לפרשת פקודי – הציות המותנה

בפרשתנו נעשה סיכום של עבודת המשכן או בלשון הכתוב פקודי המשכן. בפסוק השני נאמר "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציוה ה' את משה". מעניינת הדגשת התורה, על הביצוע של בצלאל את הציווי האלוקי למשה ולא את ציווי משה לבצלאל על פי ה'. הפרשנים במקום מסבירים שבצלאל, אומן המשכן, לא הסתפק בציות להוראות משה, אלא העביר את ההוראות הללו במבחן ההגיון או האמונה שלו עצמו ושיפר את ההוראות בשלב הביצוע כאשר נצרך הדבר.

אנו יכולים ללמוד מעבודתו זו של בצלאל את דרך הציות הראויה. הדרג המבצע צריך להיות מקושר אל מקור ההוראה ולא לשים עצמו, כסתם חוליה בשרשרת, המצייתת לחוליה הקודמת, בלי בקרה עצמית. ציות כזה, אינו תורם למטרה המשותפת וגורם גם נזק למטרות נותן ההוראה עצמה. אם בצלאל היה מבצע את הוראותיו של משה בלי ביקורת עצמית, הוא היה בונה את כלי המשכן לפני בניית המשכן עצמו ונקלע למצוקה ביחס למקום הנחתם הזמני, לכן הודה לו משה, כאשר בנה את המשכן לפני בניית הכלים.

נראה לי, שאת זה באה התורה ללמדנו על פי פרשנות זו, שתמיד חייבים אנו להעביר את מעשינו במבחן ההגיון וההסתברות, גם כאשר המדובר הוא בגדול הנביאים, משה רבנו. אין ולא תוכל להיות הצדקה למעשה העומד בניגוד להגיון, קל וחומר, בניגוד למוסר, לצדק או לערכים בסיסיים אחרים, בהיותו ציות להוראה, גרידא. מוכרח כל אדם, בהיותו בעל בינה מינימאלית לבחון את מעשיו בעצמו, אם מצפונו מאפשר את המעשה יעשהו ולא ימנע מכך. דומני, שאת הקריאה הזו חובה עלינו לקרוא מעל כל במה בימים אלו בהם יש מי, שמעלה על דעתו לקדש ציות עיוור, ביחס להחרבת ישובים בארצנו. ידע כל יהודי וגם כל אדם באשר הוא, שאת חשבון מוסרו הוא יעשה בעצמו ולא תעמוד לו טענת ההוראה "מגבוה", שאינה עומדת במבחנו האישי. 

לעיון במאמר פרשת ויקהל פקודי משנת תשס"ד – קרבת א-לוקים, כיצד: http://he.manhigut.org/content/view/615/109/