שתי פגישות

ב"ה ג' ניסן תשס"ה

בין קירות אבני בזלת נושנים שוכן סניף הליכוד בבית שאן. האבנים השחורות הללו מזכירות את ה"ארמון רב תפארת" על שפת ים כינרת, לא הרחק משם. חומרים דומים, גורל הפוך. בארמון ההוא נולדה האצולה הישראלית, בין אבני הבזלת בבית שאן, ההמונים.

רבות חווה ודאי הבניין הזה מאז השלטון התורכי, אך לפני שנתיים וחצי, התחולל בו האירוע הקשה והמשמעותי ביותר. ששה יהודים, פעילי ליכוד, נטבחו שם בהתקפה רצחנית ביום הפריימריס. באנדרטה שהוקמה במקום נרשמה מעין התחייבות לכך שהטרור לא יכניענו... אך מי שנבחר באותו יום, מיהר לנטוש את החצר העממית, להכנע - ולחסות בצילה של אצולת ארמון חצר כינרת.

ביקור אצל הסבתא של אבא שישבה בת 100 על המרפסת במושבה כינרת, היה יום חג. על ההר מנגד עוד נראו שאריות מפויחות של ששת הימים, עדות אילמת לכוחנו, לעוצם ידנו ולהנהגה המוצלחת והבלתי מעורערת שיצאה מכאן.

היה כיף בביקורים האלה, אנשים טובים ויפים במושבה כינרת.

איש לא חשב על בית שאן.

השורות בסניף מתמלאות. כן כיפות, לא כיפות, מכנסיים עם כתמי צבע לצד בגדים מחויטים יותר. האנשים האלה הגיעו מהעבודה. האנשים האלה הם המעמד הבינוני. האנשים האלה הם קודם כל יהודים, האנשים האלה הם עם ישראל. העם, אבל לא המדינה. את האנשים ש"הם המדינה" אפגוש מאוחר יותר הלילה.

עכשיו כבר מלא האולם מפה לפה. רפי בן שטרית סגן ראש העיר פותח. איש עדין, נעים סבר, אומר כמה מילים ומשאיר את הבמה לאורחים. מדברים. הציבור מקשיב בשקט מוחלט. העיניים פקוחות האוזניים כרויות, אבל התחושה היא שההרצאה מיותרת, שהדברים מובנים מאליהם. לליכודניקים מבית שאן לא צריך להסביר שהם קודם כל יהודים, לא צריך להסביר מנין באו ולאן הם הולכים, לא צריך להסביר מה זכותם ומה חובתם על הארץ הזו, לא צריך להסביר את פשע הגירוש, וממש לא צריך להסביר את משמעות הכניעה. לא צריך. רק השב להם את זכות הבחירה, להסביר אין צורך, הם כבר יודעים.

ג'קי לוי קם לדבר. ג'קי – הבן של, הוא ראש העיר ויו"ר סניף הליכוד. כיפה לראשו ודיבורו מעין שילוב של מרכז הליכוד ומרכז הרב. שרון אינו זוכה אצלו לשום הנחה. גם לי הוא מזכיר משענות קנה רצוץ שמיהרנו לאמץ בעבר. ג'קי מדבר על אמונה. ג'קי מדבר על דבקות באמת גם כשאנחנו קטנים, ג'קי מדבר על גאווה לאומית, ג'קי מדבר, ואני מרגיש לגמרי מיותר. בסניף הליכוד בבית שאן לא צריך מנהיגות יהודית, היא כבר קיימת.

לאחר שעה וחצי מסיימים. פתאום כולם מדברים. התרגשות. לחיצות ידיים – מישהי מנגבת דמעה ואומרת לי עד כמה חיכו לדברים האלה, מחליפים טלפונים, מתכננים את המפגש הבא. תחושה שאנחנו בבית, שמוכרחים להמשיך את מה שנדלק כאן.

מכאן מהר למכונית למפגש הבא.

כבר כמעט עשר. כביש הבקעה בלילה הוא כביש מתיש. הבוקר התקשר אלי אריה רוקח מקדומים. "ב11 בלילה מגיע אלינו, בהרכב מלא, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ואני מבקש שתשתתף בפאנל ותגיב". "אחת עשרה?"

כן הוא עונה –" זה כל מני אילוצים, שלחנו להם אוטובוס ממוגן ירי. יהיו פרופ' אריק כרמון, נשיא המכון, כרמית גיא, פרופ' קרמניצר, פרופ' אבי רביצקי..." בקיצור "האצולה", אני אומר לעצמי.

"ומה הם מחפשים בקדומים?"

רוקח מתקשה להסביר, "הכותרת היא 'שיח אחים'" הוא עונה.

בסדר – אם אאחר תתנצל בשמי.

כביש הבקעה בחושך הוא כביש מתיש, לקראת ר"ח ניסן הוא חשוך במיוחד. אי שם, למעלה מימיני, בקרן הסרטבה, השיאו בעוד יומיים משואות, להודיע על קידוש החודש הראשון לחודשי השנה, ראש השנה למלכים, וכל הבקעה האירה מפסגה לפסגה מן העבר הזה ומן העבר המזרחי – עד בבל.

פרופ' כרמון פותח. הוא מסביר שהוא מאוד מודאג מתוכנית ההנתקות, אך שבעתיים הוא מודאג שמא נצליח לעצור אותה. "אתם מבינים מה המשמעות של ממשלה שלא יכולה לבצע את החלטותיה?!"

לא נראה לי שהקהל בקדומים מבין. גם אני לא. מישהו מן הקהל מזכיר כי רק אתמול הודיע השר פינס כי השנה לא ייאכף חוק החמץ. "זה חוק בלתי אכיף" הסביר פינס, והמדינה משום מה, עודנו חיה ונושמת...

משהו מאוד סוריאליסטי בכל הערב הזה. הנה באתי ממפגש עם מי שמייצג את העם, אך נדחק לשוליים, ועכשיו אני נפגש עם השוליים שנדמה להם שהם העם. "המכון הישראלי", הישראלים זה אנחנו...

האצולה שנדחקה אל שולחן הנשיאות בקדומים רכשה את מעמדה ביושר. היא משרתת היטב את סדר היום של הרודנות הנאורה. הרודנות שגלגלה עלינו את עשור הדמים של אוסלו כשנכשלו כל הפגנות הנגד שלנו. אך כשהם באים לקדומים אין יסוד לחשש כי מישהו מהם יבקש סליחה. נהפוך הוא – הם באים להטיף. הם באים להסביר למתנחלים כי עליהם לציית גם בשלב הזה. הם מפחדים שנצליח לעצור את ההנתקות והם אומרים זאת במפורש. הם יודעים שהמילה אחים תמיד הפנטה את הציבור הזה. לכל אחד תפקיד – שרון ידרוס, מרכוס יפרסם, קראדי יכה, ברק ישפוט – והמכון הישראלי לדמוקרטיה יסביר לבורים הללו ש - מה לעשות – זו הדמוקרטיה, ובשם האחווה חייבים לציית.

לגרור את ילדי משפחת כהן קטועי הרגליים מבתיהם ולמסור אותו למוחמד דחלן מפוצץ האוטובוס שבו נסעו – זה דמוקרטיה. לגלות אחריות, להישמע לצו המצפון, להציל את המדינה מביצוע הפשע הזה – זה יהרוס את המדינה... כך מבין את הדמוקרטיה, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. זו כמובן תפיסה פשיסטית קלאסית, אך פתאום אני נזכר שכבר שמעתי את הדברים יוצאים מפיהם של רבנים. כך בדיוק הסביר גם הרב (יגאל אריאל?) ב'מקור ראשון', ומה לי כי אלין על אריק כרמון.

האווירה נינוחה. בתוכי אני בוער, אבל לא נעים לקלקל לאריה רוקח. חוץ מזה, מדובר באמת באנשים נעימים ומשכילים. הם באמת מאמינים במה שהם אומרים. הם אכן מאמינים בטובה שתצמח מדרכם.

"קוראים לי אריק ויש לי בן בשם עומרי" מחייך פרופ' כרמון. כולם צוחקים.

'אריק חרבי תורישמו ידי' אמרו הציונים החדשים. "אם אתה רוצה אתה יכול לקרוא לי יהודי" ­מסביר יודק'ה החלוץ בסיפורו של הזז- "אבל אני כבר לא, אני ציוני...". בכוח הזרוע אקים אומה ככל האומות. "ישראל בטח בצה"ל" קורא השלט המוביל את מצעד הניצחון למרגלות חומת ירושלים המשוחררת. אריק חרבי. לבניהם מדביקים האריקים את הקעקוע הזה, את סריטת המרידה באביהם שבשמיים – מכל התנ"ך שבה את ליבם הצבר האמיץ בונה הארץ והמורד בה' - עומרי. העומרים והנמרודים המסכנים, הדור השלישי ליודק'ה החלוץ, הללו עומדים עכשיו באלפיהם בתור לשגרירויות פולין, גרמניה והונגריה. לא חסר להם דבר מלבד זהות. יובל רבין ממציא פרסומות באמריקה, והוא אינו היחיד מבני האצולה. לא תמצא שם בתורים ההם את דוד ואברהם מבית שאן , את עם ישראל שנדחק לשוליים. בתור לגרמניה תמצא שם את בני השוליים שהחליטו שהם המדינה. תמצא שם את עומרי ונמרוד.

ההרצאות נמשכות. אחד אחר השני מסביר כל מלומד, מדוע עלינו לציית. כולם נועצים בי מבטים. בועז דרומי מסביר עד כמה חשובה לו הציונות הדתית. אני נוטה להאמין לו, איש מקסים, אלא שהמשפט האחרון מקפיץ אותי "אני מודאג מכך שתידחקו לשוליים לאחר ההנתקות". הוא לא משקר. – הוא באמת חושב שהישראליות זה הוא, הוא מודאג שאפול מספינתו. "גם אני נורא דואג היכן אתה תהיה בחברה הישראלית" מתחשק לי לצעוק, "תחזיק בי חזק שלא תיפול" מתחשק לי לצעוק – אבל אני שותק, לא לקלקל לרוקח...

פרופ' רביצקי מתלהב. "אתם חייבים להבין" הוא מטיף "שכל השנים הללו שבהם שלחנו את בנינו למקומות ולמלחמות שהתנגדנו להם, עשינו זאת בכדי לשמור על הדמוקרטיה. לא יכול להיות שעכשיו כשאנו באים סוף סוף להגשים את השקפת עולמנו – אתם פתאום תשברו את הכלים ותסרבו". אין לי ספק שרביצקי אכן נשבה בקסמי טיעון ההבל הדמגוגי שזה עתה יצא מפיו. קצת קשה להתייחס ברצינות למי שעודד את התהליך אשר הזריק לארצנו את ארגון הטרור הגדול בעולם, נתן לו בסיסים ונשק, גרר את המדינה אל עשור הדמים הנורא בתולדותיה, העלה את הצורך לשרת ביש"ע אל רמות אחרות לגמרי מאלו שהכרנו לפני אוסלו ואילץ את בנינו לשמור לא רק על ההתנחלויות, אלא על כל בית קפה וכל חנות. עכשיו בא רביצקי ומאשים את מי שניסה בכל כוחו למנוע את האסון שהמיט עלינו, בצורך להתמודד עם תוצאותיו.

כך זה נמשך ונמשך. בשתיים וחצי גומר גם פרופ' קרמניצר לגנות את הסרבנות.

פרופ' כרמון מזמין אותי להגיב. "רק בשל השעה המאוחרת תזדרז בבקשה", מחייך כרמון. עשרה נאומים לא יספיקו לכל מה שיש לי לומר לחבורה הזו. אבל כלל לא באתי בשבילה. באתי לצעוק לציבור המושפל של קדומים – אתם העם. הציונות הדתית עכשיו מתפוצצת, וזה מפחיד אותם, כי כבר אין את הכבלים שהחזיקו אותנו בשמורה. אז הם באים הנה כדי לנסות להחזיר את ה"שדים" לבקבוק ,דרככם, ולשמור על ההגמוניה שלהם! ובאמת כשקמתי לדבר, פניתי אליהם, לא אל המכון הישראלי...

אבל עלי להזדרז, וגם לא נעים לקלקל. אז הזדרזתי.

"אמור לי בבקשה – פניתי לפרופ' קרמניצר – מחר אני ראש ממשלה, ואני מחליט בנוהל מסודר לחלוטין ועל פי כל כללי הדמוקרטיה, להפעיל את חוק פינוי פיצוי נגד כפרי הערבים, האם גם אז יעלה המכון הישראלי לדמוקרטיה על אוטובוס, ינדוד מכפר לכפר ויסביר לערבים כי אין ברירה ובשם הדמוקרטיה מוכרחים לכבד את החוק?"

"הם לא אזרחים ישראלים" – מתפרץ פרופ' כרמון

"בסדר" - אני עונה –" פינוי פיצוי לתושבי טירה וטיבה. תעודת זהות כחולה למהדרין. בדיוק אותו חוק, ואפילו פסיקת בג"ץ שכולנו יודעים כיצד יכריע, כבר תעמוד אז לימיני. האם תשכנעו אותם לעזוב?"

פרופ' קרמניצר מניע ראשו לשלילה.

"אני מודה לך על כנותך" אני ממשיך. אתם אנשים מרתקים. יש לי הרבה מה ללמוד מכם. אני מוכן להקשיב לכם עד אור הבוקר – אך אנא בטובכם, הדבר האחרון שאתם מייצגים זה דמוקרטיה. אנא אל תזכירו יותר את המילה הזו.

שלוש לפנות בוקר. הדרך מקדומים הביתה כבר לא משאירה הרבה זמן להרהורים. פגשתי באותו לילה את העם שאינו המדינה, ואת המדינה שאיננה העם. כנראה שהעיוות הזה מגיע אל קיצו. כנראה שבתת המודע, המדינה שאינה העם, חשים בסכנה וממהרים, כמעשה ייאוש, לנסות להחריב את ספינת הדגל של מי שיש בו את האמונה, החיוניות והכוחות להנהיג, ולהחזיר את המדינה לעם.

איך מנווטים בתוך התהליך הזה?

איך מחבקים את מי שבא להחריב אותך, בלי להתמסר לנזקו?

ישמרנו אלוהים.