שמירה על העם, קדושת הארץ ואור לגויים

לפני כמה ימים השתתפתי באיזו השתלמות באזור ירושלים. בדרך חזרה למרכז הארץ הצטרף אליי לאוטו אחד מהמשתלמים, איש נחמד מאד מאחד הקיבוצים הדתיים, אב למשפחה ברוכת ילדים. לצורך העניין, נקרא לו גידי. עד מהרה עברה שיחתנו לנושאי האקטואליה, ולא לקח הרבה זמן לגלות שמתחת לכיפתו הגדולה של גידי שוכנת השקפת עולם יונית למדי.

"לדעתי", אמר, "צריך להחזיר לא רק את גוש קטיף אלא גם את בית-אל וגם את חברון".

"אפילו את חברון?", הגבתי בהפתעה.

"לדעתי כן. מה, לא מספיק לנו להיות בקרית-ארבע? למה לעזאזל נכנסנו לשבת בתוך האוכלוסיה הערבית?"

"בית כנסת 'אברהם אבינו' זה לא מדבר אליך? גם מערת המכפלה לא?"

"לא, אני לא אמרתי שזה לא מדבר אלי. אבל תשמע, לא היינו בחברון הרבה זמן, אז למה דווקא עכשיו פקעה לנו סבלנות? תאמין לי, השטחים האלה זה לא דבר קדוש. ממש לא."

"בסדר, עזוב את חברון, עזוב את השטחים. תגיד מה לגבי ירושלים? גם היא לא קדושה בעינך?"

"כמובן שירושלים זה קדוש. אבל תשמע, המציאות היא כזו שהיא לא שייכת רק לנו. היא שייכת גם לדתות אחרות. לכן אין ברירה, נצטרך להגיע שם להסדר."

לא יכולתי להסתיר את תדהמתי. שאיש תורה ומצוות יגיד כאלה דברים?? בכל זאת, ניסיתי לגשת לבן-שיחי מזווית קצת אחרת.

"תגיד לי", שאלתי את גידי, "למה אתה כל הזמן אומר 'להחזיר'? מה, לקחנו משהו שלא שייך לנו?"

"בטח! תשמע, כבשנו ממצרים את סיני. הם חתמו איתנו על הסכם שלום וקיבלו חזרה את הכול. אם סוריה תרצה ללכת איתנו על הסכם שלום, גם היא תקבל חזרה את הגולן, זה ברור. אז מה, רק ירדנים לא יקבלו בחזרה את שלהם? הרי זה לא פייר!"

"וזה שמי שתמיד מוותר זה אנחנו, זה כן פייר?", שאלתי, "למה אנחנו תמיד צריכים לצאת פריירים?"

"תשמע, יש את הקו הירוק. זה היה הגבול הרשמי קרוב לעשרים שנה. לכן זה מתבקש שההסדר יתבסס על הקו הזה"

"ומה כתוב בתנ"ך? גם שם כתוב שכל זה לא שלנו? גם שם מופיע הקו הירוק?", לא הרפיתי.

"תראה, נכון שחלמנו על הארץ במשך כל תקופת הגלות. אבל מה לעשות כאשר המציאות היא כזו? פשוט אין ברירה!"

אכן, גידי שלנו מייחס לאיזה קו גבול קיקיוני יותר משמעות מאשר לתנ"ך ולכל שאר המקורות שלנו גם יחד. אול דווקא מבחינת תפישת הזמן שלו זה מסתדר לא רע: אם תקופה שלא היינו בחברון, כלומר, מאז פרעות תרפ"ט עד לאחר מלחמת ששת הימים זה "הרבה זמן" בעיניו, אז גם התקופה בין הקמת המדינה עד אותה מלחמת ששת הימים זה לא מעט. אך עדיין לא הבנתי מאיפה צומחת לו את כל השקפת העולם הזאת.

המשכנו לשוחח.

"בכל ה'שילוש הקדוש' הזה – עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל", אמר גידי בבדיחות דעת (אני חייב לומר: גידי שמר על הקלילות שלו במשך כל השיחה – הדבר שללא ספק נזקף לזכותו!), "לארץ ישראל יש הכי פחות חשיבות. העיקר זה לשמור על העם, על התורה שלנו, והכיבוש משחית אצלנו את כל המידות הטובות."

"אז אולי נירד חזרה לגולה וזהו", הצעתי לו, "ושם נמשיך לשמור על התורה שלנו ונישאר מוסריים הכו שילינג! הרי לא היינו צריכים לכבוש שם שום דבר!"

"תשמע, היינו צריכם להקים כאן מדינה, כי לא הייתה לנו ברירה במציאות שנקלענו לתוכה. אבל למה אנחנו צריכים להשתלט על ארץ ישראל כולה? מספיק רק חלק ממנה."

"לאיזה חלק בדיוק אתה מתכוון?"

"איפה שיש לנו סיכוי להיות רוב, צריך לעשות הכול כדי להתיישב שם. במקומות שהם הרוב – צריך לוותר, ויפה שעה אחת קודם?"

"אבל גם בגליל אנחנו כבר במיעוט, לא?"

"נחיה ונראה."

דווקא בנקודה של "אין ברירה,היינו צריכים להקים פה מדינה", הסכמתי איתו. הייתה גם הסכמה לגבי הקביעה שלולא השואה, המדינה כנראה לא הייתה קמה. בכלל, מצאתי שיש לי ולגידי לא מעט משותף. סה"כ שנינו יהודים מאמינים – כל אחד בדרכו שלו, ושנינו מסכימים שאנחנו עם מיוחד, לא ככל העמים.

"לעולם הנוצרי", אמר גידי, "יש בעיה גדולה מאד לראות אותנו חזקים. הנוצרי יכול להסכים לראות לידו יהודי חלש ושפוף, אך את המראה של יהודי חזק הוא לא יוכל לסבול! גם מוסלמים – אותו דבר."

כאן גידי מעלה נקודה תיאולוגית חשובה, שישראלים רבים מפספסים אותה לגמרי. מה שנכון, נכון. מי שמאמין שעם ישראל איבד את הבכורה, מי שמתיימר לרשת את המשיחיות שלו, בהחלט יש לו בעיה לראות שאותו עם ישראל פתאום קם לתחייה בארץ הקודש.

"ולכן", המשיך גידי, "אסור לנו להיות חזקים מדי. רק ככה העולם יקבל אותנו! לא, אני לא אומר שעלינו להיות חלשים. להיות חזקים, כן, אבל להיות מדינה ככל המדינות באירופה, לא להיות מעצמה אזורית!"

 והינה, סוף-סוף ברור היכן קבור הכלב! להיות מקובל בין הגויים, להיכנס למשפחת העמים! ואיך לעשות זאת? נכון, ע"י הקמת מדינה. אבל מדינה קטנה, פיצית כזאת, שלא תנקר את העיניים לאף אחד. אכן, אלה מוטיבים מוכרים של הציונות הפוליטית. התנועה שגם דתיים נטלו חלק בה, אם כי לא בתפקידי מפתח. הקימו מוסדות משלהם כמו אלה של החילונים, הקימו קיבוצים משלהם כמו שהחילונים עשו... והכניסו לעצמם לראש את הרעיונות ששומטות למעשה כל בסיס ערכי, מוסרי וגם אמוני מחיי תורה ומצוות. העיקר זה להיות מקובל אצל הכוחות המובילים של הציונות, ומתחת לכנפיים שלהם לזכות יחד איתם בקבלה אל חיק משפחת העמים. למען המטרה הנשגבת הזאת שווה לוותר על קדושת ארץ ישראל, על הזכות הבלתי-מעורערת שלנו עליה. להסתפק בחלקה שהעניקה לנו בחסד "משפחת העמים", תחומה בין הים לאיזה קו ערטילאי. לא מן הנמנע שבעקבות ויתור זה החבילה כולה תתפרק, ויבוא תורם של שני המרכיבים האחרים של "השילוש הקדוש".

בינתיים הגענו. השיחה המוזרה הזאת, כאשר צבר חובש כיפה ניסה לשכנע את יוצא רוסיה גלוי-ראש באי-קדושתו של ארץ ישראל, הגיע לסיומה. גידי ביקש ממני לעצור ליד אולם אירועים מסוים, שבו עוד מעט הייתה אמורה להתחיל בר-מצווה של אחיינו. סיכמנו שנמשיך את השיחה בהשתלמות הבאה.

"תפקידנו להיות אור לגויים", אמר גידי לפני שנפרדנו, "בעבר זה כן היה, אבל עכשיו, עם כל הכיבוש הזה, חבל על הזמן!"

גידי הלך לאירוע, ואני המשכתי הביתה תוך כדי הרהורים על השיחה איתו. אז אור לגויים, יופי. רק לאיזה עבר בדיוק התכוון גידי בהקשר זה? בתקופה שלפני ה"כיבוש", כאשר הקו הירוק היה הגבול? מדינה בחיתוליה, טרודה בבעיות קיומיות בלתי-פוסקות – מצב לא ממש מתאים להיות אור לגויים. אולי הוא התכוון דווקא לגולה, שבה כל כך הרבה יהודים הגיעו להצלחה ולתהילה בכל כך הרבה תחומים. אם לזה התכוון גידי, אז יש לי להגיד לו שכל אלו היו הצלחות של יחידים שהלכו לרעות בשדות זרים. במקרים רבים המחיר ששולם עבור ה"מרעה" הזה היה היקר מכל – הזהות היהודית. ובו בזמן עמנו ניטלטל בין הסתגרות קיצונית להתבוללות מוחלטת, עם כל מיני גוני אפור דהוי ביניהם, שנוא יותר ויותר ע"י הסביבה הנוכרית. לא, זה לא היה מצב של אור לגויים.

אני לא נכנס לשאלה האם ארץ ישראל שלמה בידנו היא תנאי הכרחי לכך שאכן נוכל לחזור ולהיות אור לגויים. אולי כן, אולי לא. אך בדבר אחד אני משוכנע: אור לגויים משמעותו להוביל. להוביל רעיון מסוים למען עם ישראל כולו ובסופו של דבר למען האנושות כולה. אך מי שבכל צעד ושאל מסתכל בצדדים ומחפש הסכמה, אינו מסוגל להוביל. הוא יכול רק להיות מובל. אפילו אם בתוך-תוכו הוא שואף להיות מנהיג. כאן, בנקודה זו, טמונה הסתירה העיקרית בהשקפת עולמו של גידי, ושל הציונות הדתית כולה (ולא משנה שאנשים שחושבים כמוהו מהווים בה מיעוט). אי-אפשר להיות מוביל כשאתה בעצם מובל. אי-אפשר להיות חזק כשאתה בעצם חלש. ואי-אפשר להביא אור לגויים כאשר האור שיוצא ממך הוא כה נמוך ומרצד שבקושי מסוגל להאיר את הקרובים אליך.

בתנועת "מנהיגות יהודית" יש לא מעט יוצאי רוסיה ולא מעט יוצאי ארה"ב. למשה פייגלין יש לזה הסבר אלגנטי: האמריקאים יודעים למה צריך לשאוף, והרוסים יודעים ממה צריך לברוח. אך יש גם סיבה נוספת: שתי המדינות, גם בריה"מ שאיננה עוד וגם ארה"ב שעוד כוחותיה במותניה, כל אחת הובילה רעיון מסוים. בלי פקפוקים, בלי מבטים לאחור, בלי התחשבות יתרה מה אחרים יגידו. החוויה של החיים במדינה שמובילה משהו, גם אם אתה אישית לא התחברת למשהו הזה, גם אם היית מאד נגד, היא ניסיון שאין להתכחש לו. על אחד כמה וכמה – כשאתה בתוך התנועה שמנסה בעצמה להוביל רעיון מסוים, למרות כל הקשיים וכל הפיתויים להתאים את עצמה להלך רוח חולף כזה או אחר. והפעם מדובר לא בסתם רעיון אלא במשהו שהינו חלק בלתי-נפרד ממך.

ומה לגבי גידי? לאיש החביב הזה הייתי מאחל את הדבר החשוב ביותר שכל אב מסור יכול לאחל לעצמו: לרוות נחת מילדיו שממשיכים את דרכו.