לפרשת ויקרא – האומה והפרטים בעבודת ה'

להסברת הדברים, נדגיש תחילה, את השם תורת כוהנים המביע את העובדה שספר זה הוא תורה מיוחדת לכוהנים. אמנם המצווה להביא קורבנות ולקיים את בית הבחירה מוטלת על כל עם ישראל אבל תורת הקורבנות היא מיוחדת במידת מה לכוהנים.

בעבודה הנעשית בקורבן, ניכרת במיוחד ההבחנה בין האדם מקריב הקורבן לכהן העושה את עבודת המזבח. בלשון הכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'..." ובהמשך "אל פתח אהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה'. וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו. ושחט את בן הבקר לפני ה'". פירוש הדברים הוא, שעל מביא הקורבן מוטלת החובה להביאו עד לפתח אוהל מועד או העזרה בימי בית המקדש ולסמוך את ידיו עליו. במעשים אלה ממצה המקריב את חובתו בקרבן והוא ירצה לו לכפרתו. להלכה גם שחיטת הקורבן יכול שתעשה על ידי מי שאיננו כהן.

לאחר שמביא הקורבן ביצע את חובתו, עוברת האחריות לכוהנים, שצריכים לטפל בזריקת הדם, בהקטרת איברים על גבי המזבח ועוד. כאן נמצאת עבודת הקודש, שאינה יכולה להיעשות על ידי מביא הקורבן. זוהי עבודה, שנעשית על ידי הכוהנים על גבי המזבח מרכז עבודת ה' של הלאום, עבור כל אחד מהפרטים או עבור כלל העם, בקורבנות ציבור.

כאן אפשר להבחין בעבודת ה' של הפרט הנדרשת מכל אחד באשר הוא להיעשות בתחומו האישי ובעבודת ה' של הכלל בה קיים ייצוג בשלב, שבו משתלב חלקו של הפרט בכלל, כפי שנעשה על גבי המזבח בו עובדים הכוהנים כנציגי האומה.

לעיון במאמר פרשת ויקרא משנת תשס"ד – הקורבנות לימינו:  http://he.manhigut.org/content/view/627/109/