|
לידידי ישראל, בני בריתנו הדרוזים והבדואים המשרתים בכוחות הביטחון, שלום. אני פונה אליכם – כולכם, מן החייל הפשוט ועד למנהיגות הפוליטית והדתית של עדותיכם – בעקבות גל השמועות כאילו נתן רב כלשהו היתר לפגוע בכם אם וכאשר תשתתפו בגירוש יהודים מיישוביהם.
גם אני סבור שלא היה – ואין – רב כזה, ושהשמועה על פסק ההלכה שלו היתה מגמתית ומרושעת; אך אף-על-פי-כן, מכיוון שהנושא עלה לדיון, אינני סבור שניתן לפוטרו בסיכום "שיחסם של המתיישבים אל הדרוזים והבדואים המשרתים בכוחות הביטחון הינו יחס כמו אל שוטרים וחיילים רגילים". זה איננו נכון במקרה הנדון. תבינו, חברים; אנו – בני העם היהודי – מתערבלים עכשיו במערבולת ההתנתקות, בשל וויכוח עמוק וכואב על מרכיבי היסוד של זהותנו ותרבותנו: האם הציונות החילונית ש"אין לה דבר עם הדת" היא הדלק המניע שלנו – יחד עם האתוס הדמוקרטי מבית מדרשן של אתונה ולונדון וגם וושינגטון – או שמא, כאמונתם של רבים מן המתיישבים, תורת ישראל ומורשתו – מברית-בין-הבתרים ומהר סיני – דווקא היא המהווה את כוח הדחף ואת מנוע השאיפה, ומכוחה הלכנו אל הרי אפרים ואל חבל גרר, כשם שמכוחה עוד נמשיך ונעלה עד הר הבית. כבוד רב אנו רוחשים לכם, ידידים, אך בוודאי תסכימו אתי שאין לכם כל חלק בוויכוח הזה. תנו לנו להתלבט בו בעצמנו, תנו לנו לריב על כך עם הנהגת המדינה החילונית דהאידנא; בבקשה – בכל לשון של בקשה – אל נא תתערבו. המבנה הצבאי – שכל חייל ושוטר ממלאים בו פקודות – איננו עבורכם סיבה מספקת לציית לפקודתם של מנהיגי המדינה והפיקוד הצבאי, המטילים אתכם באווילות ובחוסר רגישות נורא אל הלב הפצוע של הוויכוח היהודי, כאשר הם שולחים אתכם להעמיס יהודים מאמינים על אוטובוסים. אתם לעולם לא הייתם מסכימים – ובצדק! – שיהודים יתערבו לכם, בכוח, בעיקרי אמונתכם ובמה שאתם עושים מכוחה. במאמר זה לא אנהל את כל החשבון עם מנהיגינו, אך אצביע רק על כך שאפילו יהודי פיקח, "תומך התנתקות" נלהב – וחילוני מושבע – כמו טומי לפיד, הבין נקודה זו. הוא הצביע, בתחילת הדרך, על האווילות והסכנה שבהפעלת חיילים ושוטרים דרוזים ובדואים נגד יהודים; אחר-כך השתתק; אולי הסבירו לו שאי אפשר בלעדיכם... * בואו, נביט רגע ביחד על שורשנו המשותף, באוהל בית אברהם. לא נוכל למחוק, כמובן, את הבעיות אשר ניבעו שם בין שרה ובין הגר, ובין ישמעאל אביכם אשר נולד לאבינו בהיותו בן 86, לבין אבינו יצחק שנולד כשהיה אברהם בן מאה. לא נוכל למחוק, אך אולי נוכל לרכך. אתם, ידידי בנֵי יצחק, אתם יכולים להיות גשר בין בני הבנים. אתם יכולים להראות כי ישמעאל שב להיות אוהבו של יצחק, ולא עוד אויבו. אתם יכולים להוכיח שאם כתוב על ישמעאל שהיה "רובה קַשָת" – הרי לא כלפי אחיו, חלילה, הוא יכוון את חץ קשתו. ומכאן ניתן לסכם את קריאתי אליכם, חברים יקרים: הבעיה הנוראה שנקלענו אליה היא בעיה יהודית; הניחו לנו בכאבנו הנורא, ואל תסכימו להיות שליחיהם של מנהיגים ערלי לב המשתמשים בכם נגדנו, נגד אחיהם. כבר אמר החכם מכל אדם שהמתעבר על ריב לא-לו, הריהו דומה למחזיק באוזני כלב, המרגיזו על-חינם (משלי כ"ו י"ז). אתם, מנהיגי העדות – דרוזים ובדואים – פנו נא באומץ אל מנהיגי המדינה ואל ראשי הצבא; אמרו להם: לא לשם כך כרתנו ברית עימכם! איננו צד בוויכוח הזה, התמודדו נא בעצמכם עם אחיכם ואל תשליכו אותנו אל הלבה הרותחת של בעייתכם הפנימית. בבקשה, אל תשלבו בביצוע תוכנית ההתנתקות יחידות וחיילים דרוזים ובדואים! ואתם, חיילים דרוזים ובדואים, אמרו נא את אותו הדבר למפקדיכם. אם לא ישתכנעו, ואם יגיע חלילה יום פקודה, הרי אני – שאינני מפקדכם, אלא רק יהודי נאמן לא-להי ישראל, וגם דורש טובתכם – מבקש מכם כי תחשבו היטב: יצחק אבינו גר בגרר, לא הרחק מגוש קטיף; האם תבואו עתה לפתוח את הפצע ולהעמיק את הקרע שבין בני ישמעאל ויצחק, בהרימכם יד עלינו? האם בכך תתרמו לשלומם ולעתידם של קרובי המשפחה באוהל בית אברהם?
|
