רק כשימצא הכלי הראוי לביטוי התנגדותו של הרוב היהודי לאג'נדה של השמאל,
תישלל הלגיטימיות הציבורית של השלטון, ותוכנית ההינתקות תרד מן הפרק

קארל מרכס כתב בין היתר גם כמה וכמה דברים נכונים. בניתוחו את מבנה המדינה, הוא עמד על כך שהמעמדות השולטים מפעילים את מערכותיה של המדינה על מנת לבסס את מעמדם, להנציח את ההגמוניה שלהם ולדכא את המעמדות שמאיימים על שליטתם. יסוד עשוי להבהיר לנו גם את המצב בו אנו עומדים היום. האליטה השמאלנית-אשכנזית-חילונית חשה שההגמוניה שלה בחברה הישראלית הולכת ואובדת. בכדי לשמור עליה, היא מפעילה את מערכות המדינה – המשפט, התקשורת, הצבא, המשטרה, השב"כ וכדומה – כנגד השכבה החברתית המסכנת הגמוניה זו ומהווה פוטנציאל להחלפתה. יש בחברה הישראלית ציבור אחד עצמאי ובעל אג'נדה משלו, ציבור המפגין חיוניות, אמונה, שורשיות באומה, נחישות וכוחות ביצוע ומסכן את ההגמוניה של השמאל – זהו הציבור האמוני.

במאבק מול ציבור זה, האסטרטגיה המרכזית של אליטות השמאל היא יצירת הפרדה, ניכור ונתק בין הציבור האמוני לבין הרוב היהודי. האליטות חשות באינסטינקט שהרוב היהודי נוטה להזדהות טבעית עם שורשיו במסורת היהודית ("ביבי טוב ליהודים") ו"עלול" לאמץ בטבעיות את האג'נדה האמונית. אם תתרחש החבירה הטבעית והמתבקשת הזו בין שתי שכבות חברתיות אלו – תאבד לעד שליטת האליטות. זהו הרקע למסע הדה-לגיטימציה, רצח האופי וההשמצה, שידענו בעשרות השנים האחרונות כנגד הציבור האמוני. כל עוד ניכור זה ישמר וכל עוד לא יתאפשר לציבור האמוני ליצור מגע אמיתי ואותנטי עם הרוב היהודי – שליטתם תישמר. לכן מקפידות האליטות שכל המידע והקשר בין שתי השכבות החברתיות הללו - הציבור האמוני והרוב היהודי - יעבור דרך המסננת התקשורתית שלהם.

נקודת המפתח של כל מאבק ציבורי מהסוג של המאבק העומד היום בפנינו, היא גיוסו של רוב הציבור כנגד השלטון. השלטון הופל בשנים האחרונות במספר מקומות בעולם – ברית המועצות לשעבר, יגוסלביה, אוקראינה ולאחרונה בלבנון – אחרי שהרוב, הדומם בדרך כלל, יצא לרחובות. יציאה כזו של הרוב כנגד האליטות, פירושה שלילת הלגיטימיות של שלטונן. במקרה שלנו, רק כשתבוא לידי ביטוי התנגדותו של הרוב היהודי לתוכנית ההינתקות – בהנחה שאכן כך הדבר - יאבד השלטון את הלגיטימיות שלו, האליטות יאבדו את ההגמוניה שלהן בחברה הישראלית, ותוכנית ההינתקות תרד מן הפרק.

לכן - עם כל חשיבותן של פעולות המחאה והמאבק השונות – הן לבדן לא תמנענה את ההינתקות. השאלה איננה כיצד טקטית מונעים מכוחות הביטחון לבצע את זממה של האליטה השלטת. גם אם זמנית נצליח בכך, עדיין ידע השלטון להציג זאת כמהלך של מיעוט שאיננו זוכה לתמיכת הרוב המרכזי, ובמוקדם או במאוחר יימצא המענה הטקטי וההינתקות תבוצע. מיותר לציין שהשלטון ידע להציג את המאבק כמרידה של מיעוט ברוב ולהפעיל את מערכות המדינה כנגד המיעוט הסורר.מערכות אלו, כדרכן של כל מערכות ביורוקרטיות, תמשכנה לבצע בהכנעה את המשימה שתטיל עליה האליטה השלטת.

מערכות המדינה – בעיקר מערכות הביטחון שבנויות על בסיס עממי – יפסיקו לעשות את דברה של האליטה השלטת, רק אם יתברר להן שהרוב המרכזי מתנגד מפורשות לאג'נדה שלה. על מנת שדבר זה יתרחש צריכה להימצא הדרך בה יוכל הרוב היהודי לבטא התנגדות זו.

התנגדות רחבה ושורשית של הרוב היהודי לאג'נדה של השמאל, יכולה לבוא לידי ביטוי בשני אופנים מרכזיים: עממית-דמוקרטית-ספונטנית ובלתי ממוסדת, או מערכת בחירות/משאל עם.

את הדרך הראשונה ראינו בדוגמאות ההיסטורית שלעיל. היא מחייבת מצב בו הביא השלטון את הרוב הדומם לתסיסה ולנקודת רתיחה, וגרם לו לצאת לרחובות. באשר לתוכנית ההינתקות, בשלב זה, לא נראה שזהו המצב. הציבור עדיין ספון בחדריו ואיננו בשל לבטא את התנגדותו, העמומה והדוממת בשלב זה, לתוכנית. מובן שכל מערכות השלטון ובעיקר התקשורת, עושים הכל בכדי לקבע מצב זה.

הדרך השניה מכילה כאמור שתי אופציות. באשר לבחירות – הרי הן נתונות למניפולציות. הרוב היהודי דחה בגדול את האג'נדה של השמאל בבחירות האחרונות, אך שרון, הכפוף לאליטות אלו והנתון לשליטתן, הפך את הקערה על פיה ומשרת את מטרתן. זהו בדיוק גם מה שקרה ומה שעתיד בהכרח לקרות גם עם בנימין נתניהו, אם יחזור חלילה לראשות הממשלה, ומאותן סיבות.

אכן, מה שנותר כרגע הוא משאל עם. משאל עם יאפשר קשר ישיר בין הציבור האמוני לבין הרוב היהודי, וייתן לזה האחרון כלי לבטא את דעתו באמת. זוהי הסיבה להתנגדות ההיסטרית של השמאל ושרון למשאל עם. לתת לציבור האמוני כלי להגיע ישירות אל העם, פירושו לתת לו כלי לגיטימי למהפכה. טעות אסטרטגית אחת כזו הספיקה להם.

בהנחה שמשאל עם לא יתבצע, יש למצוא את הדרך לביטוי התנגדותו של הרוב היהודי לאג'נדה של השמאל. מגדנות ומשלוח מנות הן בהחלט דבר נחמד וחביב, אך לא יכול כמובן להביא לידי ביטוי מפורש את התנגדותו של הרוב היהודי לתוכנית ההינתקות ולשלילת הלגיטימיות הציבורית של השלטון.

לעומת זאת, אפשר שאי הציות וסרבנות הגיוס עשויים להוות, בתנאים מסוימים, כלי ביטוי לדעתו של הרוב היהודי. זאת מלבד היותו של אי הציות לפקודת גירוש יהודים, קודם כל, ערך כשלעצמו. אם ישמש אי הציות לא ככלי לכפיית רצונו של הציבור האמוני על הממשלה, אלא כביטוי עממי של הרוב היהודי כנגד האג'נדה של השמאל – אפשר והוא יוכל לשמש ככלי המכוון למטרה שהגדרנו. אם ישמש אי הציות בצבא העם, כתחליף למשאל עם, וכך יוצג, אפשר שיהיה זה כלי אפקטיבי לביטוי דעתו של הרוב היהודי. דבר זה מחייב שתודעת אי הציות תגיע למעגלים שמעבר לציבור האמוני, תופנם באופן אמיתי גם בקרב הציבור הרחב ותצא אל הפועל בהיקפים עממיים נרחבים. מה שיושג אז איננה מניעה טקטית של יכולתה הטכנית של הממשלה להוציא את התוכנית אל הפועל. דבר זה לא הוא בסופו של דבר שיכריע. מה שיושג הוא ביטוי אותנטי של דעתו של רוב הציבור – שנשללה ממנו כל דרך אחרת לבטא את התנגדותו לשלטון. לא את שיתוקו של השלטון נשיג אז, אלא – מה שבאמת מכריע – את אובדן הלגיטימיות הציבורית שלו.

ובכן, אפשר שסיסמת המאבק צריכה להיות: "אי הציות הוא משאל העם".