לעלות להר

הכישלון הצורב של המאבק הפוליטי בהתנתקות לא היה מפתיע. מתוך תמימות ואמונה ב"דמוקרטיה" הישראלית, הפכנו את המקום הבזוי הקרוי "כנסת" למקום עליה לרגל.

בנקודת זמן זו יש לעצור ולנסות להפיק לקחים, הן למאבק הקרוב בתוכנית הגירוש והן למאבקים שיבואו אחריו.

אחד מהלקחים הוא הצורך להעלות לסדר היום הציבורי את הנקודה הארכימדית במאבק על ארץ ישראל – נושא הר הבית. נקודה זו היא הנקודה המחברת את המקום הקדוש ביותר לעם היהודי עם הנקודה הנסתרת בלב כל יהודי.

כיום אנו עדים לאנומליה בחופש הפולחן שאין דומה לה בכל העולם כולו. אין מקום בעולם שבו ליהודים אין זכות להתפלל, פרט להר הבית. הייתכן אבסורד גדול מזה? מעיוולת זו נגזרות כל יתר בעיותינו, הביטחוניות והרוחניות בארץ. הר הבית הוא העוגן הפיזי שלנו לארץ הזו. אם לא נאבק על זכויותנו בהר, נמצא את עצמינו נדחקים מכל רגב אדמה בארץ.

יש לפתוח בפעילות ציבורית נרחבת בנושא ההר. יש לארגן פעילות הסברתית למען פתיחת הר הבית לתפילת יהודים מבלי לחכות לחרב שתונח על צווארינו. עלינו להיות מובילים ולא מובלים. יש להסביר כי שלום אמת יגיע רק כאשר כל אחד יוכל להתפלל בהר הבית בהתאם לאמונתו. כל עוד זה לא יקרה, לא יגיע השלום לארץ.

במקום עצרות המוניות מול הכנסת, יש לארגן קבוצות של מאות עולים בצורה יומיומית. לא ייתכן שלהר עולות עשרות קבוצות של תיירים אמריקאים וגרמנים - בעוד רק יהודים בודדים עולים.

יש לדרוש ממנהיגינו הפוליטיים לפתוח את הר הבית לתפילת יהודים.

כשעליתי להר לפני מספר ימים לא יכולתי שלא להרהר בשתי מחשבות. בחג הפסח שיגיע, נכריז "בשנה הבאה בירושלים הבנויה...". הרי איננו מתכוונים לכנסת הבנויה או לבית המשפט העליון הבנוי. אנו מתכוונים למבנה אחד שעדיין לא קם, ובעזרת השם יקום במהרה.

מחשבה נוספת שעברה במוחי היתה אודות משפחתו של סבי.

אבי סבי היה רב בהונגריה, שיחד עם אשתו, ששה מילדיהם ומשפחתם הענפה עלו השמימה לפני שישים ואחת שנה במשרפות אושוויץ. בטוחני שברגע האימה היתה בליבו תפילה שאותה אנו רק התחלנו להגשים וכולי תפילה שתתגשם במהרה.