|
בפרשתנו מופיעה תורת המצורע ביום טהרתו. על המצורע היוצא מחוץ לשלושת המחנות, כהונה לוויה וישראל, מוטלת החובה להיות מחוץ למחנה כל ימי טומאתו ולהזהיר את סביבתו מטומאתו בקריאת האזהרה טמא טמא, כאמור בפרשת תזריע. במבט מימינו אל אותה תקופה ניתן להבין את דרישת התורה מהמצורע לבל יבוא אל המחנה בטומאתו.
נגעי הצרעת נדמו כמחלה, אבל לא היו אלא סימן אזהרה, שהיה בא על מי שדיבר לשון הרע וכפי שקבע ריש לקיש בדרשתו על הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" – "זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע". ניתן איפה להעריך, שהייתה זו כעין מחלה בדרך נס לסמן למי שלא נזהר בלשונו. בימינו אין הדבר קיים, היות שאיננו ראויים לקשר כל כך ישיר עם האלוקים. לאור קביעה זו נוכל להבין את הוצאת המצורע אל מחוץ למחנה, במיוחד בראי ימינו. בכוחו של הדיבור לעשות דברים גדולים, יש בו כדי להלהיב המונים, ללמד תורה אמונה ומוסר, להעביר מסרים בין בני אדם ועוד. המשתמש בכוח הדיבור ללשון הרע הרי הוא פוגע בתכונה המקשרת בין אנשים והופך אותה לכלי ליצירת סכסוך ופירוד ביניהם. כיום, כאשר תקשורת המונים מעצבת את שיגרת חיינו כוחו של הדיבור מתעצם והולך. לכן, גוזרת התורה על מי שמשתמש באמצעי זה לרעה ולסכסוך, לבל יבוא אל המחנה בו נמצא ביתו, כיוון שאין הוא ראוי להיות בחברת מקורביו, היות שהוא יוצר מריבה בתוכם. ככזה ישב מחוץ למחנה במקום בו אין בני אדם, שם ימנע נזקו. לאחר שישב בדד מחוץ למחנה זמן ראוי לפי מעשיו יוכל ביום טהרתו לחזור אל המחנה מתוך הנחה, שלאחר זמן הסגרו שב מדרכו ולא ידבר עוד בגנות חבריו. לעיון במאמר פרשות תזריע מצורע משנת תשס"ד – האור שבקצה המנהרה:
http://he.manhigut.org/content/view/656/119/
|
