עקירת ישובים בארץ ישראל
הנותן יד לעקירה
נותן יד לעקירת ארבעים מצוות מן התורה

מאת הרב ישראל אריאל
פלוגת הכותל 8
הרובע היהודי
ירושלים שבין החומות
תשס"ה

דרוש תורם
להפצת החוברת באלפי עותקים

התוכן

הקדמה

פרק א: מצוות שבין אדם - למקום

• מצות הבטחון בה'
• לא תגורו
• לא תעשון כן לה' אלוקיכם
• והלכת בדרכיו
• קידוש השם וחילול השם
• חילול שבת

פרק ב: בין אדם לעמו

• מלחמת מצוה – מלחמת ישראל מיד צר
• לא תערוץ מפניהם לא תרצח ידינו לא שפכו את הדם הזה לא תעמוד על דם רעך מצות תפילה וזעקה

פרק ג: בין אדם לחבירו

• ואהבת לרעך כמוך
• לא תגזול
• לא תסיג גבול רעך
• הוכח תוכיח את עמיתך
• עזוב תעזוב – הקם תקים כל אלמנה ויתום לא תענון וגר לא תונה
• וחי אחיך עמך - קיפוח פרנסה
• לא תרדה בו בפרך רשע למה תכה רעך

פרק ד: בין אדם לארצו

• מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל
• לא תכרות להם ברית
• לא ישבו בארצך
• לא תחנם
• והארץ לא תמכר לצמיתות
• בל תשחית

פרק ה: בין אדם – למשפט התורה

• אחרי רבים להטות
• לא תהיה אחרי רבים לרעות
• מדבר שקר תרחק
• לא תחניפו
• לפני עיור לא תתן מכשול לשון הרע ורכילות

השלמות

א. סירוב לפקודה
ב. מי מפורר את הצבא
ג. ארץ ישראל – ומצות מסירות נפש

הקדמה

עקירת עשרים ישובים בארץ ישראל, המתוכננת על ידי ראש הממשלה ומערכת השלטון, הנקראת בשם תכנית ה'התנתקות', יוצרת מבוכה כללית. במהלך הדיון הציבורי נשמעות דעות של תלמידי חכמים המביעים דעתם לכאן ולכאן. לעומתם יש מן החכמים המעדיפים לקיים בעצמם את הפסוק: 'המשכיל בעת ההיא ידום', והמבוכה רבה.

עם זאת, כל ישראל ערבים זה בזה, ואין לך אדם מישראל היכול לפטור את עצמו מול המחזה המתרחש לעין כל, באמירה: אני את נפשי הצלתי, או - אני סומך על חכם פלוני. שכן, כפי שיבואר להלן מעשה העקירה כרוך בעשרות איסורי תורה, הנוגעים לכל אדם מישראל, ויש להשיב על כל אחד מהם, מנין ההיתר לעבור על כל איסור ואיסור.

כבר אמר החכם מכל אדם (משלי כב, יז): 'הט אזנך ושמע דברי חכמים - ולבך תשית לדעתי', כלומר, יש להטות אוזן לדברי חכמים, אך הלב נתון לקב"ה. אין דברי חכם, גדול ככל שיהא, יכולים להזיז את האדם מחובתו לשמוע למצות ה' ככתוב בתורה. ראה מסכת כלה רבתי (ג, ב): 'הט אזנך ושמע דברי חכמים, ואחר כך, ולבך תשית לדעתי! שאפילו תראה חכמים… עושין שלא כראוי - אל תעשה כמותן! אלא לבך תשית לדעתי'. הווה אומר, לא כל אמירה ולא כל מעשה של חכם מישראל - דעת תורה היא, ולהיפך, פעמים חכמים עושים שלא כראוי ואין לנהוג כמותם.

כיצד, אם כן, ימצא אדם את דרכו לעת מבוכה?

המחפש הדרכה בשאלה זו, יש לפניו דרך ישרה, והיא - לפנות אל מצוות התורה כפי שניתנו בסיני. מצוות ה' בתורתו הן המדריך הנאמן לעת כזאת, לדעת מה יעשה ישראל, ככתוב: 'פיקודי ה' ישרים'. כך נאמר בתורה באשר למלך ישראל, אשר למרות שמצוי הוא אצל הסנהדרין ויש לו יועצים בכל התחומים, עם זאת, בכל שאלה יעיין בספר התורה הפתוח לפניו. ראה רמב"ם הלכות ספר תורה (ז, א, ב) הכותב, שכל אדם מישראל חייב לכתוב לעצמו ספר תורה, ואילו מלך ישראל כותב שנים, זאת למה? כדי ש'יהיה עמו תמיד. ואם יצא למלחמה - ספר תורה עמו, נכנס - והוא עמו, יושב בדין - והוא עמו, מיסב - והוא כנגדו,שנאמר: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'. לכך גם מיועד ספר התורה המצוי לכל אחד בביתו: 'דרשו מעל ספר ה' וקראו!'

אכן, מעיון בתרי"ג מצוות התורה מתברר, כי עשרות מצוות ואיסורים נוגעים לבעית עקירת הישובים. לפיכך, כל אדם מישראל, אף אם הוא שרוי בביתו ושותק – כבר עבירה היא בידו. בוודאי אם נמנה הוא על אנשי החוק והשררה, או נמנה על המוציאים לפועל של העקירה – אזרח או חייל, לא ימלט מלעבור על עשרות עבירות – ופעמים עלול לעבור על ארבעים מצוות ויותר. תורה היא, אפוא, ולימוד היא צריכה.

כמי שחש על בשרו את חורבן ביתו בימית, וחזה בעיניו את מוראות עקירת התושבים, ואת הריסת הישובים עד היסוד, חש אנוכי חובה כפולה ומכופלת להביע את עומק הזעזוע, הן מן הבחינה האנושית והן מן הבחינה ההלכתית של מעשה העקירה.

המעיין במצוות דלהלן יווכח, כיצד עובר בהם חוט של הגיון ישר של תורה, וקו של חסד ומידת רחמים. אכן, מצוות הבורא ניתנו ליישר בהם את שכל האדם, וכשישראל שומרים את חוקות התורה, אפילו עמי העולם משתאים ואומרים (דברים ד, ו): 'רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה!' מאידך גיסא, כשהעם מתרחק משמירת המצוות, כל רעיון שיגעוני משתלט על מנהיגיו, ומתקיים בישראל הפסוק (תהילים עט ד): 'היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו'. במקום ההגיון – משתלט השגעון, ובמקום מידת הרחמים – מידת אכזריות…

*****

להלן סקירה אודות ארבעים מצוות הנוגעות לנושא הנדון.

כפי שיווכח המעיין, יש מצוות שמנינו אותן כמצוה אחת, אך הן כוללות בתוכן כמה וכמה מצוות ואיסורים, וכגון, מצות קידוש השם ומצות חילול השם, שהן שתי מצוות ומנינו אותן כאחד, וכד'.

סקירת המצוות דלהלן מביאה עיקרי דברים בלבד, להראות גם למי שאינו מצוי במקורות את שייכות המצוה או האיסור לנושא שלפנינו. יש כמובן מקום לדיון בכל מצוה ומצוה, מה הם גדריה המדויקים, והאם עובר אדם עבירה באופן ישיר או עקיף, אך לא כאן המקום להרחיב, כי 'רחבה מצותך מאד'.

לא באנו בדברינו אלה אלא להציע את הדברים לכל החפץ ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולמי שאזניו כרויות לשמוע: 'השומע – ישמע, והחדל – יחדל'.

לנגד עינינו ניצבים דברי חז"ל בילקוט שמעוני (שופטים רמז סח) בפרשת מלחמת האחים שפרצה בענין פלגש בגבעה: 'אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? - היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ… הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר: שלום עלי נפשי… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה!'

הרואה את המתרחש מול עינינו אסור לו לעמוד מנגד ולומר: שלום עלי נפשי, אלא חובת כל מי שדבר ה' נוגע אל לבו, להזהיר מפני עקירת הישובים ומפני עקירת התורה ומצוותיה, המתרחשים לעין כל במדינת היהודים המתחדשת.

סידרת מצוות זו נדונה בפני כמה וכמה תלמידי חכמים, ואלו זירזוני להוציא את הדברים לאור, למען יהיו לנגד עיניו של כל הירא את דבר ה'.

יתן ה', וההתבוננות בסידרת המצוות שלפנינו, תפתח לבבות, ותביא את המעיין לחשיבה נכונה ולזהירות יתר, ושומר נפשו ירחק מעבירה ומאיסור, מן הכיעור ומן הדומה לכיעור.

אנו נעשה את שלנו, וה' הטוב יאמר למלאך המשחית בעם: 'הרף ידך!'

*****

חוברת זו רואה אור בימי חודש אדר, חודש שבו התחולל הנס בימי מרדכי ואסתר, ומכאן גם שם החוברת – כדבר אסתר (ח, ו):

כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי
וְאֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן
מוֹלַדְתִּי.

כשם שזכו ישראל בימי מרדכי ואסתר שאבלם נהפך לששון
ונתקיים בהם הפסוק:
'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'
- כן תהיה לנו

ונראה במהרה בישועת ה' על עמו ונחלתו
ויפרוס ה' את סוכת שלומו
עלינו ועל כל עמו ישראל
ועל ירושלים.

ישראל אריאל
מתושבי ימית ת"ו בחצי האי סיני
ועתה בירושלים שבין החומות

פרק א

בין אדם - למקום

א. מצות הבטחון בה'

מצות הבטחון היא מיסודות האמונה והמצוות לכל אדם מישראל, ובארץ ישראל בפרט, שכן, על הארץ הזו נאמר: 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה'.

הבטחון בה' הוא תנאי הכרחי בכל החלטה ביציאה למלחמה, וההצלחה תלויה במידת הבטחון בה', וכדברי חז"ל בראש השנה (כט, א): 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?! - אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים'.

מאידך גיסא, מחובתם של ישראל לעשות מצידם כמיטב היכולת, ויש להכין את הצבא למלחמה, ככתוב: 'ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר', ומכאן והלאה לבטוח באלוקי צבאות ישראל, שיניס את האויבים לכל רוח.

בהסברת מצות הבטחון כתב הרמב"ן בספר המצוות (שכחת העשין, מצוה שמינית): 'נצטוינו להיות לבבנו תמים עמו יתברך, והוא שנאמר (דברים יח): תמים תהיה עם ה' אלהיך. וענין הצוואה הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין, שהוא לבדו עושה כל… ונאמר: הכל בידי שמים!'

כן ראה בספר חרדים (ט, כא) הכותב: 'ומעלת שלמות הבטחון בו יתברך - מצוה, שנאמר: תמים תהיה עם ה' אלהיך (דברים יח, יג)… ומצוה לבטוח בו יתברך בכל לב בכל ענייני העולם - כמפורש בקבלה: ברוך הגבר אשר יבטח בה', ארור הגבר אשר יבטח באדם (ממנין תרי"ג לרבינו יונה שער ג אות יז, ולגאון, ור"ש ן' גבירול, ורמב"ן, וסמ"ק).

כן מובא ב'אורחות חיים' לרא"ש (ליום הראשון א - כו): 'לבטוח בה' בכל לבבך, ולהאמין בהשגחתו הפרטית. ובזה תקיים בלבבך הייחוד השלם, בהאמין בו, כי עיניו משוטטות בכל הארץ, ועיניו על כל דרכי איש, ובוחן לב וחוקר כליות. כי מי שאינו מאמין ב'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' - אף ב'אנכי ה' אלקיך' אינו מאמין… וזה יסוד כל התורה כולה'.

חובה, אפוא, להאמין, כי ה' נלחם לישראל, ככתוב: דברים כג, טו: 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיך!'ָ

מכאן, שמי שתובע להכנע למחבלים, ולעקור עשרים ישובים בארץ ישראל, 'לצאת מעזה', ובכך להציל את עם ישראל, מאמין, כי למחבלים יש יותר כוח מבורא עולם, וכדברי עשרת המרגלים: 'כי חזק הוא ממנו!' (ראה סוטה לד, א).

האמונה והבטחון בבורא עולם מחייבים כל אדם מישראל, ועל אחת כמה וכמה את מנהיגי ישראל. ואכן, כך היה מכריז כהן משוח מלחמה העומד בראש היוצאים לקרב: ' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם - להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם!'

נמצא, שמי שסבור, שיש לברוח מעזה, ואינו בוטח ביכולתו של ה', הנותן כוח לצבא ישראל למגר את המחבלים - עובר על מצות הבטחון.

ב. לא תגורו

הבעת עמדה בשאלת עקירת ישובי גוש קטיף מחייבת תעוזה, שכן, המביע עמדה עלול לשלם מחיר כבד על דבריו: אם שר בממשלה – עלול הוא לאבד את כסאו. אם חבר כנסת - עלול הוא לאבד את אהדת חביריו ותומכיו במפלגה. תלמיד חכם המביע עמדה - יוגדר כקיצוני וכמסית, ויאבד את מקום כהונתו. קצין - עלול לאבד את דרגתו, חייל – ילך למאסר.

מול כל אלה אמרה תורה: 'לא תגורו מפני איש!'

זו לשונו של בעל ספר החינוך (תטו): 'שנמנע הדיין מלירא מאיש מלדין דין אמת, ואפילו הוא איש מזיק, עז פנים, עבה המוח, אלא יחתוך את הדין ולא ישים לבו כלל למה שיקרה עליו מההיזק בשביל דינו. ועל זה נאמר (דברים א, יז): לא תגורו מפני איש. ולשון ספרי כאן: שמא תאמר: ירא אני מאיש פלוני, שמא יהרגני או יהרוג אחד מבני ביתי, שמא ידליק את גדישי, או שמא יקצוץ את נטיעותי, תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש!' וראה רמב"ם הלכות סנהדרין (כב, א, ושם ב).

יתירה מזו, כתב בספר שערי תשובה לרבינו יונה (ג, קפח): 'חייב אדם למסור עצמו לסכנה - ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת… אף כי היושב על המשפט אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א, יז): לא תגורו מפני איש!'

ובספר אורחות צדיקים שער הקנאה כתב, שיש לקדש שם שמים, ולא לירא מאיש, וזאת, דוקא כשהגדולים מועלים בתפקידם, ובלשונו: 'נאמר (דברים א יז): לא תגורו מפני איש! מי שהוא ירא השם, יתברך, ימסור נפשו על קדושת השם, יתברך, שנאמר (שמות לב כו): מי לה' אלי! ויאספו אליו כל בני לוי… וחובה על כל ירא שמים אשר הוא טהור לב להעיר קנאה, כי יראה - והנה יד השרים והסגנים במעל'.

מצינו בנושא שלפנינו, שיש מן הרבנים שנתבקשו להשמיע את דעתם מול המתרחש, ובחרו לשתוק, זאת, 'בתוקף תפקידם'. אכן, אמרו חז"ל באבות: 'סייג לחכמה - שתיקה', אך זאת, לא כשמדובר מול עוברי עבירה, ובוודאי לא בשאלת סכנה לכלל ישראל, כאן קיימת מצות 'לא תגורו', והממלא פיו מים ושותק מול הנעשה - עובר על לאו מן התורה.

ג. לא תעשון כן לה' אלוקיכם

הרס בתי כנסת בידי יהודים במדינת היהודים - יש בו חילול ה' מצד עצמו, אך הדבר מוגדר גם באיסור מיוחד בתורה: לא תעשון כן לה' אלוקיכם. ראה ספר המצוות לרמב"ם – מנין המצוות לא תעשה סה: שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות ובתי מדרשות. ושם לא תעשה סה: שהזהירנו מנתוץ ומאבד בניני בתי עבודת ה' יתעלה.

כך גם בספר החינוך מצוה תלז: 'שלא למחות… בתי עבודת הקודש. שורש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקודש באימה ברתת בזיע, מתוך כך יכניסו בלבם הפחד והיראה הגדולה אל השם ברוך הוא'.

התומך בתכנית העקירה: בהצבעה בכנסת, או בעצה על פי 'דעת תורה', בהפעלת חיילים, או בפעולה ממשית אחרת, שתוצאתה - הריסת בתי כנסת, ישיבות ותלמודי תורה, עובר על איסור מן התורה.

להלן מספר בתי כנסת ובתי תלמוד תורה בישובי גוש קטיף:

עשרים וששה בתי כנסת.
חמש ישיבות.
ארבעה כוללים.
חמש עשרה תלמודי תורה אולפנאות ובתי ספר.

ד. והלכת בדרכיו

שאלת עקירת ישובי יהודים בארץ ישראל גורמת נזק חמור למידות שונות באדם. כתוצאה מהתנהגותו של אדם בענין זה יכול הוא ליהפך לרחום וחנון, או, חלילה, לאכזר מכל אכזר, מכאן, שיש לנהוג זהירות מרובה בשיקול הדעות לכאן ולכאן. הדבר נוגע למצות עשה של תורה: 'והלכת בדרכיו' (דברים כח, ט) מצוה זו ענינה גמילות חסדים – שעליה עומד העולם (אבות א, א).

ראה ספר המצוות לרמב"ם (עשה ח) הכותב בענין זה: 'שציונו להדמות לו יתעלה לפי יכולתנו, והוא אומרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו… ובא הפירוש [בדברי חז"ל]: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום - אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון… מה הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד (ספרי עקב)… שענינו, להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה'.

בספר יראים (ט, יח) מובא, שלהדמות אליו יתברך, פירושו, ליישר את המידות כמידותיו של בורא עולם. זאת, על פי מה שהביא הרמב"ם בהלכות דעות, וכלשונו: 'יתנהג האדם בכל עניניו… בדרך הישרה והטובה, הנקראת - דרך ה''. וראה הלכות דעות לרמב"ם (א, ה) שם כתב: 'ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה - נקרא חסיד… וזהו לפנים משורת הדין. ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו… שנאמר: והלכת בדרכיו'.

כן ראה שערי תשובה לרבינו יונה (ג, יז) שההליכה בדרכי ה' מחייבת להסיר מלב האדם מידה כלשהי של אכזריות. זו לשונו: (שער ג, לו): 'לא תאמץ את לבבך (דברים טו, ז). הוזהרנו להסיר מנפשנו מדת האכזריות… ועונש האכזריות רע ומר'.

דומה, שאין להאריך בהסברים, כמה אכזריות ואטימות מלווים את עצם הדיון על העקירה, וכך גם ההכנות וה'אימונים' בהכאת יהודים. שלא לדבר על האכזריות המלווה עקירת אנשים נשים וטף בפועל. יתירה מזו! אנשי השררה מחוקקים חוקים סביב העקירה – כחוקי הגרועים שבאומות. לרבים מן המתיישבים הרס ביתם ופרנסתם הוא הרס חייהם.

אף אותם יהודים יראים ושלמים, חברי הכנסת השותפים לשלטון, הנותנים את ידם לעקירת אחיהם ואוטמים את אזניהם מזעקת אחיהם - על כגון זה אמר החכם מכל אדם ( משלי כא): 'אוטם אוזנו מזעקת דל - גם הוא יקרא ולא יענה!' (וראה מה שאמרו חז"ל במסכת שבת נה, א).

לא הליכה בדרכי ה' יש כאן, ובודאי לא מידת חסידות.

על כגון זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קנא ב): 'ונתן לך רחמים וריחמך והרבך (דברים יג, יח) - כל המרחם על הבריות - מרחמים עליו מן השמים, וכל שאינו מרחם על הבריות - אין מרחמין עליו מן השמים'.

מי שלמרות הכל הצביע בעד העקירה, או עשה פעולות בידיו לעקור יהודי מביתו – ביטל מצות עשה של: 'והלכת בדרכיו'.

ה – ו. קידוש השם וחילול השם

מצות קידוש השם מובאת ב'ספר המצוות' לרמב"ם (עשה ט) הכותב: 'ציונו לקדש השם, והוא אומרו (אמור כב): ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה, שאנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם… וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם, רוצה לומר: מסירת נפשנו למות ביד האונס [הכופה לעבור על המצוות, זאת] על אהבתו יתברך ואמונת יחודו. ולשון ספרא (אמור ט): על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים - על מנת שתקדשו שמי ברבים'.

מדברי רמב"ם אלו נראה, לכאורה, שמצוה זו מתקיימת דווקא כשאדם מוסר את נפשו למות על קידוש ה'. אולם בהלכות יסודי התורה (ה, י) כותב הרמב"ם כי מצות קידוש ה' עיקרה בחיים! אלו דבריו: 'כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש, להכעיס, הרי זה מחלל את השם… וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה, לא מפני דבר בעולם: לא פחד, ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא - כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו - הרי זה מקדש את השם!'

נמצא, שקידוש ה' עניינו, מעשה המוסיף כבוד שמים. כן מתברר, שמצות קידוש השם ענינה - מסירות נפש בחיים! רק כשאין ברירה צריך האדם להיות מוכן למסור את נפשו למות. עוד מתברר, שבמעשה אחד שאדם עושה יכול לבטל מצות עשה של קידוש ה', וכן לעבור על לאו של חילול ה'.

וכתב בעל ספר החינוך (מצוה רצו): 'כי האדם לא נברא - רק לעבוד בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו איננו עבד טוב. והרי בני אדם ימסרו נפשותם על אדוניהם, קל וחומר על מצות מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא… ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. ועובר עליה ולא קידש השם במקום שחייב לקדשו ביטל עשה זה'.

ומובא ברמב"ם הלכות תשובה א, ד. כי אדם העובר עבירה שיש בה גם חילול שם שמים, אין לו כפרה עד שימות, ובלשונו: 'במה דברים אמורים בשלא חילל את השם בשעה שעבר, אבל המחלל את השם [בעבירתו] אע"פ שעשה תשובה והגיע יום הכפורים והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין - אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות'.

עבירת עקירת הישובים נעשית בפרהסיא לעיני כל ישראל – ובימינו שהכל נעשה מול אמצעי תקשורת - הרי זה חילול השם לעיני העולם כולו. על כגון זה אמרה תורה: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל!'

ראוי להוסיף שעצם הפיכת ישוב יהודי לישוב נכרי - זה כשלעצמו חילול השם. ראה שמואל-ב (י, יב) המסביר את דברי יואב לאחיו אבישי במלחמה בעבר הירדן: 'חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ וה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו', ומפרש רד"ק: 'ובעד ערי אלהינו - שלא יכבשו אותם אויבינו וישבו בהם אם יתחזקו עלינו וינצחונו, ואם עשו כן - לא יהיו ערי אלהינו - אלא ערי אלהים אחרים!'

ממילא, כל הנותן יד לעקירת ישובים המקדשים שם שמים, ומושיב בהם נוכרים, הרי הוא בידיו מחלל שם שמים, ועובר על איסור 'לא תעשה' של 'לא תחללו את שם קדשי'. כן גם מבטל מצות קידוש השם. מאידך גיסא, כל הנמנע מלעבור על העבירות דלהלן, ואולי אף הושלך למאסר וכד', הרי זה מקיים מצות קידוש השם ברבים, ושכרו הרבה מאד.

ז – ח - ט. חילול שבת

הרמב"ם בהקדמה להלכות שבת מונה את המצוות השונות שנאמרו בענין שמירת שבת או חילולה, ולעניננו מדובר בשלש מצוות: (א) לשבות בשביעי. (ב) שלא לעשות בו מלאכה. (ג) לא לצאת חוץ לגבול בשבת'.

לפי ההצהרה הרשמית לא תיעשה העקירה בפועל בשבת, עם זאת, מי שמכיר את מערכות הצבא והמשטרה יודע, כי מרגע שתינתן הפקודה ויוטל מצור על האיזור כחודשיים לפני הפינוי, מאותו רגע נמחקת השבת לחלוטין בכל המערך הצה"לי והמשטרתי.

עשרות אלפי חיילים ושוטרים יימצאו בתנועה בהיקף מסביב. אלפי כלי רכב גדולים וקטנים ינועו בכבישים לדרום. מאות שוטרים צבאיים ואזרחיים יכוונו את התנועה. הליקופטרים ינועו לפקח ולאבטח מן האויר. מטוסים וטנקים יאבטחו את הכבישים מפני ערבים ויהודים בתחום של עשרות קילומטרים בתוך הרצועה ומחוצה לה. אלפי משאיות צבאיות ואזרחיות ינועו עם ציוד לרוב. מאות מנופים ובולדוזרים מכל המינים יחרקו ביום ובלילה בימות החול ובשבת בדרכם לישובים המיועדים לגירוש. האיזור יתמלא באמבולנסים צבאיים ואזרחיים. כל כלי הקשר יפעלו ללא הרף בשבת כבחול. מטבחי השדה יפעלו לאספקת מזון לחיילים בחול ובשבת. לשוטרים ולגופים האזרחיים תזרום אספקת מזון וציוד ללא הרף יומם ולילה בחול ובשבת.

אם בפינוי חוות גלעד הקטנה, הוסעו אלפי חיילים, ביניהם מאות חיילים דתיים, בעצם יום השבת, זאת, לפינוי המתוכנן למחרת ביום ראשון, על אחת כמה וכמה, בעקירת עשרים ישובים על יושביהם. כאן קיים הצורך לרוקן בתים ורהיטים, וכן ציוד חקלאי ובעלי חיים, וכו' וכו'. לפיכך, יחידות רבות יחלו בתנועה בעצם יום השבת, זאת, ל'קיצור התהליך' ולמנוע את 'כאב העקירה', וכן לשלימות הביצוע ו'עמידה בלוח זמנים'.

שיטת העבודה בצבא ידועה: אין יוצאים למבצע בלא תכנון ותדרוך מוקדם, ובלא סיכום והפקת לקחים. כך גם הוצאת ציוד מן האפסנאות וכן החזרתו. טיפול ברכב, תידלוק, ריכוז ה'כוחות' וכד', כל אלו ייעשו בשבת שלפני כל 'מבצע' ובשבת שאחרי כל מבצע. חייל שיסרב למלא פקודה בהכנות ובישיבות סיכום, וזאת, מפני כבוד השבת - ייענש.

האזרחים שיפונו ביום שישי יובאו לצפון הארץ או לדרומה סמוך לכניסת השבת או אף בשבת עצמה, והרכבים יחזרו למחנות העקירה בעצם יום השבת. חופשות חיילים, אם יהיו כאלו, ינתנו לשעות אחדות במהלך השבת עצמה, ואולי בהסעות מאורגנות של הצבא.

כשם שבמהלך פינוי חוות גלעד התעלמו הרבנים הצבאיים והאזרחיים מחילול שבת (אם כי היו שהשמיעו קול ענות חלושה) עתה, מש'הותרה הרצועה' יתברר, שעם ההיתר לעקירה ולביצוע הפקודה - תיעקר עמה, למגינת לב, אף שבת קודש.

הרמב"ם קובע בהלכות שבת (ל, טו) את חומרת העבירה על חילול שבת, ומגדיר את המחלל שהוא כגוי. אלו דבריו: 'השבת ועבודה זרה - כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה. והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל מחלל שבת בפרהסיא - הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגוים לכל דבריהם'.

הנותן ידו לעקירה, אם בעצה, אם בהצבעה, אם בעקירה בפועל, זוקף חלילה לחובתו אין קץ של חילולי שבת, כן יזקוף לעצמו את הרס השבת בצה"ל ובמדינה כולה.

פרק ב

בין אדם לעמו

י. מלחמת מצוה – מלחמת ישראל מיד צר

שאלת עקירת הישובים כרוכה במלחמת מצוה בארץ ישראל להלכותיה.

ראה הלכות מלכים ומלחמותיהם (ה א) שם מונה הרמב"ם את מצוות המלחמה השונות. זו לשונו: 'אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה?… עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם!'

נושאי כלי הרמב"ם דנים במצות מלחמה זו ומקורה (עיין שם). אחד המקורות להלכה זו, הוא מה שמובא בבמדבר (י, ט): 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם'. ומובא בספרי שם: 'וכי תבאו מלחמה בארצכם – במשמע: בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם' (וכן בספרי זוטא שם. וכן בפסיקתא זוטרתי. כן ראה בתנחומא מטות ב: 'וכשהצר מיצר - תוקעין בחצוצרות, שנאמר: וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות').

כך גם כתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה נט): 'וכן אנחנו מצווים לתקוע בחצוצרות… והוא אמרו (שם) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'.

בהלכות תעניות (ב, א) מסביר הרמב"ם במפורט: 'כיצד? - גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל, או ליטול מהם מס, או ליקח מידם ארץ'. ראה שם שכוונת הרמב"ם לומר, שהתפילה היא הקדמה לקראת יציאה למלחמה, וכפי שכתב בסוף ההלכה, שאמנם בשבת אין תוקעים בחצוצרות, אך תוקעים בהן כדי להזעיק בעצם יום השבת את כל הערים שמסביב כדי לכנס את כולם למלחמה.

כך גם כתב הרמב"ם בהלכות שבת ב, כג: 'גוים שצרו על עיירות ישראל: אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת… ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא, לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת'.

באשר לישובים על הגבול החמירו חז"ל בענינם, ואמרו, שיוצאים להלחם למענם אף בעצם יום השבת, שכן, כל ויתור קל בענינן מסכן את יושבי הארץ כולה, והמתמהמה הרי זה שופך דמים.

בהלכה זו קבעו חז"ל עיקרון יסודי: עיר על הגבול מעמדה שונה מכלל הארץ ויש להכנס לסכנת חיים ואף לחלל שבת להגנתה, זאת, מתוך ראיית חז"ל הברורה, כי מדובר בסכנה כללית לארץ כולה, ורק תגובה נחרצת ומיידית תמנע מן האויב מלבצע את מזימתו.

כך הם דברי רש"י בעירובין מה, א: 'עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות, יוצאין עליהם, שמא ילכדוה, ומשם תהא נוחה הארץ ליכבש לפניהם'.

על יסוד הנחה עקרונית זו, קבעו חז"ל בסנהדרין (ב, א) לבטל מצוה יסודית מן התורה, ואמרו בענין שריפת עיר הנידחת: 'אין עושין עיר הנדחת בספר!' וראה רמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (ד, ד) הכותב: 'אין עושין עיר הנדחת בספר, כדי שלא יכנסו עובדי כוכבים ויחריבו את ארץ ישראל'.

באשר לישובי גוש קטיף והשומרון, אף לו היו באים המחבלים על עסקי תבן וקש בלבד, היו צריכים היושבים בארץ כולה (וביניהם היושבים בבני ברק וירושלים - חסידים ואדמו"ריהם) לצאת בעצם יום השבת להצילם. עתה, שהגויים באים על עסקי נפשות - על אחת כמה וכמה. מה עוד, שהם מכריזים מפורשות, כי לא ינוחו ולא ישקטו, עד שירושלים עיר הקודש וכל 'פלסטין' יהיו בשליטתם. לפיכך בוודאי שיש לצאת בעצם יום השבת ולמסור את הנפש להצלת ישובים אלה ולהצלת הארץ כולה.

לאור האמור, קיימת חובת מלחמת מצוה להצלת הישובים ברצועת עזה.

לא כן ההחלטה להפקרת ישובים אלה לרוצחים שופכי דמים, זו נעשית תוך סיכון יושבי הארץ כולם – ובמיוחד הישובים הסמוכים לרצועת עזה, כמו: אשקלון, שדרות ונתיבות, שיכנסו לסכנת חיים, חלילה.

ממילא, הנותן יד לעקירת ישובים אלה, מסכן את הישובים הסמוכים ואת יושבי הארץ כולה, וגורם בהצבעתו ובסיועו ישירות לשפך דמים.

יא. לא תערוץ מפניהם

ביסוד ההחלטה לעקור ישובים קיימת ההנחה ש'אין מה לעשות' מול הטרור. לפיכך, בלית ברירה יש להכנע למחבלים לסגת מפניהם ו'להתנתק', כביכול. זאת, כדוגמת הנסיגה והבריחה מלבנון, ובכך, לכאורה, יונח לישראל.

מול מחשבה זו קיים איסור מפורש בתורה, שלא להירתע ולא לפחד, כמובא בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה נח) ובלשונו:

'שלא ייראו אנשי המלחמה ולא יפחדו מאויביהם בשעת מלחמה, שנאמר: לא תערוץ מפניהם! לא תיראום!… שהזהירנו מלירא מן הכופרים בעת המלחמה, ושלא נברח מפניהם. אבל חובה עלינו לעמוד איתנים, להתגבר ולעמוד ולהתחזק כנגד האויב. וכל מי שיסוג אחור ויברח - כבר עבר על לא תעשה! והוא אמרו יתעלה (פרשת עקב): לא תערוץ מפניהם… ונכפל הצווי בזה הענין הרבה. כלומר, שלא יברחו ושלא ישובו לאחור בעת המלחמה. כי בענין זה אפשר לקיים אמונת האמת'.

וכתב רש"י במסכת סוטה מב, ב: 'אל ירך לבבכם! אל תיראו! ואל תחפזו! ואל תערצו! - ארבע אזהרות!'

ובספר החינוך (מצוה תקכה) כתב: 'משרשי המצוה, שיש לכל אחד מישראל לשום לה' יתברך מבטחו, ולא יירא על גופו במקום שיוכל לתת כבוד לה' ברוך הוא ולעמו… ונוהגת מצוה זו… בזמן שישראל על אדמתן. ועובר על זה, והתחיל לחשוב ולהרהר ולהבהיל עצמו במלחמה - עובר על לאו זה, ועונשו גדול מאד'.

כן כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (ז, ג): 'עת שעורכין המערכות והם קרבים להלחם, משוח מלחמה עומד במקום גבוה וכל המערכות לפניו, ואומר להם בלשון הקודש: שמע ישראל! אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם! כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם!… ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחילת נפילה ניסה'.

ושם בהלכה טו כתב: 'ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה… וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד… וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. ולא עוד, אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'.

אמנם יש מי שטוען: קיים לחץ של אומות העולם לסגת, ואסור לעם ישראל לעמוד לבדו מול כל עמי תבל.

במקרה שלפנינו ההחלטה היתה החלטת יחיד, בלא לחץ מבחוץ. אף לו היה כך, אמרה תורה את דברה (דברים ז יז: 'כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם? - לֹא תִירָא מֵהֶם! זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם… כֵּן יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל הָעַמִּים אֲשֶׁר אַתָּה יָרֵא מִפְּנֵיהֶם… לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא'.

כך גם אומר דוד בתהלים ג: 'לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי!'

חובת אומץ הלב מחייבת בראש וראשונה את מנהיגי ישראל, והם: ראש הממשלה, האלופים בצבא, חברי הכנסת, וכך רבנים, אדמו"רים ופוסקי הדור. על מנהיגים אלה כולם לשמש דוגמה לעם באמונתם ועוז רוחם. מחובתם לחזק את לב הכל ככהן משוח מלחמה העומד לפני מערכות הצבא ומחזק את לבם למלחמה.

המכניס מורך בלב הציבור, ונס מן המערכה – אינו ראוי לתפקידו, ו'דמי כל ישראל תלויין בצווארו'.

באשר לעצם הרעיון של עקירת ישובים ובריחה מן המערכה, הדבר מסכן את כלל ישראל, ומביא להמשך הנסיגות, וכדברי הרמב"ם, 'שתחילת נפילה ניסה'. ומקורו במשנה מפורשת ופסוק מפורש (סוטה מד, ב): 'תחילת ניסה נפילה, שנאמר: 'נס ישראל לפני פלשתים - וגם מגפה גדולה היתה בעם. ולהלן הוא אומר: וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים - ויפלו חללים בגלבוע'. הבריחה מחבל עזה סופה מי ישורנו!

יב. לא תרצח

חוות הדעת של זרועות הבטחון קובעת רשמית, כי במדה שייעקרו הישובים בחבל קטיף וביהודה ושומרון, ייחשפו ישובים רבים בגבול החדש לסכנת קסאמים, למנהרות תופת, למטעני חבלה וחדירת חוליות טרור.

הווה אומר, העקירה והנסיגה יביאו אתם מוות חלילה על יושבי הישובים הסמוכים לגבול, ואף על אלו שבמרכז הארץ. זאת, כפי שאירע בארבעת השנים האחרונות בהם הביאו איתם ההסכמים השונים שפך דמים של למעלה מאלף הרוגים יהודים, ה' יקום דמם.

מעיון באיסור 'לא תרצח' מתברר, כי מבחינת ההלכה, דין הגורם לרצח כאילו רצח בעצמו, והגורם במעשיו לשפך דמים כאילו ידיו מגואלות בדם.

ראה רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הכותב: 'כל ההורג חבירו בידו… הרי זה נהרג בבית דין. אבל השוכר להרוג את חבירו… או שכפת את חבירו והניחו לפני הארי, וכיוצא בו, והרגתו החיה… שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים'.

וראה רד"ק לשמואל-ב יב, ט. הכותב בענין הציווי להעמיד את אוריה החיתי מול המלחמה החזקה, שהאשמה היא על דוד, למרות שהמוות נגרם על ידי אחרים: 'ואותו [את אוריה] הרגת בחרב בני עמון… שהפלתו ביד שונאי ישראל… הכתוב קראו הורג! שנאמר: ואותו הרגת!'

וראה רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יח חלק ג) הכותב: 'המשלח חייב בדיני שמים, כדתניא, האומר לשלוחו צא והרוג את הנפש… שמאי הזקן אומר: שולחו חייב, שנאמר: ואותו הרגת בחרב בני עמון… ולכולי עלמא המשלח חייב… כדין גורם'.

כן ראה דרשות ר"י אבן שועיב פרשת וישב: 'הגרמא – כהריגה, דכתיב: ואותו הרגת בחרב בני עמון, והוא לא הרגו אלא גרמא, שגרם דוד שיהרג אוריה, נחשב עליו כאילו הוא עצמו הרגו'.

ראה מה שכתב בשו"ת יחווה דעת חלק ה סימן טז בשאלה: 'כהן שהיה נוהג במכונית, וגרם לתאונה קטלנית, האם רשאי לישא כפיו בברכת כהנים לברך את ישראל?' והשיב: 'דבר פשוט הוא, שמה שאמרו: כהן שהרג נפש לא ישא כפיו, אף על פי שנלמד מהפסוק – ידיכם דמים מלאו, בודאי שאין הכוונה דוקא כשידיו מגואלות בדם ממש, אלא גם כשנעשה הדבר על ידי גרמא - או אפילו גרמא דגרמא - הוי בכלל זה, וכלשון הכתוב: ואותו הרגת בחרב בני עמון, במה שנתנוהו במקום המלחמה, ואף על פי שאין שם סכנה ודאית, רק - כי כזה וכזה תאכל החרב. ועיין בקידושין (מג ע"א). וכן אמרו בסנהדרין (צה ע"א): אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה בידיך'.

אף בעניננו, כידוע המחבלים מנצלים את 'הפסקת האש' הזמנית להכין קסאמים וכלי משחית להמשך המלחמה, ומבריחים לרצועה אמצעי חבלה ותחמושת, והסכנה גלויה לעין. מכאן, שכל ההרוגים העתידים לבוא, חלילה וחס, דמי כולם בראשו של הנותן יד לעקירה: אם בעצה, אם בהוראה הלכתית או בעקירה בידים, ודמי כל ישראל בראשו ו'כאילו הוא הרגם', וחייב מיתה בידי שמים. כך גם אם, חלילה, תינתן פקודת פתיחה באש על המתיישבים, האשמה אינה רק על היורים, אלא גם על כל מי שיצר את המערכת החוקתית והמינהלית שהביאה לשפיכות דמים, וחייב מיתה בידי שמים.

והיה, אם כהן הוא – אסור לו לשאת את כפיו מדין 'ידיכם דמים מלאו'.

יג. ידינו לא שפכו את הדם הזה

חובת הנהגת כל עיר בישראל, וכך בית הדין בכל מקום, לוודא, שלא יבוא אדם מישראל לסכנת מוות.

ראה ספר החינוך (מצוה תקל): מצות עריפת העגלה בנחל, הכותב: 'משרשי המצוה, כדי שיתעורר לב כל העם בראותם… אסיפת זקני העיר וגדוליה… אזי יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר… ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם… ולפרסם בהמון, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצוא הרוצח לנקום ממנו נקמת הנרצח… ועל זקני העיר מצות קריאת אותם הכתובים, שנאמר: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו, כלומר… עינינו לא ראו אותו - יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה!'

ומקור דבריו בסוטה (לח, ב): 'וכי על ליבנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?! אלא, לא בא לידינו – ופטרנוהו! ולא ראינוהו – והנחנוהו! לא בא לידינו -ופטרנוהו בלא מזונות! לא ראינוהו - והנחנוהו בלא לוייה!' ראה רש"י שם, שזקני העיר חייבים לדאוג שהיוצא מעירם לא ייצא רעב, וכמו כן ייצא מן העיר כשהוא מוגן ב'חבורה שילך עמהם'.

וראה רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש ט, ג: 'בית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר - אפילו הם מאה - הכל רוחצין את ידיהן'. הווה אומר, כשרואים מקרה רצח, הזקנים, וכל מנהיגי העיר - הם האחראים, וצריכים הם לרחוץ בניקיון כפיהם ולומר לפני ה': עשינו כל שלאל ידינו להגן על האיש שלא ייהרג.

בדברי חז"ל מבואר, שבית הדין הגדול בירושלים שולחים חמישה נציגים למעמד, שכן, האחריות על בטחון המדינה כולה מוטלת על בית הדין הגדול שבדור. זו גם הסיבה שהביא הרמב"ם מצוה זו בהלכות רוצח ושמירת הנפש, שכן, המצוה מחייבת לנקוט צעדים שיבטיחו וימנעו הרג של אדם מישראל.

במקרה שלפנינו – מסירת עשרים ישובים למחבלים צמאי דם, אין מדובר בהרוג שלא נודע מי היכהו, אלא ברצח יהודים הנעשה לאור היום ולעין כל, כשהמקום ממנו פועלים הרוצחים ידוע. כאן מצוה מן התורה לבער את הרוצחים ואת שולחיהם. ואם לאו, נקראים הזקנים, חלילה, 'שופכי דמים', שכן האחריות היא עליהם.

למרבה הצער, הממשלה מודעת לסכנות, ובמקום לפעול כנגד המרצחים פועלת לעקור ישובים, זאת, בידיעה ברורה, לאור נסיון העבר, שהעקירה תכניס איזור נרחב ובו ישובים לרוב לתחום הסכנה, וכן את יושבי המדינה כולם.

מי, אפוא, האיש או העסקן, ומיהו הרב, האדמו"ר, או חבר כנסת, אשר יצביע בעד העקירה, וירחץ בניקיון כפיו ויאמר: 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו!'

יד. לא תעמוד על דם רעך

החובה להציל אדם הנתון בסכנה מובאת בתורה באיסור לאו – לא תעמוד על דם רעך!

כך מבואר בספרא קדושים: 'ומנין שאם אתה יודע לו עדות אין אתה רשאי לשתוק עליה… ומנין אם ראית טובע בנהר, או ליסטים באים עליו, או חיה רעה באה עליו - חייב אתה להצילו בנפשו? - תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך'.

'מנין לרודף אחר חבירו להרגו שאתה חייב להצילו? – תלמוד לומר: לא תעמוד על דם רעך' (ספר המצוות לא תעשה רצז).

רבים מאנשי הבטחון קובעים, כי עקירת הישובים בגוש קטיף ובשומרון תעמיד בסכנה את הארץ כולה. אין מדובר בחשש רחוק, אלא במסקנה הכרחית, שכן, מאז הוחל לדבר על פינוי הישובים, החלו הערבים בהפגזות על שדרות וישובי הנגב. כן הביעו מומחי צה"ל רשמית את דעתם, כפי שהתפרסמה בעתונות, כי עקירת הישובים תכניס ארבעים וחמישה ישובים בדרום לסכנת הפגזות: מאשקלון בצפון ועד שדרות ונתיבות בדרום.

כך, למעשה, אירע עם החתימה על הסכם הנסיגה מסיני: עד חתימת ההסכם שרר שקט בארץ, ולא נזרקה אבן אחת על יהודי. מאידך, משעה שההסכם נחתם החלה התנכלות ליהודים עד שהגיעה לממדים מבהילים בפרעות המתמשכות בהרוגים ופצועים לאלפים.

מתברר, אפוא, שהמסייע בדרך כל שהיא לעקירת הישובים, גורם לשפך דמם של יהודים בישובים הסמוכים לרצועת עזה, ובתמיכתו אחראי על שפך דמים בין יושבי הארץ. אם חלילה ייהרג מישהו לאחר העקירה, נמצא זה שתמך עובר על איסור: 'לא תעמוד על דם רעך'.

טו. תפילה וזעקה

מצות התפילה והזעקה לה' על עקירת ישובים מובאת ברמב"ם הלכות תעניות (א, א) כמצות עשה.

זו לשונו: 'מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור… כלומר, כל דבר שייצר לכם… זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו - יידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן… וזה הוא [התשובה והזעקה] שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם'.

וראה שם בהמשך, שכתב, שחובה להתריע ולזעוק להצלת 'עיר שהקיפוה גוים'. ושם (פרק ב, א) כתב: 'על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד? גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל… או ליקח מידם ארץ… הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו, וכל הערים שסביבותיהם מתענין'.

לאור האמור, היה ראוי, שבכל בית כנסת וישיבה בארץ ישראל תישמע תפילה מתמדת להצלת הישובים.

אולם המבקר בבתי כנסת, בישיבות, בחצרות אדמו"רים וכד', למרבית הפלא לא ישמע שם תפילות להצלת עשרים ישובים בארץ ישראל המופגזים באלפי פגזים ועומדים להיעקר חלילה. הלא על כגון זה כתב הרמב"ם שם: 'אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות… ותוסיף הצרה צרות אחרות'.

אכן, מתקיימות עצרות תפילה להצלת הישובים, ומגיע לשם ציבור של אלפים אחדים, אך רוב הציבור – וביניהם רבנים ואדמו"רים - נשאר מנוכר, כאילו אין הצרה נוגעת לו.

וכבר פנתה אשה בישראל לגדול בתורה בדורנו בשאלה: יסביר לי כב' הרב: כאשר הודיע ה' לאברהם על הפיכת סדום ועמורה עמד אברהם בתפילה, ושאל: 'אולי ימצאון שם עשרה צדיקים'? במקרה שלפנינו מדובר בעשרים ישובים, שניתן לומר עליהם: 'ועמך כולם צדיקים!' ולמרבית הפלא לא ראינו אדמו"רים המקיימים תפילות במקומותיהם, זאת, למרות הידיעה, שבחורבן הישובים תגיע הסכנה לכל בית בישראל! כמו כן פוסקים בדורנו אינם קוראים ליום תענית כמתחייב בהלכה - היתכן?!

- השאלה נשארה תלויה בחלל.

כאמור, מי שאינו שותף לתפילה ולזעקה עובר על מצות עשה של תורה, אך בנוסף לכך יש בכך מידת אכזריות לפרט ולכלל - כדברי הרמב"ם לעיל.

פרק ג

בין אדם לחבירו

טז. ואהבת לרעך כמוך

מצות 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח) היא מן המצוות המקיפות את כל התורה כולה, וכדברי הלל במס כת שבת (לא, א): 'דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור' (וראה ברש"י שם).

אלו דברי הרמב"ם במצוה זו : 'צריך לספר בשבחו [של חבירו] ולחוס על ממונו - כמו שהוא חס על ממון עצמו. ויהיה רוצה את כבוד חבירו - ככבוד עצמו. ואהבתו וחמלתו על חבירו - כאהבתו וחמלתו על עצמו. ומבקש תועלתו, ושמח בטובתו, ומיצר בצרתו (הלכות דעות ו, ג. הלכות תשובה ד, ד)'.

נהגו ישראל לפתוח את תפילתם בקבלת מצות 'ואהבת לרעך כמוך', כמובא ב'שער הכוונות': 'קודם שיסדר אדם תפילתו בבית הכנסת… צריך שיקבל עליו מצות 'ואהבת לרעך כמוך'. ויכוין לאהוב כל אחד מישראל כנפשו… וטוב שיאמר מתוך עמקי הלב ובפה מלא: 'הריני מקבל עלי לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כנפשי, כמו שכתבת בתורתך: ואהבת לרעך כמוך'.

עוד אמרו חז"ל בבבא קמא (צב, א): 'כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'.

בספר ה'כוזרי' כותב רבי יהודה הלוי (מאמר ג, יז) שאהבת הריע אינה רק ליחיד, אלא נוגעת לכלל ישראל, ובלשונו: 'המתפלל אך ורק בעדו, דומה לאדם, שבשעת סכנה למדינה, יסתפק בתיקון [חיזוק וביצור] ביתו, ואינו רוצה להשתתף עם אנשי המדינה בתיקון חומותיהם. אדם כזה – הוצאתו מרובה וסכנתו מתמדת… ומשעה שהיחיד מתעלם מהיותו חלק בכל… ומחליט לחסוך ולשמור תועלתו לעצמו בלבד – חוטא הוא לכלל וביותר לנפשו. כי היחיד בציבור הוא כאבר יחיד בכללות הגוף… אכן, ראוי לו ליחיד לסבול אף את מר המות למען הצלת הכלל'.

בדבריו לימדנו הבנה יסודית, כי אדם מישראל הוא אבר מכלל גוף האומה, אין די, אפוא, באהבה ליחיד, אלא יש חובת אהבת כלל ישראל, וכדברי חז"ל ב ספרא בחוקותי: 'כל ישראל ערבים זה בזה', ואדם חייב לחוש אהבה וחמלה לכלל הציבור.

דוגמה לדבר, מה שאמרו חז"ל בויקרא רבה (ד, ו): 'נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין - כך הן ישראל: אחד מהן חוטא וכולן מרגישין… משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה, נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה? אמר להם: מה אכפת לכם! לא תחתי אני קודח?! אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!'

מכאן שאין מקום לאנוכיות כשכלל ישראל נמצאים בצרה, כמובא בתענית יא, א: 'בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו, ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור - אל יראה בנחמת צבור… אל יאמר אדם: אלך לביתי ואוכל ואשתה, ושלום עליך, נפשי!… אלא: יצער אדם עם הצבור… וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור'.

לא תיתכן, אפוא, מציאות, שאדם מישראל יתן את ידו להגלות שמונת אלפים מישראל מביתם, אנשים נשים וטף, להרוס את נכסיהם ואת פרנסתם, לראות אותם זועקים וסובלים והוא יקשיח את ליבו, ויאמר: 'שלום עלי נפשי'.

להיפך, צריך אדם לחשוב: לו הייתי אני במצבם של המועמדים לגירוש, לאיזה יחס הייתי מצפה מאחי בני עמי?

ברור, כמו כן, שאדם שיש בו אהבה לזולת, לא יתן ידו להרס עשרות ישיבות, מקוואות ובתי כנסת ומסירתם לאויב, זאת, כדי לקבל טובת הנאה או כסף למען מוסד או ישיבה הקרובה ללבו, ובאשר לאחרים יאמר: יחרב עליהם עולמם! כבר אמר הנביא (צפניה ג, יג): 'שארית ישראל לא יעשו עוולה!'

להיפך! כך היא המצוה, לחוס ולרחם על האחרים, ולצאת לעזרתם, וכעין מה שנאמר במשה (שמות רבה א, כז): 'וירא בסיבלותם - שהיה רואה בסיבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם! מי יתן מותי עליכם!… והיה נותן כתיפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן… אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים - אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך'.

העקירה מקורה בשנאת אחים, כלומר, שנאת המפלגות החילוניות לבוני הארץ. מאז ראשית ימי ההתנחלות רבים מן הפוליטיקאים מפתחים מלחמה ובוז כלפי מתנחלים, ואלו משמשים להם קרדום לחפור בו, כדי לכבוש מעמד במפלגה ובשלטון. רבים מן העתונאים המכפישים אותם, ופעמים תוך קריאה להרג. הנותן ידו לעקירה, לא רק שמתעלל באחים, בזקנים, באנשים נשים וטף, אלא מלבה את השנאה, ומוציא לפועל את שנאת מפלגות השמאל לשומרי תורה, ולבניה ובוניה של ארץ ישראל.

מצות 'ואהבת לרעך' היא אב למצוות רבות אחרות בתורה וכדלהלן.

יז. לא תגזול

גירוש יהודים מביתם בישובי גוש קטיף והשומרון, כרוך בכמה איסורי גזל. האחד: גזל הבית והקרקע.

ראה ספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה רמה): 'הזהירנו שלא לגזול. והוא, ליטול מה שאין בו לנו זכות - בכפיה ובהכרח. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט): לא תגזול'.

באשר לגזילת הקרקע כתב הרמב"ם בהלכות גניבה (ז, יא): 'המסיג גבול רעהו, והכניס מתחום חבירו בתוך תחום שלו אפילו מלוא אצבע… הרי זה גזלן'.

כן ראה ספר החינוך מצוה רכט, שכתב: 'שלא ניטול מה שאין לנו זכות בו בכח ובזרוע בפרסום, שנאמר (ויקרא יט, יג): ולא תגזול, ובא הפירוש עליו, שלשון גזילה נופל על החוטף דבר מיד חבירו או הוציאו מרשותו בעל כרחו דרך אונס ובפרסום… שורש המצוה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה… והיא סיבה לחורבן הישוב… איסור דאורייתא לגזול אפילו כל שהוא, אבל לאו דלא תגזול אינו חל אלא בשוה פרוטה… וכתב הרמב"ם זכרונו לברכה (גזילה א, ב): 'אפילו גוי ועובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו… ובגמרא (בבא קמא קיט, א) אמרו ז"ל, שאפילו אנשים שמותר לאבד גופן, כגון המינים, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב להם…'

הגוזל בכוח - אף על פי שנותן דמים – 'פיצויים' בלשון ימינו – גזלן אף הוא ונקרא רשע ו'חמסן'.

ראה רמב"ם הלכות עדות י, ד. הכותב: 'ועוד יש שם רשעים… לוקחים ממון שאינו שלהם בחמס… החמסנים, והם הלוקחים קרקע או מטלטלין שלא ברצון הבעלים - אף על פי שנותנין הדמים!'

בנוסף לגזל הבית והקרקע יש בעקירת הישובים גזל של רכוש, שכן, כשמוציאים את הרהיטים, הכלים, הספרים וכד' בחופזה, בידי חיילים, ומעמיסים אותם על משאיות הרי הם ניזוקים. יתירה מזו, באין כתובת לאן להעביר את החפצים מניחים אותם במחנות צה"ל ובמחסנים, וכשבאים הבעלים – וכך קרה בפינוי ישובי סיני - מצאו ספות הרוסות, ארונות וכלים שבורים וכד'. כן קרה שחלק מן הרכוש נשדד ונבזז, ומי שנעקר מביתו היה צריך לקנות חלק ניכר של החפצים מחדש.

ראה מה שכתב הרמב"ם בענין זה בהלכות גזלה (א, יג): 'כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו', על אחת כמה וכמה מי שגזל את כל רכושו.

כן ראה סנהדרין קח, א: 'בוא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם - והנני משחיתם את הארץ!'

וראה מה שכתבו רש"י ורד"ק בפירושם לעמוס ב, ו: 'כֹּה אָמַר ה' עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל… עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק!' 'אף על פי שעברו [בימי בית ראשון] על שלשה עבירות חמורות, והם: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, לא נתחתם גזר דינם לפני, להחריב ארצם ולהגלותם על ידי מלך אשור - אלא על החמס!… וכן בדור המבול, אעפ"י שהיו בידם כמה עבירות - לא הענישם אלא על החמס! שנאמר: כי מלאה הארץ חמס מפניהם'. ומוסיף רד"ק: 'וכל שכן כשהחמס בא על ידי השופטים, שהיה להם להעמיד הצדק!'

יח. לא תסיג גבול רעך

איסור הסגת גבול מובא בדברים (יט, יד) ומדובר באיסור מיוחד בארץ ישראל, בה גזילת קרקע היא שינוי גבולות בארץ ה'.

בספר החינוך (מצוה תקכב) מסביר המחבר: 'והענין הוא, שלא נשנה גבול שיהיה בינינו ובין זולתנו… ואמרו בספרי כאן: והלא כבר נאמר - לא תגזול, ומה תלמוד לומר: לא תסיג? מלמד, שכל העוקר תחומו של חברו… בארץ ישראל עובר בשני לאוין… נמצא הענין כן: המשיג גבול - אפילו מלא אצבע - אם בחזקה עשה, עבר על לא תגזול, ואם בסתר - עובר על לא תגנוב, וזה יהיה בחוצה לארץ. ובארץ ישראל - עובר בשני לאוין!' וראה רמב"ם הלכות גניבה (ז, יא) כנ"ל.

ראה רמב"ן לדברים (יט, יד): 'ועל דעת רבותינו (ספרי שופטים) שהוא אזהרה לעוקר תחומו של חבירו בארץ שעובר בשני לאוין… שלא ישנה התחום הישן בסתר… וגם רבותינו עצמם הזכירו (שם): מנין לעוקר תחומין של שבטים שעובר בלא תעשה, תלמוד לומר: לא תסיג גבול רעך'.

במקרה שלפנינו, מדובר בנישול אדם מביתו ורכושו שעמל בו עשרות שנים, ומתברר מחוקי הגירוש שנקבעו, שפעמים, המגורש לא יוכל לקנות בכסף שיקבל אף לא חצי ממה שהיה ברשותו, זאת, על פי עדותו של ראש מינהלת העקירה, והעוול זועק לשמים.

ראה פירוש רד"ק לעמוס א, יג. הכותב, ש'השגת גבול הוא עוון גדול, שהרי הוא אחד מן הארורים הכתובים בתורה: ארור מסיג גבול רעהו!'

כן ראה רש"י למסכת נדה (נז, א) הכותב, שעקירת קברים יש בה עבירה על לאו של 'לא תסיג', ומקורו בספרי דברים. כך גם כתב בספר יראים (סימן קכט): 'ותניא בספרי, לא תסיג גבול ריעך: 'מנין למוכר קברי אבותיו שעובר בלא תעשה? תלמוד לומר: לא תסיג גבול ריעך'.

נמצא, שאינה דומה ארץ ישראל לשאר מקומות בעולם, שכן, כאשר מסיגים בה גבולו של אדם הארץ זועקת. לפיכך, הנותן ידו להסיג את גבול חבירו, ועל אחת כמה וכמה כשנכנס אל הבית ומגרשו מביתו, והנותן יד לעקירת קברים - כולם עוברים בלאו, והתורה מודיעה כי לא ייצא נקי ותשיג אותו קללה.

יט. הוכח תוכיח את עמיתך

מצות 'הוכח תוכיח את עמיתך' היא מצוה המחייבת כל אדם מישראל, ובמיוחד רב בישראל, שכן, יש לו השפעה על סביבתו הקרובה והרחוקה, וכמובן שר בממשלה, חבר כנסת או איש ציבור אחר.

להלן כמה מן המקורות בנושא:

הרמב"ם בהלכות דעות (ו, ז) כותב: 'הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים… ויודיעו, שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא. אם קיבל ממנו -מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא… וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעוון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם.

המוכיח את חבירו, תחילה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו… במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל'.

ובספר שערי תשובה לרבינו יונה (ג, קצה) כתב: 'נצטוינו לבער הרע מקרב עמנו, שנאמר (דברים יג, ו): ובערת הרע מקרבך. ואמרו רבותינו (שבת נד, ב): כי מי שיש בידו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפש על אנשי ביתו, יש בידו למחות באנשי עירו ואינו מוחה נתפש על אנשי עירו, יש בידו למחות בכל העולם ואינו מוחה נתפש על כל העולם… ואמרו (שם): כל ישראל ערבים זה לזה'. ושם (קצו) כתב: 'הרואה את אנשי מקומו עם קשה עורף, ואומר בלבו: אולי לא יקשיבו אם אדבר להם נכוחות ופי אמלא תוכחות? על כן יחשוך פיו, והנה עונו ישא, כי לא ניסה להוכיח ולהזהיר, אולי יעורו משנת איולתם'.

בספר חובות הלבבות (שער ח, ג) כתב את סדר מצות התוכחה: תחילה יש להשתדל למנוע את המעשה הרע בידים. רק אם אין הדבר מסתדר, 'ויקשה עליו למחות בידו - ימחה בדברים', עיין שם בדבריו.

לאור האמור, כל דרך מחאה, שיש בה כדי להניא את הממשלה מלעקור את הישובים ולסכל את הפינוי - הכל בגדר מצות תוכחה והיא מחייבת את כלל ישראל.

באשר לבעלי הנכסים אם באים לנשל אותם מנכסיהם חל עליהם הכלל 'עביד איניש דינא לנפשיה' (בבא קמא כז, ב) וכמובא ברמב"ם הלכות סנהדרין (ב, יב) עיין שם.

לעומת זאת השומר על שתיקה, ונמנע מלהוכיח - עובר על מצות 'הוכח תוכיח', וישא חטאו.

כ – כא - כב. עזוב תעזוב – הקם תקים – לא תראה והתעלמת

לכאורה, המצוות הנזכרות כאן, אינן נוגעות לנושא עקירת הישובים. אולם מעיון בדברי הרמב"ם מתברר, שמצוות אלו בתורה נזכרו, אמנם, באשר לעשיית חסד עם אדם ובהמתו, אך עיקרן – סילוק אדם מסכנת מוות.

אלו דברי הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יג, א): 'מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה… הרי זה מצוה לפרוק מעליה, וזו מצות עשה שנאמר: עזוב תעזוב עמו. ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקים עמו ויחזור ויטעון משאו עליה שנאמר: הקם תקים עמו - זו מצות עשה אחרת.

ואם הניחו נבהל, ולא פרק ולא טען - ביטל מצות עשה, ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר: לא תראה את חמור אחיך'.

בסוף הפרק שם מסביר הרמב"ם את תוכן המצוה: 'אם מצאו נבהל במשאו… לא יניחנו נוטה למות, שמא ישתהה [בעל החמור] בשביל ממונו, ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל'.

ברור מדבריו, שמצוות אלה ענינן: עזרה בעת סכנה. הרמב"ם מביא מצוות אלה בהלכות רוצח ושמירת הנפש, שכן, אדם שמניח את חבירו לסכנת חיים, יש לו יד ברצח – אם יקרה חלילה - כנ"ל.

כלומר, תוכן המצוה אינו הטירחה שבפירוק ובטעינה, אלא מתן עזרה נפשית להולך בדרכים. שהרי אינו יכול לעזוב את בהמתו ורכושו באמצע הדרך, ואם לא יקבל את הסיוע הנדרש – לא רק שאוחזת אותו בהלה, אלא אם יעזבוהו לנפשו ביום או בלילה חייו בסכנה.

בהקשר לכך כותב בעל ספר החינוך (מצוה פ): 'משרשי המצוה, ללמד נפשנו במידת החמלה שהיא מידה משובחת. ואין צריך לומר, שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבידת ממונו - מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו. ועובר עליה ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת האכזריות שהיא מידה מכוערת, וכל שאינו מרחם אין מרחמין עליו מן השמים'.

תושבי גוש קטיף נמצאים זה שנים אחדות במצב של איום על חייהם וסכנת נפשות, כשהם כורעים תחת משאם. והם הרי לא הלכו לשם כדי לצבור הון, אלא לקיים מצות ישוב הארץ, כשהם מגינים בגופם על חיי עם ישראל כולו.

עובדה היא, שלמרות ההפגזות ולמרות הצעת הפיצויים לא קם איש, אסף את חפציו ועזב. עשרות מהם שילמו בחייהם על ישיבתם בספר, וגופתם נטמנה בבתי הקברות בגוש, כשהם מותירים אחריהם אלמנות ויתומים. רבים אחרים נשארו פצועים ונכים לכל החיים.

ואילו הציבור ברובו אדיש ומנוכר. בתי המתישבים, וכן בתי הספר ובתי הכנסיות מופגזים ואין המדינה נוקטת במאמץ הנדרש להצלתם, שהיא הצלת המדינה כולה.

במקום לסייע בידם הם זוכים לגינוי מכל עבר.

- היכן 'עזוב תעזוב עמו'! היכן 'הקם תקים עמו'! היכן מידת החמלה והרחמים של עם ה' אשר הסימן המובהק שלו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים! (וראה מה שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה יט, יז בענין זה).

הלא אפילו על החמור הנושא את משאו ורובץ תחת המשא, אומרת הגמרא שמצוה לעזור לו (בבא מציעא לא א) שכן: 'צער בעלי חיים - דאורייתא!'

איך נישא פנינו ביום הדין, והכתוב זועק: 'לא תוכל להתעלם!'

כג. כל אלמנה ויתום לא תענון האיסור 'כל אלמנה ויתום לא תענון', נאמר בעיקר ליתום ואלמנה ממש, עם זאת, האיסור נאמר כדבר כללי: אסור להציק ולענות אדם חסר ישע. כך כותב רש"י בשמות (כב, כא): 'כל אלמנה ויתום - הוא הדין לכל אדם , אלא שדיבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם'. מקור דבריו במכילתא דרבי ישמעאל: 'אין לי אלא אלמנה ויתום, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר: לא תענון'. וכתב הרמב"ם בהלכות דעות ו, י: 'חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה, אף על פי שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו - מוזהרים אנו עליהן, שנאמר: כל אלמנה ויתום לא תענון! והיאך נוהגין עמהן? - לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן, או מכעיסן, או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה… ולאו זה… עונשו מפורש בתורה: וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניהם יתומים. ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס - הם נענים, שנאמר, כי אם צעוק יצעק אלי - שמוע אשמע צעקתו'.

גוש קטיף סבל בפיגועים יריות והפצצות, אשר הותירו אחריהם אלמנות ויתומים בישובים השונים. בנווה דקלים יש אף 'רחוב נפגעי הטרור', שם מצויים יתומים אלמנות ואלמנים. יש בישובים ניצולי שואה, וביניהם כאלה אשר נעקרו פעם אחת מימית ועתה לעת זקנתם, כשהם תשושים, הולכים לעקור אותם בשנית, וזאת, בכוח ובאכזריות.

התומך או מסייע בעקירה – ראוי שייזכר ב'ברית' השמימית שנכרתה עמהם - כמובא ברמב"ם, ואבוי לפוגע בהם, שכן, העונש על צערם ממהר לבוא.

כד. הונאת הגר

עקירת הישובים כרוכה בייסורי גוף ונפש לכל אדם המתגורר בהם, שכן, הוא מרגיש עצמו מנוכר ומבוזה בידי אחיו. על אחת כמה וכמה הגר, אשר זה לו שנים אחדות בין יהודים, ואינו מכיר את הדברים לעומקם, והנה ימצא את עצמו מוכה וחבול בידי שוטרים וחיילים - אין לך ניכור ואכזריות גדולה מזו.

בספר החינוך מצוה סג כתב בענין זה: 'שלא להונות [לצער] הגר בדברים… והוא אחד מן האומות שנתגייר ונכנס בדתינו, שאסור לנו לבזותו אפילו בדברים, שנאמר: וגר לא תונה. ואף על פי שאנו מוזהרים בזה בישראל. וזה, כיון שנכנס בדתינו הרי הוא כישראל, הוסיף הכתוב לנו אזהרה בו, וגם נכפלה האזהרה עליו… פעם אחרת, לפי שענין האונאה אליו [ורגישותו] קרובה יותר מבישראל, כי הישראל יש לו גואלים שתובעין עלבונו.

משרשי המצוה… הזהירתנו [התורה] בזה האיש שהוא בינינו בלי עוזר וסומך… לבל נעביר עליו את הדרך כלל אפילו בדברים… ומתוך גדרים כאלו נקנה נפש יקרה… בעשרים וארבע מקומות הזהירה התורה עליו… ועובר עליה וביזהו - עבר על לאו'.

בגוש קטיף קיימת קהילה גדולה של בני מנשה, אשר עברו קשיי קליטה עד שבנו את ביתם שם. רבים מהם אף השפה העברית טרם שגורה בפיהם. לפיכך, כל הפוגע בהם, או חלילה מכה אותם, משליך את חפציהם ומצער אותם בדרך כל שהיא גדול עוונו מנשוא.

כה - כו. וחי אחיך עמך: קיפוח פרנסה - כרוך באיסורים: והחזקת בו. לא תגזול. לא תסיג גבול.

איבוד מקור פרנסתו של אדם - אף הוא גזל ועושק. שכן, אדם שעסק בחבל קטיף במקצוע מסויים: חקלאי, גנן, או אף מורה ור"מ בישיבה, ימצא את עצמו בלא פרנסה במקומו החדש. אם בגלל הגיל או בגלל עודף עובדים ומורים בשוק העבודה, או בהעדר מימון עצמי וכוחות להתחיל הכל מחדש, והרי אדם זה ככלי אין חפץ בו, ואין לך נזק כספי ונפשי גדול מזה.

הנתונים שנמסרו אודות משפחות שהתפנו מימית וישובי סיני מלמדים, כי כתוצאה מן הפינוי איבדו רבים מן האנשים את פרנסתם. שכן, רבים מהם היו בגיל שלא ניתן להקלט בעבודה, והפכו למובטלים (כן היו מקרים של ירידה מן הארץ, מקרים של גירושין ואף התאבדויות).חלקם ניסה את מזלו בפרנסה בתחומים חדשים ונשארו חסרי כל.

גם אלו שמצאו תחום מחיה חדש, בזבזו כסף רב ושנות חיים על נסיונות עקרים.

פרנסת האדם היא חייו וחיי בני ביתו, ולכן אמרו חז"ל – וכך מובא ברמב"ם (גזלה ואבדה א, יג): 'כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר (משלי א, יט): 'כן ארחות כל בוצע בצע - את נפש בעליו יקח'.

ואכן, דנו האחרונים בדינו של המקפח פרנסת חבירו ואמרו שעובר על איסור מן התורה.

יש אומרים שקיפוח פרנסה הוא מדין איסור גזל (עי' שו"ת רמ"א סי' י, ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' עט). לעומתם יש אומרים שהמקפח פרנסתו של חבירו הרי הוא בכלל: ארור מסיג גבול רעהו (דברים כז יז. ראה שו"ת מהרש"ל סי' פט בשם הרוקח, ועי"ש סי' לו; ביאורי מהרש"ל לסמ"ג לאוין קנג; שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' שיב. ועי' שו"ת הרמב"ם פריימן סי' רעג: בכלל מסיג גבול רעהו. ועי' שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קכו).

לא רק שנאסר לקפח פרנסתו של אדם, אלא שקיימת חובה מן התורה למנוע מאדם מצב של נפילה מבחינת הפרנסה, ושתי מצוות נאמרו בענין זה:

א. 'והחזקת בו – וחי עמך'.
ב. 'וחי אחיך עמך'.

ראה ספר המצוות לרמב"ם, עשה קצה: 'ציוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם [ממצוקתם]. וכבר בא הציווי במצוה זו במלות מתחלפות. אמר יתעלה (בהר לה): והחזקת בו… וחי עמך. ואמר (שם לו): וחי אחיך עמך. והכוונה באלו הלשונות כולם אחת, והיא שנעזור לעניי ישראל ונחזקם די ספקם'.

כן ראה רמב"ם הלכות מתנות עניים (י, ז) הכותב: 'שמונה מעלות יש בצדקה - זו למעלה מזו: מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך [מתמוטט] ונותן לו מתנה או הלואה… או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות… ועל זה נאמר: והחזקת בו… וחי עמך! כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות'.

נמצא, שיש לעשות הכל שאדם לא יבוא לכלל נפילה, על אחת כמה וכמה שאסור להרוס בידים פרנסתם ומחייתם של שמונת אלפים איש מישראל.

ראה מה שכתב בענין זה בספר החינוך מצוה תעט: 'ואתה בני, אל תחשוב שענין מצות הצדקה יהיה רק בעני… כי אף בעשירים גדולים תתקיים… אפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו, פעמים שיצטרך [לממון] מפני חולי או מפני שום מקרה אחר… גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים… ויכנסו דברי באזניך'.

נמצא שהמקפח בידים פרנסה של אלפי נפשות עובר על לא תגזול, ועל ארור מסיג גבול רעהו, ועל 'והחזקת בו… וחי עמך', ועל 'וחי אחיך עמך'.

כז - כח. לא תרדה בו בפרך – ויראת מאלוקיך

איסור מן התורה הוא, להשתלט על אדם מישראל, להטיל עליו אימה ולנצלו. העובר על איסור זה עובר על שני איסורים: א. בין אדם לחבירו – רדיה בפרך. ב. בין אדם למקום: מצות יראת ה'.

האיסור בתורה מתייחס למעביד, זאת, ביחס לאדם שנמכר לו לעבד, שאין למעביד להעבידו אלא בדבר הכרחי, ונאסר עליו להתעמר בו. הדברים אמורים ביחס לעבד עברי, אך האיסור רחב ונאמר כאיסור כללי: לא להשתלט על אדם, להפוך אותו לבן חסות ולנצלו. קל וחומר להטיל אימה על ציבור גדול.

ראה ספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה רנט) שכתב: 'הזהירנו מהעביד עבד עברי במה שאין צורך לנו בו… ולשון ספרא: שלא תאמר לו: החם את הכוס הזה - והוא אינו צריך לו. וכן כל מה שדומה לזה. ואמנם הביאו משל מן היותר קלה שבמלאכות… ועם כל זה אינה מותרת אלא בעת הצורך'.

באשר לאיסור הרחב, ראה שערי תשובה שער ג, ס, ואורחות צדיקים שער האכזריות, שכתבו: 'ואם אימתך מוטלת על הבריות, ומה שתצוה עליהם יראים להשיב פניך, היזהר בך מאד, שלא להכביד עליהם המשא, ואפילו להחם צפחת המים, או לצאת בשליחות אל רחוב העיר לקנות רק ככר לחם. ועל זה נאמר בתורה (ויקרא כה מו): 'ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך', ובזה הוזהרנו… שלא יצוה עליו, אלא דבר שעושה ברצונו ומדעתו'.

כאמור, האיסור לרדות באדם ולהטיל עליו אימה כרוך באיסור שני - ויראת מאלהיך, שכן המתאכזר על אחרים לכבוד עצמו – אין יראת אלקים על פניו, ועובר על מצוות עשה: 'את ה' אלקיך תירא'. (עיין סמ"ג עשין ד, שבכלל המצוה של 'את ה' אלהיך תירא', כל דבר שתלוי במחשבת הלב, וכעין זה ביראים השלם סי' תה).

באשר להטלת אימה על הציבור שלא לשם מצוה, ראה רמב"ם (סנהדרין כה, א) שכתב: 'אסור לאדם לנהוג בשררה על הצבור ובגסות הרוח… וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים נענש'.

יתירה מזו כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ו): 'אלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים… מטילי אימה על הצבור שלא לשם שמים… זה הרודה צבור בחזקה, והם יראים ומפחדים ממנו, וכוונתו לכבוד עצמו'.

במקרה שלפנינו, קיימת החלטה של שליט יחיד, לעקור יהודים מעל אדמתם, מביתם ומפרנסתם, זאת, בלא לתת הסבר למעשה העקירה. הדבר נעשה תוך הטלת אימה על כולם, החל מן השרים, שאם אינם מקבלים את ההחלטה הרי הם מודחים ממשרתם, ועד אחרון החיילים והשוטרים, הצפויים למאסר אם יפרו את רצון אנשי השלטון. יתירה מזו, לביצוע המזימה משתמש השלטון בנציגי מפלגות הרחוקים מתורה ויהדות, כמו כן נעזר בנכרים, כדי לחוקק חוקי עקירה מארץ ישראל, שהעובר עליהם צפוי למכות, למשפט, לקנסות, ולמאסר.

אין לך, אפוא, שלטון ה'מטיל אימה על הציבור שלא לשם שמים' גדול מזה.

לפיכך, כל התומך במעשי השליטים, ובחוקים הנחקקים: אם בהצבעה בכנסת, אם בהנחייה לעסקנים, וכך, בעזרה לחיילים ולשוטרים להוציא את המזימה לפועל, שותף להתעמרות באלפי אנשים נשים וטף. בכך, עובר האיש על איסורים לרוב, של: 'לא תרדה בו בפרך – ויראת מאלוקיך אני ה''.

כט. רשע! - למה תכה רעך?

ההכנות לעקירה המתוכננת כוללות אימוני שוטרים וחיילים המתאמנים בהכאת מתנחלים. לפי הפרסומים, האימון כולל הכאת אנשים בלא להשאיר סימנים, וכן 'טיפול מיוחד' בנשים וילדים.

מבחינת ההלכה אין היתר להכות יהודי, והמכה אדם מישראל עובר עבירה, ועובר בלא תעשה. בוודאי שמי שמכה יהודי על שקיים את מצוות ה' אין לו כפרה.

מקור האיסור להכות, מובא בספר המצוות לרמב"ם (לא תעשה ש) וכן בספר החינוך (תקצה) שם מובא: 'לא להוסיף במלקות לזה המחויב מלקות, ובכלל המצוה - שלא נכה אדם מישראל… ומזה הלאו היא אזהרה מהכות כל איש מישראל… וחכמים זכרונם לברכה מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות, אמרו (סנהדרין נח, ב): כל המגביה ידו על חבירו להכותו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע: למה תכה רעך! שורש מצוה זו נגלה הוא לכל, שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו ליסרו על פי בית דין'.

ובספר חסידים (מט) כתב: 'ויאמר לרשע: למה תכה רעך (שמות ב' יג) והרי לא הכהו, ובהרמת יד בלבד נקרא רשע. ואמרו חכמים: כל הסוטר לועו של חבירו כאלו סוטר לועו של שכינה… ואין לו תקנה אלא קציצת ידו שנאמר (איוב לח טו) וזרוע רמה תשבר. ולכן אתה בן אדם, הזהר ושמור נפשך מאוד, פן תרים ידך, לא על איש ולא על אשה הן קטנים הן גדולים'. ראה גם ספר אור זרוע (ח"ג פסקי בבא קמא, שסט).

להלן כמה הלכות מדברי הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק ה, א) בענין זה: 'אסור לאדם לחבול… בחבירו. ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון [מריבה] הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יוסיף להכותו: אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא - קל וחומר למכה את הצדיק! אפילו להגביה ידו על חבירו אסור, וכל המגביה ידו על חבירו - אע"פ שלא הכהו - הרי זה רשע. המכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה… אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו… וכיון ששילם… נתכפר לו. אבל חובל בחבירו… אין מתכפר לו! ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו… האומר לחבירו: שבור כליו של פלוני… כאילו אמר לו: סמא עינו של פלוני… וחייב לשלם… והאומר לו כן - שותפו בעוון, ורשע הוא, שהרי הכשיל עיור וחיזק ידי עוברי עבירה'.

במקרה שלפנינו כשמדובר בעקירת ישובים – מכים אנשים על נאמנותם לארץ, ועל שהם מצילים בגופם את אחיהם - את אלו המכים אותם, ואת המדינה כולה. לא רק טפשות וניכור יש כאן, אלא אכזריות ושמד כנגד יהודים בארצם.

מכאן, שהנותן ידו לעקירה ולהכאת יהודים בארצם על קיום תורה ומצוות – אין לו כפרה.

פרק ד

בין אדם לארצו

ל. מצות כיבוש וישוב ארץ ישראל - מצוה לדורות

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (מצוות עשה ד, ראה להלן) מנה את מצות 'ירושה וישיבה' במנין המצוות.

להלן עיקר דבריו: 'שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה… ופירט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה… שלא יניחו ממנה מקום… וזו היא שהחכמים קורין אותה (סוטה ח, ו): מלחמת מצוה'.

מצוה זו מוטלת על כל יחיד, וכלשונו שם: 'שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה… היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו - ואפילו בזמן גלות - כידוע בתלמוד במקומות הרבה'.

לעומתו, הרמב"ם לא מנה את המצוה במנין המצוות, אך לדעתו, זו מצוה מחייבת מן התורה לדורות. כך כתב בפירושו למשנה במסכת 'דמאי' (ו, יא): 'אסור להלחם על ארץ מכל הארצות [סביב ארץ ישראל] עד שתהיה נכבשת כל הארץ אשר גבל הקדוש ברוך הוא גבולותיה בתורה... [כמובא] בספרי'.

כוונת הרמב"ם ל'ספרי' בפרשת עקב, שם נאמר: 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו: אם ללמד על תחומי ארץ ישראל - הרי כבר נאמר: מן המדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת יהיה גבולכם?' ומסיים הספרי: 'משתכבשו ארץ ישראל [בגבולות הללו] תהיו רשאים לכבש חוצה לארץ'.

כן כותב הרמב"ם בהלכות תרומות (א, כו) כי כיבוש ארץ ישראל במהלך הדורות הוא מכוח מצות ירושה וישיבה, ובלשונו: 'כי תבואו - ביאת כולכם - כשהיו בירושה ראשונה, וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא [שהיו מקצתן]'. הרמב"ם קורא לכיבוש הארץ בכל הדורות 'ירושה', וכך בימי עזרא: 'ירושה שניה', כמו כן, קורא לכיבוש ארץ ישראל בעתיד - 'ירושה שלישית'.

כך גם כתב הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (יב, טז): 'וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית, בעת שיכנסו לארץ, יתחילו למנות שמיטין ויובלות… ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות, שנאמר: והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה… מה ירושת אבותיך אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו - אף ירושתך [בירושה שלישית] אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו' .

נמצא, שיש לדעת הרמב"ם מצות ירושת ארץ ישראל מן התורה בכל הדורות.

מכוח מצוה זו מובאות ברמב"ם הלכות רבות המתקיימות בארץ ישראל, וכגון, מה שכתב בהלכות אישות (יג, כ): 'אמר האיש לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה - תצא בלא כתובה! אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה - יוציא ויתן כתובה… שהכל מעלין לארץ ישראל!' כלומר, כל אחד מבני הזוג רשאי לכפות על השני את מצות התורה לשבת בארץ ישראל.

כיבוש הארץ בדורנו, והמלחמות השונות שנערכו בה מאז מלחמת השחרור, נעשו מכוח מצות 'ירושה וישיבה'. מצוה זו קיימת אף כיום הזה, כשחובת ממשלת ישראל לצאת לכיבושים בארץ ישראל – כוללת את כיבוש חבל עזה שהוא ארץ ישראל לכל דבר. ממילא הנסיגה משם אסורה. מעתה, הבא לעקור ישובים – גם אם הוא יהודי - עוקר את מצות ה', והרי זה כמי שבא לעקור מצות שבת, מצות תפילין וכד'. לפיכך, יש לנהוג כלפיו – ככל מי שבא לכפות על המצוות.

לא. לא תכרות להם ברית

אחד האיסורים שאמרה תורה ביחס לארץ ישראל הוא – לא לקיים בה שיתוף פעולה עם נכרים.

כך מובא ברמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (י, א) הכותב: 'אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה - כדי שנעשה עמהן שלום… שנאמר: לא תכרות להם ברית!' (על פי רמב"ם פרנקל). האיסור 'לא תכרות ברית' נאמר ביחס לכל הנכרים 'יושבי הארץ' - יהיו אשר יהיו (כמובא בשמות כג, לא).

כריתת ברית זו, אין כוונתה חתימה על חוזה דווקא, אלא עצם ההסכמה לחיות בשלום עם הנכרים בארץ ישראל - תוך שיתוף פעולה בתחומים שונים, הוא שנאסר, שכן, הטעם מפורש בתורה: 'פן יחטיאו אותך לי'.

בענין אמונת האיסלאם הדבר נדון בין ראשונים לאחרונים: האם יש להם גדר עובדי עבודה זרה? אמנם ידועה דעת הרמב"ם שהם מאמיני הייחוד, עם זאת, להלכה הגדיר הרמב"ם את הישמעאלים כשאר עובדי עבודה זרה, כמובא בתשובותיו (הוצאת מקיצי נרדמים רס"ט) שהישמעאלים 'אינם רחוקים מעבודה זרה'!

יתירה מזו! בתשובה קמ"ח הסביר: 'שהיה לישמעאלים באותם המקומות שלשה מיני עבודה זרה: פעור ומרקוליס וכמוש… פעור שיפעיר את עצמו לפניו… ויגביה ערוותו למולו כמו שאלו הישמעאלים משתחוים היום בתפילתם, ומרקוליס - עבודתו ברגימת אבנים'. עיין בספר צפיה ג' (עמ' 194 ) מאמר, ובו מקורות מדברי הרמב"ם ושאר הראשונים בדבר יסודות של עבודה זרה באיסלאם. לפיכך פסק הרמב"ם כי בהרבה ענינים חל עליהם דין ככל עובד עבודה זרה, כגון, לענין איסור 'לא תחנם'. כן פסק שאסור לרפאותם, להחיותם ועוד. עיין שם, שפעמים הרמב"ם מחמיר בענין הישמעאלים יותר מן הנוצרים. כן מובא שם, שזוהי דעת רבים מן הראשונים והאחרונים.

העולה מן האמור, שחתימה על הסכם עם המוסלמים היא עבירה מן התורה. בודאי שאין לחתום הסכם עם מחבלים שופכי דמים, ועליהם נאמר: 'אשר פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר', ולדידם כל הסכם מטרתו אחת: השמדת מדינת היהודים!

לב. לא ישבו בארצך

מן האיסורים שנאמרו בתורה ביחס לארץ ישראל הוא, לא ליישב בתוכה נכרים אלא אם כן קיבלו עליהם שבע מצווות בני נח – ככתוב: 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי' (שמות כג, לג). אף בני נח לא התירה התורה את ישיבתם בארץ כי אם בתנאים מיוחדים, כגון, שיקבלו עליהם מס ועבדות (ראה רמב"ם מלכים ו, א).

ב'ספר המצוות לרמב"ם' (לא תעשה נא) מובא: 'שהזהירנו מהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו, כדי שלא נלמד מכפירתם, והוא אומרו יתברך (משפטים כג, לג): לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה… וזה ייקרא - 'גר תושב'. וכן אמרו (עבודה זרה סד, ב): אי זהו גר תושב? זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה'.

ראה גם ספר יראים סימן שטו: 'יוצרנו יודע לב האדם, והזהיר… שלא יניחו לשבת אנשים רשעים ומחטיאי אדם בארץ ישראל… כיון דכתיב: פן יחטיאו אותך לי, למדנו שריבה כל המחטיאים… אמרו חכמים (עירובין סב, א)… שמא ילמוד ממעשיו'.

כן ראה רמב"ן בפירושו לשמות (כג, לג) המרחיב בהסבר המצוה: 'שיעור הכתוב: לא ישבו בארצך… פן יחטיאו אותך לי… הטעם, כי ישיבתם בארצך יהיה לך למוקש ולמכשול, פן יחטיאו אותך לי בדרכיהם הרעים ובעלילותם הנשחתות'.

ראה עוד ברמב"ן לבמדבר (לג, נה) המפרש את הפסוק: 'לשכים בעיניכם… להטעות אתכם ולא תראו ולא תבינו… ואחר שיהיו שיכים בעיניכם - ויטעו אתכם לשוב מאחרי - יהיו צנינים בצידיכם, שיכאיבו ויצערו אתכם לשלול ולבוז אתכם. ואחר כך - וצררו אתכם, שילחמו בכם ויביאו אתכם במצור, ואני אגלה אתכם מפניהם גלות שלמה'.

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (י, ו) כותב, שישיבת נכרי בארץ לזמן קצר - אף היא אסורה, זו לשונו: 'בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי, או עובר ממקום למקום בסחורה - לא יעבור בארצנו. אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח… אפילו לפי שעה!'

עם זאת כתב, שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה, ובלשונו: 'ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג'.

ממילא, ישיבת נכרים בחבל עזה אסורה. בוודאי שחל איסור מן התורה לעקור יהודים מביתם ולהושיב שם נכרים. לפיכך, הנותן את ידו לעקירה, בהצבעה או במעשה בפועל עובר על איסור לאו מן התורה.

לג. לא תחנם

איסור 'לא תחנם' מובא בדברים (ז, א) ככתוב: 'וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ … לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם' . האיסור מבואר בדברי חז"ל, ועניינו, מניעת התיישבות נכרים בארץ ישראל, ובכלל זה איסור מכירת קרקעות ובתים.

במסכת עבודה זרה (כ, א) מובאות משמעויות שונות למלה 'תחנם': 'לא תתן להם חנייה בקרקע… לא תתן להם מתנת חנם, ועוד'.

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (י, א) מביא את פרטי המצוה: א. 'אין כורתין ברית לעובדי עבודה זרה… ואסור לרחם עליהם, שנאמר: ולא תחנם. ב. אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… שאמר: ולא תחנם - לא תתן להם חנייה בקרקע… ג. ואסור ליתן להם מתנת חינם '.

וכתב בעל 'חזון איש' (שביעית סימן כג): 'והנה למדנו… שאין האיסור ליתן להם חנייה בקרקע תלוי בקדושת הארץ... ו'ארץ ישראל' היא גם בגלותנו, והרי אנו חייבים ביישובה, ולדור בה בגלותנו… והנה נתבאר, שמכירת בתים ושדות לעובדי עבודה זרה, אף בזמן הזה [אסורה] מן התורה', וראה שם בסימן כד א-ד שהאריך לדון בחומר האיסור של 'לא תחנם'.

בהקשר לכך יש להעיר, כי זה כמאה שנה, קיימת מחלוקת בין יראי ה' באשר להיתר המכירה בשמיטה. יש המתירים למכור את הארץ לנכרי לשנה אחת, זאת, לצורך הצלת ההתישבות, לדעתם. לעומתם יש אוסרים, שכן, היתר המכירה בשמיטה כרוך באיסור לאו שבתורה, דהיינו: 'לא תחנם' – לא לתת חנייה לנכרי בארץ ישראל!

אמנם מכירה זו בשמיטה אינה אלא 'על הנייר', ואינה אלא לשנה אחת ולאיש אחד, עם זאת, החמירו היראים חכמי התורה בדבר, מאחר שזו מצוה הבאה בעבירה!

והנה עתה מתברר, שנמצא היתר דווקא על ידי אנשים יראים ושלימים, לתת באופן ממשי חבלי ארץ לנכרים, למרות איסור לאו של לא תחונם! הפעם אין מדובר באיסור 'על הנייר', אלא בעבירה על שלשת האיסורים דלעיל:

א. מרחמים על הפלסטינים, ולרווחתם עוקרים יהודים המתגוררים שם.
ב. נותנים להם חנייה בקרקע בעשרים ישובים שלא העלו על דעתם לבנותם.
ג. כל זאת כמתנת חינם לדורות.
ד. יש המפריזים במידת הרחמים ושוקלים לתת למחבלים הכל עם החממות לרווחתם.

מי האיש הירא את ה' באמת, אשר ירים אצבע ויתן למחבלים שופכי דמים מתנת חינם זו, ויאמר: ידי נקיות מעבירה?

לד. והארץ לא תמכר לצמיתות

דעת הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רכז) שהאיסור שנאמר בתורה 'והארץ לא תימכר לצמיתות' ענינו, איסור להעביר אחוזת נחלה בארץ לידים זרות במכירה לעולם.

זו לשונו שם: 'שלא למכור אחוזתנו בארץ ישראל מכירה קיימת. והוא אומרו: והארץ לא תמכר לצמיתות'. עוד כתב בהלכות שמיטה ויובל (יא, ג): 'לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו… אלא אם כן העני… אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו… אינו רשאי אלא למזונות בלבד'.

לעומת הרמב"ם כתב הרמב"ן, שעיקר האיסור הוא, שכל מכירת קרקע בארץ ישראל תהיה באופן שלא תיפול לידי גויים. שכן, בכך מופקעת אדמת ארץ ישראל מקדושתה והופכת לקנין עולם לנכרי. לדבריו, ארץ ישראל היא ארץ ה', לפיכך אין למוכרה לנכרי, זאת, כדי שתישאר לעולם ביד ישראל.

זו לשון הרמב"ן בהשגותיו שם: 'ומצאתי בירושלמי, בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי… מה עבדים אתם קונין מהם - והם אינן קונין מכם, אף אחוזה - אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם… ודא מסייעא לר' מאיר: והארץ לא תמכר לצמיתות – לחלוטנית [לחלוטין, מכירה מוחלטת]… והנראה מדבריהם אלו, שהיא מניעה [ואיסור] - שלא נצמית הארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט! והענין: כי כמו שנצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים [והוזהרנו] שאין להם קנין הגוף בנו… כן הוזהרנו בנחלת הארץ!… אבל נישמר, שתהיה מכירתנו בה [באופן] שתחזור אלינו [הקרקע בהכרח] ולא נניח אותה בידם לעולם!… לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך, ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו, ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו, רק - בידינו תשאר, ואלינו תחזור!'

וראה עוד בספר החינוך מצוה שלט, הכותב כשיטת הרמב"ן. כן ראה בדברי הנצי"ב בפירושו לויקרא (כה כד).

מכאן, שהנותן ידו בדרך כל שהיא להעברת אדמות ארץ ישראל לידי גויים - וכאן הארץ ניתנת להם לנחלת עולם - עובר על איסור 'והארץ לא תמכר לצמיתות'.

לה. בל תשחית

עקירת הישובים כרוכה בהרס בתים מיושבים, השחתת מטעים וחקלאות פורחת, ולמעשה, מחיקת איזור התישבות שלם - מן הפורחים בארץ ובעולם כולו. ואין לך 'בל תשחית' גדול מזה.

בכגון זה אסרה התורה להשחית עצי מאכל אפילו כשהם שייכים לאויב ובעת מלחמה. על אחת כמה וכמה כשיהודים קמים על אחיהם, ועושים קרחת של עשרים ישובים בארץ ישראל. אין לך רשעות, אטימות ודוגמא רעה של שליטים הקמים ומשחיתים בשאט נפש מפעל מפואר מאין כמוהו.

בענין כריתת עצים כותב הרמב"ם בהלכות מלכים ו, ח: 'אין קוצצין אילני מאכל… שנאמר: לא תשחית את עצה… כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה'.

בספר החינוך מצוה תקכט מוסיף: 'כמו כן נכנס תחת זה הלאו, שלא לעשות שום הפסד, כגון, לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה… ומכל מקום אין מלקין אלא בקוצץ אילני מאכל שהוא מפורש בכתוב, אבל בשאר ההשחתות מכין אותו מכת מרדות. שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהדבק בו… ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה… לא ייאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם… ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם'.

כך, אכן קרה בחבל ימית, שם הרסו העוקרים שבע עשרה ישובים במרחב חבל ימית עד היסוד.

אכן, לאחרונה עלתה השאלה: האם להשאיר את הישובים המטעים והחממות על כנם, או שמא להרסם כפי שהרסו את העיר ימית ובנותיה?

שאלה זו מונחת על שולחנם של העוקרים. בין הטענות הנשמעות בעד ההריסה זו התגובה הטבעית: 'הרצחת וגם ירשת?!' מה עוד, שבתי המתנחלים והמטעים מועדים להיהפך למעוזי מחבלים ולבסיסים לירי קסאמים.

מול טענות אלה נשמעת הטענה, שיש לעזור לפרנסת הפלסטינים ולפיכך להשאיר להם את כל הרכוש, הווה אומר – עבירה על איסור 'לא תחנם' כנ"ל. כן יצא מאן דהו בהכרזה, כי הרס הבתים ישפיע על 'איכות הסביבה'. כלומר: הנוף חשוב מן החשש לחיי אדם.

אמנם המופקדים על העקירה, יעשו בודאי כטוב בעיניהם, עם זאת, איננו פטורים מלדון בצד ההלכתי: האם לא חל כאן איסור 'לא תשחית את עצה'? שכן, אם נאמר האיסור בעיר שבחוץ לארץ, על אחת כמה וכמה בעיר בארץ ישראל, שבודאי אסור להשחית את עצה, וכמובן שאיסור זה חל על הרס הבתים?

אכן, כבר כתב הרמב"ן שם כי שתי האפשרויות קיימות, האחת לכתחילה: כלומר: הזהירה התורה 'לא תשחית את עצה… כמנהג המחנות'. שכן, כך דרכם הגויים במלחמותיהם, להשחית את כל מה שנמצא מחוץ לחומה, ופעמים שישחיתו את העיר עצמה, כי אין לפניהם אלא הרס, הרג וחורבן.

משום כך אסרה התורה להשחית עצים כהשחתה לשמה. ולהיפך! לימדה התורה את ישראל, כי לוחמי ישראל צריכים לחוס על העצים, זאת, כדי שכשתיפול העיר לידיהם תהיה פורחת ויוכלו להתיישב בה בריוח. ובלשונו: 'ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם… כי אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר'.

מאידך גיסא – בדיעבד: אם יש חשש לחיי הלוחמים כתוצאה מהשארת העצים במקומם – חיי הלוחמים קודמים, ומותר להשחית גם עצים, ובלשונו: 'אותו תשחית וכרת - כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור, וגם להשחיתו - עד רדתה. כי לפעמים תהיה ההשחתה צורך הכבוש, כגון, שיהו אנשי העיר… נחבאים שם ביער להלחם בכם, או שהם לעיר למחסה ולמסתור מאבן נגף'.

נמצא, לאור האמור, שלכתחילה ראוי להשאיר את העצים והבתים בגוש קטיף על מכונם. שכן, סמוכים ובטוחים אנו כי ארץ ישראל כולה תהיה בידינו כמובטח לאברהם מפי הגבורה. יתירה מזו! מצווים אנו לכבוש את ארץ ישראל בכל מלוא רוחב גבולותיה וכך את חבל עזה כנ"ל.

לפיכך, לכתחילה חל איסור על השחתת העצים והבתים, שכן, סופה של ממשלה זו והדומות לה ליפול, ועתידים כל המגורשים לשוב לנחלתם. וכמו שאירע בדורנו שישראל שבו לחברון, לירושלים ולגוש עציון, וכך יכלו בעלי הבית או צאצאיהם להצביע על בתיהם שנגזלו מהם ולהתישב בהם. כך גם באשר לגוש קטיף, יוכלו המגורשים הם ובניהם להצביע ולומר: זה הבית בו התגוררנו! זה הבית בו נולדו בנינו ונכדינו! זה בית הכנסת בו התפללנו! בכך גם יתיישב גוש הישובים במהירות בלא צורך לבנות הכל מחדש.

עם זאת, אם קיים חשש, שהבתים עצמם ייהפכו לבסיסי מחבלים ולמקורות אש – אזי, ובדיעבד, יש להרסם עד היסוד.

פרק ה

בין אדם – למשפט התורה

לו. אחרי רבים להטות

גדרי המצוות שנדונו לעיל וקיומן תלויות בהכרעת בית דין, וזאת, על פי הכלל האמור בתורה: 'אחרי רבים להטות'.

המצוה ללכת אחרי הרוב מובאת ברמב"ם הלכות סנהדרין (ח, א) שם כתב: 'בית דין שנחלקו: מקצתם אומרים: זכאי, ומקצתם אומרים: חייב, הולכין אחר הרוב. וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: אחרי רבים להטות'.

כך גם כתב בספר המצוות (עשה קעה): 'ציוה לנטות אחרי רבים כשתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולם… וכן כשתיפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב או ראובן, נימשך אחר הרוב… ובביאור אמרו (בבא בתרא כג ב): רובא דאורייתא'. כך גם כותב בעל ספר החינוך במצוה (עח) שם.

מדובר בשני מיני החלטות באמצעות רוב:

האחת : באשר לעצם בירור המצוה לגדריה ולהלכותיה.
השניה : באשר לאדם שנדון או ציבור, וההכרעה בעניניהם.

בהקשר לכך אמרו חכמים: אבות ד, ח: 'אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד!'

באשר לחברי הכנסת, אלו אינם נמנים על הזכאים להכלל בהגדרת 'בית דין' הרשאי לקבוע בעניני הלכה, זאת, בהיותם רחוקים מתורה. ראה מה שכתב ה רמב"ם בהלכות סנהדרין (ב, יד): 'אסור לאדם חכם שישב בדין, עד שיידע עם מי ישב, שמא יצטרף עם אנשים שאינן הגונים, ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין'.

כן כתב שם (כ ב, י): 'דיין שהוא יודע בחבירו שהוא גזלן או רשע אסור להצטרף עמו'. וראה רמב"ם הלכות עדות (י, א) שהגדיר את המושג 'רשע', וכתב: 'הרשעים פסולין… אי זהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות - זהו רשע ופסול'. וראה הלכות סנהדרין פרק יט, שם מנה הרמב"ם את רשימת העוברים על לאו שבתורה שהם פסולים, כגון: האוכל חזיר, האוכל שקצים ורמשים, האוכל נבלה וטריפה, האוכל בשר בחלב, המחזיק חמץ בפסח, מחלל שבת, מחלל יום טוב, המתגלח בתער, ועוד.

למרבה הצער, מרבית חברי הכנסת אינם מן המקפידים על קיום מצוות אלו שבתורה.

כן מצויים בין חברי הכנסת רבים המוגדרים כאפיקורסים הלוחמים בתורת ישראל. אלו מוגדרים בהלכה כמי שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. ראה רמב"ם הלכות ממרים ג, ב: 'מאחר שנתפרסם שאדם כופר בתורה שבעל פה… הרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין - אין תורה מן השמים… שכל אלו אינם בכלל ישראל'.

ממילא, באשר למסירת חבל עזה לידי אויב, ויצירת 'חוקים' לכפות על התושבים את העקירה מבתיהם – כל אלו אינם בגדר 'בית דין'. (למותר לציין את העובדה, החמורה כשלעצמה, שיש בין חברי הכנסת ערבים הידועים בשנאתם ליהדות – ואלו שותפים לקביעת חוקים וגזירות לחיסול המדינה כמדינת היהודים).

עוד כתב הרמב"ם בהלכות עדות (יא, י): 'האפיקורוסין והמומרים לא הצריכו חכמים למנותן בכלל פסולי עדות, שלא מנו [כפסולים] אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדין והכופרין פחותין הן מן הנכרים… ואין להן חלק לעולם הבא'.

לאור האמור, על פי איזה 'רוב' מתקבלת החלטה על עקירת ישובים בארץ ישראל, תוך כדי עקירת מצוות מן התורה כנ"ל?

רוב זה מורכב: מעוברי עבירה בפרהסיה ומנכרים שונאי ישראל. כל אלו פסולים להעיד או לדון בדין תורה.

מבין חברי הקואליציה, שהם שומרי תורה ומצוות, וראויים לשבת בדין, הם חמשת חברי יהדות התורה. נמצא, שההחלטה על עקירת הישובים התקבלה על ידי חמשת חברי 'יהדות התורה' בלבד.

אף ביהדות התורה עצמה לא נתקבלה ההחלטה בבית דין, ולא במנין רוב ומיעוט, אלא תוך פירוד ומחלוקת פנימית - ובלבד לקבל כספים מן הממשלה למען הישיבות.

למרבה הצער חברי כנסת אלה שותפים להצבעה על חוקים לעקירת יהודים מביתם, תוך עקירת מצוות רבות מן התורה. אין זו אלא מצוה הבאה בעבירה – שהקב"ה שונאה (ראה להלן).

העולה מן האמור, שחבר כנסת המצביע עבור חוקי העקירה, זאת, יחד עם עוברי עבירה, עובר על מה שאמרה תורה 'אחרי רבים – כשרים – להטות'. כן עובר חבר כנסת בכל הצבעה המאריכה את כהונת הממשלה - על ארבעים מצוות עשה ולא תעשה של תורה.

לז. לא תהיה אחרי רבים לרעות

יש מקום, לכאורה, לסברא, שכיון שדעת ה'רוב' נוטה לעקירה, ואי אפשר להזיז אותם מדעתם, אין איסור לתמוך בעקירה. ולהיפך! אם ניתן לקבל כסף עבור הישיבות – הרי אף מצוה יש בדבר?

על כגון זה אמרה תורה (שמות כג, ב) : 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'! שכן, בהצבעה יחד עם ה'רוב' מחזקים ידי עוברי עבירה, ועוברים בכך על איסור לאו מן התורה.

אלו דברי רבינו יונה בשערי תשובה (ג, נ) המסביר את האיסור: 'הוזהרנו בזה, שלא לחזק ידי עוברי עבירה בדברים, ושלא להתחבר אל המסכימים אל העוול, וכענין שנאמר (ישעיה ח, יב): לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר'.

כוונתו לדברי הגמרא בסנהדרין (כו, א) שם מתוארת המחלוקת בין שבנא וחזקיהו המלך בעת המצור על ירושלים: שבנא התכוין להכנע לצבאו של סנחריב ולמסור את ירושלים. לצידו עמד רוב העם – שלש עשרה רבבות מאנשי ירושלים, ואילו בדעת חזקיהו תמך המיעוט - אחת עשרה רבבות בלבד. שבנא שלח והודיע על כוונתו לסנחריב, וחזקיהו חשש, שמא הרוב התומך בשבנא הוא שיקבע. אמר לו הנביא (ישעיהו ח): 'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר. כלומר: קשר רשעים הוא, וקשר רשעים אינו מן המנין', היינו, רוב המצביע נגד התורה - אינו רוב.

אף בענין עקירת הישובים ומסירתם לידי אויב – קשר רשעים הוא. כאן חברו יחדיו: אנשים מישראל שאינם שומרי תורה ומצוות יחד עם ערבים.

גם כאשר הרוב נוטה לרעה, חובת המיעוט, כלומר, שומרי מצוות התורה לומר ולהשמיע את האמת של התורה.

מול מצב דומה עמדו יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משראו שרוב המרגלים הולכים כנגד מצות התורה, וממאנים לקיים את מצות 'ירושה וישיבה' בארץ ישראל, קיימו בעצמם את הפסוק 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', והכריזו: 'טובה הארץ מאד מאד!'

ממילא, המצביע עם ה'רוב' הנוטה לרעה - עובר על 'לא תהיה אחרי רבים לרעות'.

יתירה מזו! הנותן ידו למעשה רשע מובטח לו כי לא יינקה, וכדברי הגמרא במכות ה, ב: 'ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה - כעוברי עבירה!'

גם הטענה שהדבר נעשה לשם 'מצוה רבה', כלומר, תמורת תשלום למועצות הדתיות ולישיבות – שהיא בעיה אמיתית – עם זאת, במחילה מכבוד הרבנים, כבר כתב הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח (ה, ט) שאין זו מצוה אלא עבירה, ובלשונו: 'מצוה הבאה בעבירה - הקדוש ברוך הוא שונאה!'

לח. מדבר שקר תרחק

נושא עקירת הישובים רצוף שקרים וגניבת דעת. מפלגות מבטיחות לבוחרים דבר אחד - ובפועל עושות הפוך מדעת בוחריהן. עורכים משאל במפלגה – ועושים הפוך מן ההחלטה שהתקבלה.

משתמשים בשם יפה כדוגמת 'התנתקות', כדי לכסות על פשע של עקירת יהודים מביתם, ומפקירים שטחי ארץ ישראל לידי אויב אשר אין לפניו אלא אחת: השמדת מדינת ישראל.

דוברים שונים – וביניהם חברי כנסת – דבריהם רצופים חצאי אמת, כשהם מטעים את הציבור ויוצרים אשליה, של 'אין ברירה', וכאילו ההתנתקות היא שתביא סוף וקץ לכל הצרות. גם כשהם רואים הרוגים ופצועים בעקבות הנסיגה, נוקטים צעד ראוותני, מקפיאים 'מחוות' לימים אחדים בקול רעש גדול, ומיד בחלוף המאורע ממשיכים ב'הקלות' בקול דממה דקה.

גם ההסכמים בין המפלגות, ההצבעות וההחלטות בכנסת, כולן רצופות הונאה והטעיה, אדם אינו מצביע בהתאם לאמת שבתורה ולפי המצפון, אלא כדי להשרד במשרתו. יש בין המצביעים בכנסת שומרי מצוות המעורבים בתהליך, אולם בגלל טובות הנאה, קבלת כספים או כבוד, מעלימים מן הציבור, שמדובר, למעשה, בפעולה הרת אסון הכרוכה באיסורים מן התורה.

בענין האיסור לומר דבר שקר, כתב ב ספר החינוך מצוה עד: 'השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו. והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת… ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב: מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו - מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר… ועובר עליה הרי הוא כעובר על מצות מלך'.

כן ראה ספר יראים סימן רלה, שכתב: 'ציוה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים: מדבר שקר תרחק… וצריך לתת לב בזה הענין, שיוכל לבוא שקרו לידי היזק… וכל יראי ה' יתנו לב להתרחק [משקר] שיוכל לבא לידי רעה. ואם יאמר: לא חשבתי שיבא הדבר לרעה! - דבר המסור ללב, לכך נאמר: ויראת מאלהיך!'

ובסימן קכד, הרחיב בענין גניבת דעת, על פי הגמרא בחולין [צ"ד א]: שלשה גנבים הן: הראשון שבכולם - גונב דעת הבריות… ואבשלום גנב שלש גניבות: לב אביו, ולב בית דין ולב כל ישראל… וחמור גונב דעת מגונב ממון ונפשות'.

וראה מה שכתב בשערי תשובה לרבינו יונה (ג, קפג) 'המבטיח את חברו להיטיב עמו, וישקר דבריו וישים לאל מלתו. כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר… שנאמר (צפניה ג, יג): שארית ישראל… לא ידברו כזב, ולא ימצא בפיהם לשון תרמית… כי לב חבירו סומך עליו ובוטח בו'.

אין כמו חברי הכנסת היודעים, שרעיון עקירת הישובים רצוף כזב, שקר והטעיית הציבור. לפיכך, הנותן ידו לעקירה שותף ביודעין לשקר, ועבר על 'מדבר שקר תרחק'.

לט. לא תחניפו

הרעיון לעקירת הישובים ראשיתו באדם אחד. הסובבים אותו חפצים ביקרו, זאת, כדי להמשיך ולהחזיק איש איש בתפקידו ובמשכורתו, לפיכך, מסכימים עם דבריו בחצי פה או אף בפה מלא.

כבר אמר החכם מכל אדם: משלי כט, יב: 'מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים', ומפרש רלב"ג: 'הנה, כשהיה המושל מקשיב [לעצה] על דבר שקר, אז יהפכו כל משרתיו להיות אנשי רשע. כי המשרתים ישתדלו לעשות רצון אדוניהם, וכאשר יראו כי רצונו ברשע - יתנהגו אף הם בתכונת הרשע'. כך מהללים המשרתים ומשבחים את חכמת השליט כי רבה, ואפילו מעשים מעוררים תמיהה מוסברים כאילו גנוזה בהם חכמה עמוקה, והם התגלמות הצדק והיושר. בדברי חנופה וחלקלקות, מטהרים פקידים ושרי ממשלה את השרץ בק"ן טעמים, זאת, תוך הזלת דמעה מזויפת, ובלבד לשמור על כבודם ומישרתם.

בענין איסור החנופה, כותב בעל ספר יראים סימן רמח: 'לא תחניפו: ציוה יוצרנו בפרשת ואלה מסעי: לא תחניפו את הארץ. ותניא בסיפרא: הרי זו אזהרה לחנפים. והריני מפרש פירוש חנופה שהזהירה עליה התורה: כל השומע דבר עוולה ושאינו הגון, או רואה דבר רע ואמר: טוב הוא!… עובר בלא תחניף. כדתנן בסוטה באלו נאמרין (מא, א): אמרו לו: אל תירא אגריפס המלך, אחינו אתה! אחינו אתה! ואמרינן בגמרא: באותה שעה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה שהחניפו לאגריפס. ואפילו בשתיקה נקרא חנף… והאומר לרע – טוב, נקרא חנף… שנאמר: אומר לרשע - צדיק אתה יקבוהו עמים!… ויזהר אדם מן החנופה. דאמר ר' אלעזר: כל עדה שיש לה חנופה לסוף גולה'.

וכתב בשערי תשובה לרבינו יונה ג, קפז: 'זה דבר כת החנפים… החנף לא די שנמנע מלהוכיח את חבירו על רשעתו… עוד יוסיף לחטוא, באומרו: לא חטאת!… כל שכן אם העוול גלוי לרבים, והחנף מכריז לפני בני אדם: זך אתה בלי פשע! בכך חילל וביזה את התורה'.

יש הנמנעים מלשבח את רעיון עקירת הישובים במפורש, במקום זאת יאמרו: היעלה על הדעת שראש הממשלה, זה שחצה את התעלה במלחמת יום הכיפורים, שיעשה דבר לרעת עם ישראל?!

ראה מה שכתב רבנו יונה בענין זה (שם קפט): 'החנף אשר יהלל רשע לפני בני אדם, אם בפניו אם שלא בפניו, אף על פי שלא יצדיקנו על חמסו ולא יכזב על משפטו, אבל יאמר עליו כי איש טוב הוא, על זה נאמר (משלי כח, ד): עוזבי תורה יהללו רשע!… וצדיק ייחשב אצל השומעים'.

בענין גירוש יהודים מביתם, כאמור, חובה על כל אדם מישראל להוכיח, למחות ולזעוק כנגד עוולה זו. והיה, אם הוא תומך במילים, הרי הוא עובר על 'לא תחניפו', ואם הוא תומך בהצבעה ובמעשים – הרי זו חנופה בפועל, וגדול עוונו מנשוא!

מ. לפני עיוור לא תתן מכשול

מצוה הנוגעת למשפט התורה האמורה לכל אדם מישראל אך במיוחד לשופטים ולמורי הוראה, היא שלא להורות הוראה שיש בה כדי להטעות את הציבור, ככתוב: 'לפני עיוור לא תתן מכשול'.

המושג 'עיוור' הוא מושג רחב, המכוון לכל אדם התועה בדרך ומבקש להגיע ליעדו. כמו כן, יש אדם ה'מתעוור' מרצון, ויש דברים שאינו רוצה לראות, אף הוא נחשב ל'עיוור'. על אנשים כגון אלה הזהירה התורה: 'לפני עיוור לא תתן מכשול' – אל תתן לאדם לתעות בדרכו ואל תתמוך בו. להיפך! עזור לו לשוב לדרך הנכונה.

המתעלם ממצוה זו עלול לסמא את עיניו , ואת עיני כל מי שמוכן להכשל בעיוור ו ן מרצון .

ראה מה שכתב בספר החינוך (רלב): 'לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר (ויקרא יט, יד): ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר, והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו… וזה הלאו כולל, כמו כן, מי שיעזור לעובר עבירה, שהוא [מחזקו] ומביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד'.

וכתב הרמב"ם בפרטי איסור זה (הלכות רוצח ושמירת הנפש יב, יב): 'אסור למכור לגוים כל כלי המלחמה… ואין מוכרין להן לא סכין… ולא שלשלאות של ברזל… ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים… כל שאסור למכור לגוי אסור למכור לישראל שהוא ליסטים, מפני שנמצא מחזק ידי עובר עבירה ומכשילו. וכן כל המכשיל עיוור בדבר, והשיאו עצה שאינה הוגנת, או שחיזק ידי עוברי עבירה, שהוא עיוור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה - תן לו עצה ההוגנת לו'.

ראה גם ב'שערי תשובה' לרבינו יונה (ג, נג): 'הוזהרנו מן המקרא הזה להשיא עצה הוגנת לאשר יוועץ מבני עמנו, ולא להכשילו בעצה נבערה, ולא ייעץ את חברו לפי דרכו. וחייב אדם לחשוב מחשבות, להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחברו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים'.

זה עשרות בשנים שהשליטים השונים מייעצים 'עצה טובה', לסגת מארץ ישראל, ובכך להביא שלום ובטחון. מאז החלו בביצוע רעיונות אלה הלכו גבולות המדינה והצטמקו ואילו ההרג והרצח עלו וגברו. כן הציעו לתת בידי המחבלים נשק לבטחונם – ואילו בפועל הנשק הביא לרצח יהודים. הציעו לשחרר מחבלים ממאסרם למען השלום – ואלו אך יצאו מן הכלא וכבר שפכו דמם של יהודים.

כך גם ה'עצה' לעקור עשרים ישובים, ככל כניעה והתרפסות – תגביר העקירה את שפך הדמים. הרי העם הוא בבחינת 'עיור' המגשש באפילה, והציבור נותן אמון במנהיגים הידועים כ'מומחים' לבטחון. ואילו השליטים, לביסוס שלטונם, מתעים את העם בשגיונות שוא. השליטים עוטפים את עצמם במאבטחים, ואילו העם הבוטח בהם מקיז את דמו. יתירה מזו! כל מי שמתריע וזועק על הדם הנשפך - נענש, ומוצא את עצמו מודח מתפקידו.

כך הפכו השרים וה'יועצים' במערכת השלטון למגינים נלהבים לתוכנית העקירה, זאת, להגן על משרתם. ככל שעובר הזמן משתכנעים הוגי רעיון מהגאונות של עצמם, ויוזמי התוכנית הפכו לשיכורי עקירה. על שכנוע עצמי כגון זה כתב הרמב"ם, ש'יש אדם, שאינו רואה דרך האמת - מפני תאות לבו'.

מעתה, ה'יועצים' המחזקים את ידי יוזמי העקירה, עוברים על 'לפני עיור לא תתן מכשול'. כך גם אלו היוצאים למסע 'הסברה' בין החיילים, והתקשורת בכלל, מעוורים חיילים ואזרחים בדבריהם ועוברים על איסור של 'לפני עיור'. גם מינהלת העקירה המייעצת עצות לציבור בפיתויים שונים מעוורת את העם.

המסתעף ממצוה זו, שכל המסייע במכירת ציוד לעקירה: אזיקים, משאיות, בולדוזרים, ו'כל דבר שיש בו נזק לרבים', מחזק ידי עוברי עבירה, מכשיל את העיוורים, ועובר על לאו מן התורה.

אין להוציא מכלל זה אנשי תורה, המסנוורים את עצמם ואת הציבור ב'עיקר' חדש מ'עיקרי האמונה': 'צה"ל מעל הכל!'

באמונתם זו, משכנעים הם את הציבור, כי 'שלימות צה"ל' עומדת מעל ציוויו של בורא עולם, ומצוות התורה בטילות מול פקודה היוצאת מפי אדם לובש מדים.

המעיין במצוות שנימנו לעיל - אשר ניתנו מסיני כדי לפקוח עיני עיורים - מגיע למסקנה, כי האמירה: 'צה"ל מעל הכל' – מסמאת את העינים מלראות את מצוות ה'. מורי התורה והמנהיגים נקראים 'עיני העדה' (ראה רמב"ם הלכות שגגות יג, א המסביר את המושג: אין הכתוב מדבר אלא בבית דין הגדול… שנאמר: ואם מעיני העדה - עד שיהיו להם כעינים) הווה אומר, תפקיד מורי התורה ללכת בראש להראות לעם את הדרך הישרה.

ארבעים המצוות שנימנו לעיל, זוהי הדרך הישרה שניתנה לישראל בסיני ללכת בה בנושא העקירה.

לפיכך, רב בישראל המשכנע את הרבים, כי צה"ל עומד מעל מצוות ה', וביום בו תינתן הפקודה – חובת כל חייל ושוטר לבצע אותה, מעוור את עיני עצמו ומעוור את עיני הרבים, ודבריו בטלים ומבוטלים.

למה הדבר דומה? למי ששמע, שבמסעדה פלונית מגישים לאוכלים ארבעים מיני נבילה וטריפה, שקצים ורמשים, ועל הקיר תלויה תעודת הכשר כתובה וחתומה בידי הרב המקומי. אם יבוא אדם ויאכל לשובע, באומרו: האחריות היא על הרב שהכשיר! - אין זה אלא עובר עבירה ביודעין.

כך לעניננו, אין לך חייל או שוטר, אשר יתן יד למעשה העקירה, ביודעו כי במעשהו יעקור ארבעים איסורים מן התורה, ואם עשה כן, הרי זה מעוור עצמו מרצון, ועתיד ליתן את הדין.

מצוות ואיסורים בתורה שלא נכללו בכלל הארבעים

ניתן להרחיב ולציין מצוות נוספות בתורה, הנרמסות במהלך ביצוע רעיון עקירת הישובים, ונמנה איסור לדוגמא שיש בו כדי ללמד על השאר.

מעשה העקירה כרוך באיסורים של לשון הרע, רכילות, וכל המתלווה לאיסורים אלה.

מעשה הלשון הרע יכול להיעשות על ידי איש מן השורה, אך אין זה סוד, שהשלטון מגייס סוכנים לשירות הבטחון ומחדירם לכל רבדי האוכלוסיה היהודית לגילוי כל תופעה חריגה: דיבור חריג, הפגנה, או פעולה הנעשית לסיכול התהליך. הפרקליטות, הצבא והמשטרה, עורכים מעקב וכל דיבור חריג נבדק. כך גם אנשי הישובים ומעשיהם נתונים למעקב, זאת, בהאזנות סתר ובהשתלת סוכני שב"כ בכל פינה אפשרית.

להלן לשון הרמב"ם בענין זה (הלכות דעות ז, א): 'המרגל בחבירו עובר בלא תעשה, שנאמר: לא תלך רכיל בעמיך… עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל… אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר: כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אף על פי שהוא אמת - הרי זה מחריב את העולם… יש עוון גדול מזה עד מאד, והוא בכלל לאו זה והוא - לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו, אף על פי שאומר אמת… אבל האומר שקר נקרא - מוציא שם רע על חבירו!… אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא… ולשון הרע כנגד כולם'.

המדבר לשון הרע, ובמיוחד המלשין על חבירו, עובר על מה שאמרה תורה (דברים כז): 'ארור מכה רעהו בסתר'. ראה גם מה שכתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק ח, י. סידרת הלכות באשר להתייחסות למלשינים בזמן הזה.

אדם שנכשל והלשין, הדבר מחייב כפרה ותשובה, כמובא ב'אורחות צדיקים' 'שער התשובה': 'המלשין על חבירו, הרי הוא משניאו בעיני השר ומעליל עליו, ולוקח ממונו… לפיכך, יפרע לחבירו כל מה שהפסיד, ויבקש ממנו מחילה, וילקה, ויתענה'.

הווה אומר, איסור רכילות ולשון הרע כרוך באיסורים רבים. וראה בספר 'חפץ חיים' למרן רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, שם הראה, שאדם יכול לעבור בלשון הרע אחד שאמר, ובמלשינות אחת - שלושים מצות עשה ולא תעשה שבתורה. דומה, שדי בכך כדי להבין כמה עבירות יכול אדם לעבור כשהוא נותן את ידו למעשה העקירה.

השלמות

א. סירוב לפקודה

מקור הסמכות למתן פקודות בצבא ישראל

הסמכות למתן פקודה בצבא אינה בלתי מוגבלת. יכולתו של מפקד לתת פקודה לחייליו ניתנה על ידי עם ישראל . לפיכך סמכות זו מוגבלת אך ורק לכיבוש ארץ ישראל (תוך סכנת חיים) אך לא ניתנה סמכות זו באשר לנסיגה.

סמכות זו אינה מן התורה, אלא מדברי נביאים – כמובא ביהושע.

זאת, כלשון הכתובים (יהושע א, א): 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה… וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה… כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו… מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת… חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם… רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה… וַיְצַו יְהוֹשֻׁעַ אֶת שֹׁטְרֵי הָעָם לֵאמֹר… וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה… כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ'.

מחד גיסא, נתן העם ליהושע סמכות להמית את המורד בהוראותיו, אך מאידך, התנה העם במפורש, שסמכות זאת ניתנה לקיום מצוות התורה ולצורך המלחמה לכיבוש הארץ בלבד.

כך מובא בספר המצוות לרמב"ם (עשה קעג): 'כל זמן שיצוה המלך הזה צווי שלא יהיה סותר מצוה מן התורה הנה אנחנו חייבים לשמוע מצותו ומי שיעבור על מצותו ולא ישמע אליו הנה מותר למלך להרגו בכל עניין שירצה, וכמו שאמרו אבותינו על עצמם (יהושע א): כל איש אשר ימרה את פיך… יומת'. כלומר, מקור הסמכות הוא אבותינו שעברו את הירדן בימי יהושע.

כך מובא בתנחומא (שמיני, ג): 'יהושע הרג שלשים ואחד מלכים, והנחיל לישראל את הארץ וחילקה, ונתנו לו כל ישראל כתף , ואמרו: כל איש אשר ימרה את פיך… מה שלא זכה משה רבינו'. כך גם נדרש במסכת סנהדרין (מט, א): 'עמשא 'אכין' ו'רקין' דרש: כל איש אשר ימרה את פיך… יומת, יכול אפילו לדברי תורה? - תלמוד לומר: רק חזק ואמץ'.

וראה שו"ת חתם סופר (או"ח, ר"ח) הכותב: 'אומר אני… כי בתורת משה רבינו ע"ה לא מצינו כלל שיהיה רשות למלך יהודה וישראל להמית איש… רק מדרשא – 'תשים עליך'… שתהיה אימתו עליך… ורק בני ישראל אמרו ליהושע : כל איש אשר ימרה… רק חזק ואמץ, והרי כתבו יהושע בספרו על פי ה' יתברך'.

כאמור, הסמכות שהעניקו ישראל ליהושע היתה בהקשר למצוות התורה, וכן לחזק את ידיו כדי שיוכל לבצע את המלחמה בכנענים ללא חת. ממילא ברור, שכל עוד הפקודה ניתנת לצורך כיבוש הארץ, לכך ניתנה הסמכות למפקד, כי כך היא המצוה. מאידך גיסא, אם המפקד מורה למסור את הארץ, לעקור ישובים ושאר עבירות, בענין זה לא ניתנה לו סמכות לא מצד התורה, ובוודאי שאין יכולת לישראל להסמיך אותו לעבור על המצוות, ואם הורה הוראה כזו דבריו בטלים.

הסירוב לפקודה במקורות

הרמב"ם בהלכות מלכים ג, ט. קובע להלכה: 'המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה, הרי זה פטור: דברי הרב ודברי העבד - דברי הרב קודמין! ואין צריך לומר, אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו'. מקור הדברים בתלמוד במסכת סנהדרין (מט, א).

מדובר בסברה פשוטה: כולנו עבדים לבורא עולם, וממילא, פקודה היוצאת מתחת יד בשר ודם, כשהיא עומדת בסתירה לצו ה' - בטילה ומבוטלת.

כאן המקום להביא דוגמאות מדברי חז"ל אודות אישים בישראל וביניהם מפקדים בצבא ישראל אשר סירבו לפקודה, וחז"ל העלו אותם על נס.

גזירת ירבעם בן נבט – והפרת פקודותיו

חכמינו ז"ל מעלים על נס אנשים מישראל שהפרו את פקודתו של ירבעם בן נבט ואת פקודת מלכי ישראל שקמו אחריו.

כך מובא במסכת תענית כח, א: 'פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל, שלא יביאו עצים למערכה, ושלא יביאו ביכורים לירושלים. והושיבו פרוזדאות [מחסומים] על הדרכים [המובילות לירושלים] כדרך שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. מה עשו כשרין שבאותו הדור ויראי חטא? - הביאו סלי בכורים…' ומסיימת הגמרא: ' ועליהם ועל כיוצא בהם הוא אומר: זכר צדיק לברכה! ועל ירבעם בן נבט וחבריו נאמר: ושם רשעים ירקב!'

ירבעם ביטל שתי מצוות מעשרת השבטים: הבאת עצים למזבח, והבאת ביכורים, ואותם יראי חטא הערימו על הפרוזדאות ועלו לירושלים כשביכורים בידיהם ועצים למזבח על כתפיהם.

חז"ל קוראים למלכות זו: 'מלכות הרשעה'. ואילו הגזירה מכונה - 'שמד'.

שכן, אין הבדל מי גוזר את הגזירה, מלך יהודי או מלך גוי: כל פקודה לביטול תורה ומצוות נקראת 'שמד'.

מאידך גיסא, על אלו שהפרו את פקודת ירבעם קראו חכמים: 'זכר צדיק לברכה!'

אביה בן ירבעם מפר את פקודת אביו המלך – ושכרו גדול מן השמים

אחד ממפירי פקודתו של ירבעם היה אביה בנו, וזכה משום כך לשכר למרות עבירות אחרות שבידו.

ראה מסכת מועד קטן כח, ב: 'ענה רבי יוסי הגלילי ואמר: וספדו לו [לאביה בן ירבעם] כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבוא לירבעם אל הקבר… ומה אביה בן ירבעם שלא עשה אלא דבר אחד טוב, דכתיב ביה (מלכים א, יד): יען נמצא בו דבר טוב… מאי דבר טוב?… שביטל משמרתו ועלה לרגל… שביטל פרדסאות שהושיב ירבעם אביו על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל'. מדברי הגמרא עולה שאביה יצא נגד אביו מולידו, וזאת למרות היותו מלך ישראל והפר את פקודותיו, וזכות זו עמדה לו מכל בית אביו לבוא אל קבר ישראל.

וראה רמב"ם הלכות תשובה (ג, ב) שסירוב לפקודת בשר ודם הוא זכות גדולה עד מאד. זו לשונו: 'אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו… ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות אלא לפי גודלם , יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר: יען נמצא בו דבר טוב !… ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות'. (כן ראה בזוהר חדש נו, א. שזכה אביה ובאותו יום שמת נולד לו בן ומצאצאיו יקום משיח בן יוסף).

שרי צבאות ישראל סירבו לבצע פקודת שאול - המנוגדת למצוות התורה

כך מובא בסנהדרין מט, א. באשר לפקודה שנתן שאול המלך להרוג את כהני נוב. באותו מעמד נוכחו שני מצביאים: אבנר ועמשא – כל אחד רמטכ"ל בתקופתו. ומה נאמר בהם? – 'ולא אבו עבדי המלך להרוג את כהני ה'!' אומרים על כך חכמינו ז"ל כי שני מצביאים אלה נקראים 'טובים וצדיקים!' שכן, לימדו לדורות כי הפקודה האלוקית עומדת מעל פקודת בשר ודם.

בתלמוד הירושלמי (סנהדרין י, ב) מוסיפים חז"ל, על פי המפרשים במקום, שמפקדים אלה הניחו לפני המלך את החרב ואת מושכות הסוס, ואמרו: אין לך סמכות להורות בניגוד להלכה! בשפת העם כיום: 'הניחו את הדרגות על השולחן'.

באותו מעמד בו הורה שאול להרוג את הכהנים עמד גם דואג, וזה ביצע את הפקודה כלשונה והרג את כהני נוב. ומה אמרו חז"ל בענינו: (אבות דרבי נתן פרק לו): 'ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא' ובינהם - דואג' .

כן מתברר, כי למרות שאבנר ועמשא סירבו למלא את פקודת שאול, לא פגע בהם המלך, להיפך, אבנר המשיך למלא את תפקידו כשר צבאו הנאמן של שאול.

יואב שר הצבא משתמט מלמלא פקודת מלך בענין מפקד העם

דוגמה אחרת לסירוב לפקודה בצבא ישראל היא מה שמובא בילקוט שמעוני שמואל ב (רמז קסה) בענין המיפקד שנעשה בימי דוד, שם מובא:

'ויסת את דוד… לך מנה את ישראל… ויאמר המלך אל יואב… מדן ועד באר שבע… אמר יואב: מנין שהוא לצורך אין בו חיסרון, מנין שאין בו צורך יש בו חסרון - ויואב היה ראש סנהדרין יושב בשבת תחכמוני. ויחזק דבר המלך, אמר לו דוד: או אתה מלך ואני שר הצבא, או אני מלך ואתה שר הצבא! כיון שראה כן יצא שלא בטובתו. אף על פי כן הלך לשבט גד, אמר: יודע אני שהם קשים [שנאמר בהם 'וטרף זרוע אף קדקד'] שמא יזרקו עלי אבנים ונמצא הדבר בטל, אף על פי כן לא סייעה אותה השעה… כיון שלא עמד אחד בפניו הלך לו אצל כל ישראל. ולפי שלא היה חפץ בדבר נשתהה… ויתן יואב את מספר מפקד העם… כיון שהלך למנות היה משלח למי שהיו לו חמשה בנים: לך והטמן וספור מה שאתה מבקש, ומה שהיה אומר הוא כותב'.

נמצא, שאף יואב, שר צבא ישראל, סירב לבצע את הפקודה כלשונה ושיבש את הספירה.

חיילים בצבא חייבים לגלות התנגדות מלמלא פקודה הנוגדת את התורה

מדברי ילקוט שמעוני שם בהמשך עולה, שבבוא יואב לפקוד את החיילים, היו צריכים להתנגד, ומשלא התנגדו - נענשו.

זה לשון המדרש: ' ותהי ישראל - למה אמר בלשון נקבה? אמר הקב"ה: לא עמד אחד מכם כנגד יואב לומר לו: למה אתה סופר אותי? אלא עשיתם עצמכם כנשים!'

כמובא לעיל, ציפה יואב שהחיילים יזרקו עליו אבנים, כך יוכל לבוא אל דוד ולומר, שהחיילים מסרבים למלא את פקודתו, ולפיכך לא יוכל להוציא לפועל את ההוראה, אולם התברר שהחיילים לא גילו התנגדות, והדבר עורר חרון אף שמימי.

מכאן מובן העונש שבא על ישראל, וכדברי גד הנביא המציע לדוד שיבחר אחת משלשה: רעב בארץ, או מנוסה מפני אויבים, או מגיפת דבר.

לכאורה אם דוד חטא למה ייענשו ישראל? ואכן, אומר דוד לפני ה' (שמואל ב (כד, יז): 'הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי –וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ? תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי!'

נמצא, לדעת חז"ל, שהחיילים היו צריכים לסרב לפקודה ולהשליך אבנים על יואב - כמובא במדרש, וכיון שהתפקדו – נענשו, ומתו שבעים אלף מישראל.

עוד למדנו, כי מה שמחליש ומפורר את הצבא זוהי המשמעת לפקודה הסותרת את תורת ישראל, שכן, למרות שלפי המנין של יואב מנה צבא ישראל כמליון וחצי חיילים (ראה בשמואל-ב, כד, ובדברי הימים-א כא) קורא הפסוק לצבא אדיר ממדים זה בלשון נקבה, שכן, 'עשו את עצמם כנשים'. הווה אומר, מה שמחליש את הצבא והפוך אותו ל'צבא של נשים', זה מילוי פקודה באופן עיוור.

מאידך גיסא, צבא היוצא למלחמה כשהוא מכוון בידי פקודה שמימית, וכזו בלבד, הוא הצבא החזק, וכדברי שלמה (משלי כא, לא): 'סוס מוכן ליום מלחמה – ולה' התשועה!'

מילוי פקודה - ועונשה

למרות המתואר לעיל, שיואב השתדל להתחמק מלמלא את הפקודה כלשונה, עם זאת, לא סירב באופן מוחלט, וסבב בערי ישראל, והדבר היה לו לרועץ בהמשך.

כך אומרים חכמינו ז"ל בסנהדרין מט, שכאשר קיבל יואב מכתב מדוד המלך לשים את אוריה מול המלחמה החזקה, מילא את ההוראה ובכך גרם להריגתו.

חז"ל מסבירים כי זו הסיבה לסופו המר, שכן, ביום פקודה, ציוה המלך שלמה לקחתו מעם קרנות המזבח ולהורגו, זאת, על שהעדיף לבצע את פקודתו של בשר ודם על פני פקודת הקב"ה.

ראוי להוסיף לשורת המסרבים לפקודה את המובא בויקרא רבה (לג, ו) בענין הציווי של נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזריה להשתחוות לעבודה זרה: 'בשעה שציוה נבוכדנאצר על חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם אמרו לו: באשר למיסים וארנוניות - מלך אתה עלינו! אבל באשר להשתחוייה לעבודה זרה - אתה והכלב שוים כאחד !'

העובדה, שפקודה כנגד מצות ה' יוצאת מפי שליט בישראל, אינה נותנת לו יתרון, להיפך! שליט ישראלי המורה נגד מצות ה' – גרוע מגוי, שהרי הוא יודע את בוראו ומתכוין למרוד בו. לאור האמור, האמירה דלעיל – אתה והכלב שוים – שנאמרה לנבוכדנאצר, באה להמחיש, שהוראת מפקד – יהיה איזה שיהיה – כשהיא עומדת בניגוד למצות ה' אינה כלום.

מכאן לימוד לכל הנותן ידו לעקירה, כי לא יינקה. גם אם יאמר: בין כה וכה הפקודה ניתנה, והיא מבוצעת בידי רבים אחרים, ואם אסרב לפקודה לא יהיה בכך לשנות את התוצאות, כיון שנתן ידו לעבירה – הרי הוא עובר עבירה, וכבר אמרו חז"ל במכות ה, ב: 'ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה'. מאידך גיסא, ישא קל וחומר בעצמו, כדברי חז"ל בהמשך: 'על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה!'

שמא יעלה בדעתו חייל המבצע הפקודה, שזכה, לפחות, באמון מפקדו?

גם אם לא תמיד ניתן להוכיח זאת, ראוי שידע כל חייל, שהמפקד עצמו בז בלבו לחיילים מבצעי הפקודה ומתייחס אליהם בשאט נפש. כבר לימדונו חכמים, כי מי שבא לשכור עדים להעיד עדות שקר, מחפש אנשים 'בני בליעל' לביצוע המעשה, כמובא במעשה אחאב ונבות היזרעאלי, שם שכרו אנשים 'בני בליעל' המוכרים בעולם הפשע לביצוע המעשה (ראה סנהדרין כט, א). כל מפקד מעדיף חייל ישר אמיץ לב, על חייל חסר חוט שדרה, חלש אופי ונעדר מוסר.

ב. מי מפורר את הצבא?

המשמעת לצו התורה היא תנאי יסודי לקיום צבא בישראל

שאלה המעסיקה רבים: האם אין ראוי לשמור על שלימות צה"ל היקר לכולם?! האם אין חשש, שהסירוב לפקודה יפורר את הצבא?!

כאן יש להקדים, שהמשמעת לפקודה האלוקית היא תנאי יסודי לקיום צבא בישראל, שכן, צבא בנוי על הרג, על הרס, על גזל ושוד. לפיכך, קיימת סכנה, שאם עם ישראל יקים מערכות צבא ככל העמים תתקיים בו ברכת יעקב לעשיו: 'על חרבך תחיה!'

הדרך היחידה להקמת צבא יהודי השונה מצבאות הרשע של העמים הוא בכך שהצבא מונחה על פי מצות ה' בלבד!

מסיבה זו אנו מוצאים שכבר במלחמה הראשונה שערכו ישראל בעמלק נאמר (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דעמלק): 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר, וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק?!

אלא כל זמן שהיה משה מגביה את ידיו כלפי מעלה, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה עושה להם נסים וגבורות'. כלומר, עם ישראל יצא להרוג בעמלקים מכוח הפקודה האלוקית.

המשמעת לפקודה האלוקית היא תנאי יסודי לקיום צבא בישראל. הצבא מטבעו מביא לא רק הרג, הרס ושוד, אלא מעורר יצרים אפלים, השחתת המידות, ופריצת גדרי הצניעות והמוסר. לא יתכן, אפוא, צבא יהודי, אלא אם כן פועל הוא על פי חוקי התורה!

לעומת צבאות העולם שהם סמל להפקרות מוסרית - צבא ישראל הוא מחנה קדוש

מן המפורסמות הוא, שצבאות העולם בכל הדורות היו סמל האכזריות, ושטופים בגזל זנות ואונס.

לעומת הפקרות זו בנוי הצבא יהודי על היותו 'מחנה קדוש', ככתוב (דברים (כג, טו): 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיך'.

חוסנו של צבא ישראל מותנה בקיום חוקי התורה והמוסר, משעה שאיבד הצבא יסודות אלו אינו 'צבא הגנה לישראל!'

ראה מה שכתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ג, מא): 'מכוונת זאת התורה כמו שהודעתיך - הנקיון והיזהר מן הלכלוכין והמאוסין, ושלא יהיה האדם כבהמות. ובזאת הכוונה גם כן חיזוק האמנת הנלחמים באלו המעשים [להחדיר את ההכרה] שהשכינה שורה ביניהם. כמו שאמר בסיבת זה: כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך. וגילגל ענין אחר ואמר: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך! להזהיר ולהפחיד ממה שהוא ידוע, מזנות אנשי החיל במחנה, מאחר שיארך עומדם חוץ לבתיהם. וציוונו יתברך בפעולות שיזכירו אותנו שהשכינה שורה בתוכנו כדי שנינצל מן המעשים ההם. ואמר: והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, עד שבעל קרי ציוה להוציאו מן המחנה… עד שיהיה בלב כל אדם שהמחנה כמקדש ה', ושאינו כמחנות הגוים להפסד, ולעבירות, והזיק זולתם, וקחת ממונם - לא לדבר אחר. אבל כוונתנו אנחנו - היישיר בני אדם לעבודת השם!'

למרבה הצער, קיימת נסיגה מתמשכת בצבא בתחומי שמירת המצוות, וכגון באשר לשמירת השבת והמועדים, וכך באשר לשמירת הכשרות.

הרס מתמשך באופיו היהודי של צה"ל כצבא יהודי וכ'מחנה קדוש'

במיוחד אמורים הדברים באשר לצד המוסרי, כלומר, שילוב חיילות בכל יחידות צה"ל.

כבר כתבו הפרשנים לתורה, כי פרשיית קדושת המחנה, מתקשרת לפסוקים שלפניה. שכן שם נזכר בלעם ועצתו להחטיא את ישראל בזנות. לפיכך סמכה התורה את ענין קדושת המחנה לעצת בלעם, זאת, להזהיר את ישראל מלהכשל בזנות. כך גם באשר לפסוקים שבהמשך, שם נאמר: 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל', ובאה התורה להזהיר מפני מציאות של מעשי תועבה במחנה.

ראה במדבר רבה (ט, ז): 'לכך כתיב והיה מחנך קדוש… שלא יהיה ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדושה לפי שאין הקב"ה מייחד שמו עליהם ואינו מסייעם במלחמה'.

וראה ילקוט שמעוני (כי-תצא רמז תתקלד): 'לא יראה בך ערות דבר - מלמד שהעריות מסלקות את השכינה, אמר רב חסדא: בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד… כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהן שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'.

בהקשר לכך יש להעיר, כי בנתונים רישמיים שנמסרו לוועדות הכנסת, מספר החיילות בצה"ל הנכנסות להריון מדי שנה מגיע לאלף ויותר. יתירה מזו! חיילת זכאית למימון צה"לי להפלת העובר. מי ששירת בצה"ל וראה דברים מקרוב, יוכל בודאי לציין עיוותים אחרים בצבא בתחום האמור, ודומה שדי בכך.

בהקשר לכך, ראוי להעלות על נס את אותם שומרי מצוות העומדים בניסיונות קשים בצבא מבחינה מוסרית, אך היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. העולה מן האמור הוא, כי צה"ל רחוק מלהקרא 'מחנה קדוש'.

ראוי להוסיף, את המובא בויקרא רבה (כד ז) שאפילו ניבול פה מסלק את השכינה, ככתוב: 'ולא יראה בך ערות דבר - ערוות דיבור… זה נבול הפה'.

הלשנה - מביאה למפלה

אחד הנושאים הקשורים לערוות הדיבור זוהי ההלשנה המלווה את תהליך העקירה: כל המעז לומר דבר כנגד עקירת יהודים מבתיהם מדווח ל'ממונים' ונענש, אם בהדחה מן היחידה או בדרך אחרת. כך הופכת המערכת - החיילים והמפקדים -לצבא של מלשינים.

על הלשנות כגון אלו אמרו חז"ל ב תנחומא (חוקת סימן ד) שהן מסלקות את השכינה ומביאות לחורבן ומפלה, זה לשון המדרש: 'תינוקות שהיו בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם [שלא יכלו]… ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין!

[למה?] על ידי שהיה בהן דלטורין… אלו אנשי קעילה שנאמר (שמואל א כג) היסגירוני בעלי קעילה בידו?! – ויאמר ה': יסגירו!… אלו הזיפים, שנאמר (תהלים נד): בבא הזיפים ויאמרו לשאול: הלא דוד מסתתר עמנו. באותה שעה אמר דוד: סלק שכינתך מביניהם!

אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו - ועל ידי שלא היו בהן דלטורין - יוצאין למלחמה ונוצחין!… [שכן] אליהו מכריז בהר הכרמל: אני נותרתי נביא לה' לבדי וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא'. עם המעמיד מערכת של מלשינים בשכר, כזרוע רשמית של השלטון, הורס בכך את אחוות האחים בצבא ומפורר אותו מבפנים, מסלק שכינה מישראל ומביא, חלילה, לכלל מפלה כמפלת שאול וחייליו בגלבוע, וכשאר הכשלונות הצבאיים בימי שאול ודוד.

עובדה אחרת הנוטלת מצבא ישראל את זהותו היהודית, זאת העובדה, שאלפים מחיילי צה"ל הם נכרים נושאי צלבים הנשבעים על ה'ברית החדשה'. ככל הידוע, לצורך עקירת הישובים מכינים במחנות צה"ל פלוגות מיוחדות המורכבות מדרוזים ומחיילים שאינם יהודים יוצאי חבר העמים. גויים אלו עתידים להיות חוד החנית בעקירה. בכך מתקיימת הקללה (דברים כח, מט): 'יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק… גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן'.

הזה צבא הגנה לישראל?!

מעתה, מתן סמכות למפקד יהודי או נכרי, להורות לחייל בצה"ל לבצע כל פקודה, כגון לחלל שבת וחג, או לעקור יהודים מביתם – תהרוס את המעט שנותר מאופיו של צה"ל כצבא יהודי.

היתכן שתינתן פקודה לחיילי צה"ל לירות במתנחלים?

אין איש שיכול להבטיח שלא תינתן פקודה לחיילים לירות ביהודים תוך כדי הפינוי.

להיפך! בתכנון 'מבצע' העקירה, מוצבים חיילים חמושים ב'מעגל' מאחורי השוטרים כדי לפתוח באש בשעת הצורך.

כידוע לכל, כבר נורתה היריה הראשונה של חייל בצה"ל במהלך פינוי קרוואנים ביצהר.

קיימות דוגמאות לפקודות כאלה בצה"ל, כגון, הריגת טוביאנסקי במלחמת השיחרור, הריגת ששה עשר יהודים באלטלנה ועוד (יש מי שמנה ששים ותשע הוצאות להורג במהלך תקומת המדינה).

מי שנוכח במהלך פינוי ימית יודע, שהיו רגעים שבהם הפקודה להרוג יהודים מקרב המתיישבים היתה בשלב הוצאה לפועל. רגע כזה היה בבונקר המתאבדים בימית. מפקד הפינוי, אלוף חיים ארז הודיע במפקדתו באופן נחרץ: 'אנחנו נוציא אותם מן הבונקר חיים או מתים!' (קיימת עדות שלא ניתן להכחישה).

היש יהודי מבני אברהם יצחק ויעקב, המוכן לקבל על עצמו את האחריות לומר: יש לבצע את הגירוש גם אם הדבר כרוך בירי חיילי צה"ל על מתישבים?

מצוות התורה – הם הדבק המחבר את צבא ישראל

על כרחנו עלינו לומר, שהדבק היחיד המלכד את הצבא כצבא יהודי הוא מצוות התורה.

מתברר, אפוא, שלא קריאת הרבנים לסרב לפקודה תהרוס את הצבא, אלא דווקא הוראת הרבנים הקוראים לציית לפקודה ללא עוררין. אמירה זו משמעותה, שפקודות הצבא מחייבות גם כשיש בהן חילול שבת, גירוש יהודים, ואולי גם הרג יהודים, חלילה.

קביעה זו הרסנית כשלעצמה בהיותה נוגדת את תורת ישראל. היא ההורסת את זהותו של צה"ל כצבא יה