|
בתגובה למאמרו של עוזי ברעם "המילון שלכם והמילון שלי", מקור ראשון (25.3.2005) מה חידש עוזי ברעם במאמרו? שום דבר. הוא לעס מחדש את את הקלישאות הסמנטיות הידועות בדבר פער הלשון והתודעה בין המחנות הפוליטים הנצים במדינה, והמחיש עד כמה אימץ אל השיח הפוליטי שלו את הסטריאוטיפים המולעטים לעייפה בידי הרוב השליט בשיח הציבורי בישראל. כאילו שלא ידענו ש'ארץ ישראל', 'טרור', 'משאל עם', 'רבני יש"ע', 'שרון' ועוד ועוד – הם מונחים השנויים במחלוקת פרשנית, וכל צד בזירה הפוליטית מגייס לטובתו את החלקים הסמנטיים התואמים את שיטתו. ברעם לא חידש אפוא דבר. משום כך ראוי להתעכב לא על תוכן המאמר אלא על הפוזיציה העקרונית שלו, על יחסי המוען והנמען הנמצאים בתשתית הדברים, ויהיה בדבריי אלו משום שיעור לכל הנשמות הטובות המנסות ליצור דיאלוג פוליטי מבלי להיות ערים למסגרת, לסגנון ובעיקר לפוזיציה המנטלית שבחללן מנסר הדיאלוג המסוים.
ברעם פתח את מאמרו ברצונו לקיים דיאלוג בינו "לבין אנשי הימין", להעביר "את עומק הפערים בינינו ואת מהותם". כך הוא רואה את הכתיבה שלו ב'מקור ראשון': "אני כותב לקהל קוראים שאינו מסכים אתי, וזאת כדי שקהל זה יכיר אותי ויבין אותי, ילמד את מניעיי ואת מחשבותיי". מכאן פנה ברעם למילון הקלישאות הידוע שנגעתי בו לעיל, "בין המילון שלכם למילון שלי", מילון המפרנס היטב כל איש ציבור באשר הוא במסגרת השיח הפוליטי העקר. היכן הבעייה? בדיוק כאן, מתחת לחלוננו; חותרת תחת הכוונות הטובות. השיח הניצב בתשתית פנייתו של ברעם אל קוראי 'מקור ראשון' הוא השיח שבו האדון משוחח עם העבד. יבוא איש האליטה השלטת ויסביר לילידים הלבנטינים עד כמה הם דוברים שפה אחרת, ואיזה מזל שהמדינה לא נוהגת על פי "המילון שלכם", שכן אז "היינו היום יותר מצורעים מדרום-אפריקה, מבודדים, ללא משאבים כלכליים ומוסריים". הבעיה של תודעת העבד אינה רק במקום הנחוּת שבו מעמיד אותו אדונו, בהדרה ( exclusion ) שמדירה ישראל הראשונה את ישראל השנייה, הקלריקלית, המזרחית, המתנחלית; הבעייה מתעצמת לאין שיעור, שעה שהעבד מאמץ ומפנים את הפוזיציה הזאת והופך אותה למקור הזדהות. האישה המוכה עשויה להוסיף ולקבל מכות, אבל מצבה יהיה חמור שבעתיים אם היא גם תראה את עצמה דרך עיני בעלה המתעלל, כ"אישה מוכה". ברעם מציב את 'מקור ראשון' וקוראיו בדיוק בנישה שממנה ביקשו (כך אני מקווה) להיחלץ. זו הנישה המשמשת כמנטרה בפי שדרנים ועיתונאים רבים המוסיפים ל'מקור ראשון' את התואר "עיתון הימין". לא כי יש לי בעייה עם ההזדהות הפוליטית; יש לי בעייה עם הסימון. הסימון נועד להדיר את 'מקור ראשון' כמו את קוראיו מהשיח הציבורי הלגיטימי, ולהותיר אותו בשוליים ההזויים והסהרוריים, מקומות שהתקשורת הישראלית והאקדמיה אוהבות לאחסן בו את כל פירות השיח האינטלקטואלי-תיאולוגי-מדיני-פוליטי המיוצרים ימינה מן המרכז הפוליטי. זו המשמעות העמוקה של מאמרים כגון אלו של ברעם. הוא לא מתייחס אל 'מקור ראשון' כאל עיתון לגיטימי בצד העיתונים האחרים, אחרת היה כותב מאמר רגיל ובו שוטח את טענותיו, דעותיו, הגיגיו – בדיוק כפי שהיה עושה זאת בעיתון אחר. אך לא, ברעם עוסק בתעמולה מתנשאת שפניניה הנוספות ממקמות את 'מקור ראשון' בעוד נישה שממנה הוא עמל לצאת: "אתם מבקשים להפוך את הציונות לסוכנת היהדות האורתודוכסית". מה לא ידעתם? 'מקור ראשון' הוא עיתון דתי, ושוב- לא במובן העקרוני-רעיוני, אלא במסגרת השיח הפוליטי שברעם וחבריו ניסחו את עיקריו במשך שנות דור, לפיו זהה המושג 'דתי' או 'אורתודוכסי' עם 'קלריקלי', 'חשוך', 'קיצוני', 'פונדמנטליסטי', ובעיקר 'לא-רלוונטי'. זו הפוזיציה המנטלית החולנית שבעקבה מתבוסס משך מאה שלמה ויותר כל המחנה הענק שמעולם לא השתייך למשמרות המהפכה הסוציאליסטים-קומוניסטים, אלו המאכלסים כיום את כל מעוזי הליברליזם הפונדמנטליסטי – פוזיציה שעיקרה שעבוד התודעה העצמית לתודעה האחרת, השלטת. התודעה המשועבדת של המחנה הניאו-שמרני (כך הוא ראוי להיקרא ואכמ"ל) מבקשת כיום כמו אז את ההצדקה לקיומה, הלגיטימציה שלה, מן התודעה השלטת שברעם וחבריו אמונים עליה. ברעם וחבריו, מצדם, מעולם לא העניקו את הלגימטימציה המיוחלת ליריביהם הפוליטיים. תמיד הדירו את אנשי מחלוקתם מן המקומות המשפיעים ביותר, והותירו את אנשי האליטות להתגרד בחרס של עצמם במסגרת הוויכוח הפנימי, כיצד יש לנווט את ספינת הילידים למקומות הרצויים. דוגמה מצויינת לכך ניתן לקרוא בפליטת הקולמוס שיצאה מעטו של ברעם, לפיה "אתם אומרים 'הציונות החילונית מתה', אבל היא חיה ופועמת: באוניברסיטאות, במכללות ובמרכזים הקהילתיים, במפעלי ההיי-טק והחרושת, בעיירות הפיתוח ובהתיישבות העובדת". באחת הדיר ברעם את כל 'קוראי מקור ראשון', יחד עם שאר אנשי ישראל השנייה, מן האקדמיה, מן הקהילה, מן הכלכלה וההתיישבות העובדת (עוד מונח שעיקרו הדרת מפעל ההתיישבות ביש"ע). כעת, יבואו ברעם ודומיו ויצווחו ככרוכיה שלא זו הייתה כוונתם ויש בדבריי משום סילוף עמדתם. אבל לשם בדיוק אני חותר. הקריאה החתרנית היא נשקו של החלש, של העבד, במאבק על עצמאותה של התודעה. עוזי ברעם אולי לא התכוון, אבל אי אפשר לתלוש את דבריו מן ההקשר ההיסטורי-פוליטי-חברתי-לשוני, ושם בהקשר הרחב, מקבל המאמר של ברעם את משקלו הנכון והקשה. אין בדבריי משום קריאה להסתגרות ואיסור על דיאלוג. לא ולא! דיאלוג כן, הידברות כן, אבל כשווים. כי זאת יש לדעת: הסקאלה הפוליטית נעה בעשרות השנים האחרונות שמאלה ושמאלה עד שדעותיהם של ההזויים שבשוליים השמאליים של היישוב היהודי טרם הקמת המדינה הפכו להיות דעותיו של מה שמכונה 'קונסנזוס' – לא בשל צדקת דרכם, אלא בשל מודעוּתם למאבק התודעות שהתקיים, ובשל יכולתם להקים ארסנל שלם לשם הגשמת האסטרטגיה הפוליטית והרעיונית שלהם, שגולת הכותרת שלו היא ההשפעה המתמדת לשינוי התודעה הלאומית, פעולה שנכון להיום, עלתה מעל ומעבר למצופה. ומאמרו של ברעם הוא עוד הוכחה, קטנה, זערורית, לכך. בסיום מאמרו הפטיר ברעם: "נכון, מאמר זה לא יביא ליצירת קירבה בינינו ולסימון מטרות משותפות, אך אולי הוא יביא להכרת האחר והשונה". הנה מגיעה לטיפת האדון, והמבט החומל הניבט מעיניו ממיס לגמרי את התנגדות העבד. בסך הכל הוא רוצה שנכיר את האחר והשונה. האם לא נבין את עומק הסילוף התודעתי כאן – הן זה המנגנון המסורתי שבעזרתו הרדימו אנשי האוואנגרד כל התנגדות יעילה למגמותיהם: המחנה הפוליטי שאליו משתייך ברעם הוא על פי דבריו "האחר והשונה"! עוד מונח שכדאי לצרפו למכבסת המילים האופנתית. בדיוק הפוך: מאז השתלט האוואנגרד הסוציאליסטי על התנועה הציונית היה דווקא המחנה הפוליטי היריב ה'אחר' ו'השונה' שלו, בבחינת סטרא אחרא, ובמחנה זה, שאליו משייך כיום ברעם את 'מקור ראשון' ו'קוראיו' תלו דור אחר דור את כל חולייו ונגעיו של העם היהודי ושל מדינת ישראל. האחר והשונה הם בניה של התודעה המשועבדת, שאליה, באמת, פנה עוזי ברעם במאמרו. מן הפוזיציה המנטלית והתודעתית הזאת אנו קרואים להיחלץ.
|
