|
על הפסיכו-פוליטיקה של התומך בהומוסכסואליות כבאידיאולוגיה (*) אידיאולוג שתומך בהומוסכסואליות נלחם למען מצעד ה"גאווה". הוא רואה אותו כביטוי של זכויות האדם של ההומוסכסואל, של זכות חופש הדיבור שלו, אך הוא אינו מוכן לשמוע את הצד השני, הטוען שההומוסכסואליות היא נטיה לא טבעית ( = סטיה).
הוא דוחה טענה זו על הסף, מבלי לבדקה, בתירוץ שהיא שייכת ל"דתיים" ומכך שמדובר, ללא ספק, ב"השקפה פרימיטיבית". הוא מטיף לסובלנות אך רגישותו לסבל איננה מגיעה עד כדי הכרה בפגיעה שהוא פוגע במאמינים רבים. הוא טוען ל"יציאה מן הארון" אך הוא רוקד על שולחנו של מי שאיננו מסכים עימו. בטענתו לחופש ביטוי, תוך כדי שהוא פועל ברוח ה"האפליה המתקנת", הוא כופה את עצמו על כלל הציבור, מפקיע ממנו תדיר את בימותיו ומציג עליהן את חזיונותיו מבלי לכפוף את עצמו לחוקי ההיצע והביקוש ולברירת טעמו של כלל זה. שלא כמו ההומוסכסואל, מחלתו המיוחדת של האידיאולוג התומך בהומוסכסואליות היא פסיכולוגית – או פסיכו-פוליטית - והיא באה לידי ביטוי בשני היבטים מיוחד: בחוסר יכלתו להתמודד עם דחיה ובתשוקתו לכפות את עצמו (ואת דעתו)על כל מי שאינו כמוהו. לפיכך, אף כי הוא איננו מכיר בעמדות שאינן שלו, הוא אינו מונע את עצמו מלהשתמש במשאביו של מתנגדו, מלסחוט אותם באמצעות משאבי ציבור ומלהשתמש בהם בראש חוצות. הוא נלחם גם למען נישואין והקמת משפחה – אך בשדה הפוליטי, של ההסכמה החברתית המבוטאת באמצעות החוק ולשון החוק. כדי להיות מקובל על המערכת המשפטית הוא גורר את המשחק האינטלקטואלי החדשני מן האקדמיה – את ה"נראטיב"; ברוח ה"נראטיב" הוא עוסק בפיצול מונחים ובעיצוב מושגים חדשים, כמו שבירת מושג ההורות להורות "ביולוגית" וכזו שאיננה, או הגדרת אלה שאינם כמוהו כ"סטרייטים". אך כל זה לא ישנה לעולם את העובדה הטבעית שאחוריו של האדם לא נועדו לפריה ורביה ושדי בעובדה זו לבדה כדי להוכיח מגבלה אובייקטיבית של יחסי אישות המתפתחים בהקשר של הקמת משפחה על יסוד טבעי. מכיוון שהוא פועל בניגוד למציאות האובייקטביית ומחוצה לה, אין הוא דואג לתמיכה מציאותית; די לו בתמיכה חברתית, בהסכמה (ומבחינתו, סיפוקו בנושא מושג גם על ידי הפחדת מתנגדיו עד כדי השתקתם). הוא יכול לדכא את החברה, אך הוא איננו יכול לדכא את המציאות. והמציאות איננה מניחה לו: הוא מרגיש צורך לקבל את אישור החברה, ובתוך זה את אישורם של מתנגדיו, אשר אותם הוא שוטם על אף הצהרות האהבה שלו. אם הוא היה יודע לנתח את התפרצויותיו האלימות כלפי כל מי שמעז להביע דעה שאיננה כשלו, היה מבין מיד שהוא נושא עליו את סימניה של אי יציבות נפשית. ואם, מתישהו בעתיד הקרוב, ניתן יהיה להציע מחקר השוואתי אובייקטיבי לגבי היחס בין בריאותם הנפשית של ההומוסכסואלים לאלה שהם קוראים "סטרייטים" ולהישאר בחיים או בעולם האקדמי (שבמובנים מסויימים זה, בימינו, היינו-הך) גם יחד – תוכל החברה המודרנית גם לבדוק את העובדות ללא מעטה התעמולה שבו הן עטופות כעת. (*) מאמר זה איננו עוסק בהומוסכסואל אלא בזה שפועל למען הנחלת ההומוסכסואליות כאידיאולוגיה.
|
