הקומוניסטי, למשל, היו השמאלנים הרדיקליים הראשון "ללכת").

לסיום: יש לגנות את השמאל הקיצוני

סקירה של סממני ה"שמאלנות החדשה" הוכיחה לנו כי לשמאלנים החדשים אין כל זיקה לערכים כמו "ליברליזם" או "סוציאליזם" –   לא יותר מאשר יש להם זיקה למשל לפונדמנטליזם האסלאמי. פופולריות הרעיונות הקיצוניים בתרבות ההמונים, הילת האופנתיות סביב המילים "חדש", "מתקדם", "ליברלי", נתונים המעידים כי אחוז ה"שמאלנים" גדול יותר בקרב שכבות האליטה (ראה במאמרו של הנטינגטון) –   כל אלה הינם העקרונות האמיתיים שעליהם מסתמכים קיצונים אלה, המתקראים "שמאלנים". הקיצוניות הינה תופעה דוחה בכל אופני הופעתה –   ימנית, שמאלנית, מרכז (ולנו, בישראל, יש גם כזה). הבעיה היא בכך שבעוד שאת הימנים הקיצונים במדינות הדמוקרטיות הגבילו כבר מזמן, ובאופן חד משמעי (למעט, אולי, הקיצונים האיסלאמים), הקיצוניות השמאלנית זוכה לתשומת לב ולהערכה, ובכך סותרת לחלוטין את רעיון הליברליות. הבה נקווה, כי מטוטלת דעת הקהל כבר החלה את תנועתה ימינה.