מדוע לא תקום מדינה פלסטינית,
ומדוע בכל זאת צריך לפחד מפניה

משה פייגלין

אין דבר שמפחיד את ערפאת יותר מהקמת מדינה פלסטינית. זה מפחיד אותו עד כדי כך , שכאשר הוצע לו הכל מכל, כולל ירושלים, כולל הר הבית וכולל שטחים בנגב – הוא פתח במלחמה.

נשמע מוזר, נשמע לא הגיוני, הרי על כך כביכול הוא נלחם כל השנים, אבל בחינה הגיונית של התנהגותו חייבת להוביל למסקנה הזו.

בדיוק כפי שהסכם אוסלו אינו הסכם שלום אלא משהו אחר לגמרי, כך גם המאבק ה "פלסטיני" אינו מאבק שחרור אלא דבר אחר לחלוטין.

מדינה היא כלי ייצור.

היא מייצרת בטחון, היא מייצרת תשתית הולמת לקידום חינוך, כלכלה, בריאות וכדומה – ומעל הכל – מדינה היא כלי לייצור ערכים. היא מבטאת אותה טביעת אצבע תרבותית, אותו ערך מוסף ערכי שתורמים העמים באמצעות התאגדותם הריבונית – לתיקון העולם.

מדינה היא מן בית חרושת כזה. כולם עובדים שם בשביל עצמם – אבל התוצר הסופי מספק הרבה מעבר לצרכיהם של בעלי המפעל ועובדיו. לכל מדינה – לכל בית חרושת כזה, יש תחומי ההתמחות היחודיים שלו – חומריים ורוחניים כאחד – והוא משתבץ בפזל הגדול של הייצור הכלל עולמי באמצעות מסחר והשפעה תרבותית.

מה קורה אם אל אותו "איזור תעשיה" מגיעה ביום בהיר אחד, חבורת שודדים אשר מעולם לא עסקה בייצור, מעולם לא רצתה לייצר, חבורת שודדים החיה למעלה מאלף שנים (מאז ייסוד האיסלם) על שוד ביזה וטרור. בפני המפעלים היצרניים קיימות שתי אפשרויות, או להלחם בשודדים או להכנע ולשלם להם  - עד לפעם הבאה.

אולם במקרה שלנו העניין מסתבך – לראשונה בהסטוריה, מבקשת חבורת השודדים משהו אחר - 

היא דורשת במפגיע מאחד המפעלים הייצרניים להתפנות משום שהיא רוצה לרשת את המפעל ולהתחיל לייצר.

מה ייקרה עכשיו?

המפעלים השכנים ינשמו לרווחה – הם לא נתבעים לשלם את המחיר, השודדים יהפכו לייצרנים ויפסיקו להטריד את כלל איזור התעשיה, מובן אם כן שכל המפעלים האחרים יגלו אהדה רבה לרעיון הזה והם גם ימצאו תירוצים רבים מדוע הרעיון צודק ומוסרי (השודדים היו שם קודם...).

המפעל שנתבע להתמסר לשודדים יעשה בתחילה קולות של מלחמה – אך לאחר שיגלה שגם השודדים וגם שאר המפעלים  - נגדו, ושהוא זה המואשם על ידי כולם בכך שהשודדים מאיימים על כל אזור התעשיה, הוא יתחיל לחפש פתרונות – יציע לשודדים חצי מפעל, שותפויות שונות – עד שלבסוף – לאחר טרור מתמשך - ייכנע וימסור לשודדים את המפעל כולו.

אך השאלה החשובה לענייננו היא מה ייקרה בשלב הזה לשודדים. הם הרי לא יודעים לייצר ולא רוצים לייצר. "על חרבך תחיה" (קללת ישמעאל) היא כל תרבותם ואופן מחייתם. הם לא באמת רוצים את המפעל, מה הם השתגעו? להשקיע, לקחת סיכונים, להתחרות, להתייעל, לתרום , להתחייב, לחנך, לקחת אחריות לבריאות, לביטחון – כל אלה עבורם כמו מים חיים הניתזים על מאורת עקרבים במדבר – הם בורחים מהמים כמו מאש....

הם לא רוצים את המפעל, לא את הבעלות עליו ולא את השימוש בו – הם בסך הכל רוצים לחתוך עוד ועוד חתכים בעורקיו בכדי שיוכלו לילוק את דמו בלי להיות שותפים בשום צורה ואופן בייצור עצמו.

  ברגע שייראה להם שדרישתם מתמלאת ועומדים למסור להם את המפעל – הם כבר יימצאו את התירוץ להעלות את המחיר כך שיוכלו להמשיך בטרור ולחתוך חתכים נוספים. אגב – הם אף פעם לא יעשו את החשבון האחרון – כלומר מבחינתם אין סכנה שהמפעל יתמוטט והדם יפסיק לפרוץ מן הוורידים – לאחמד טיבי אין שום בעיה עם זה שהוא מקרב את קיצה של המדינה המפרנסת אותו, תרבות של שודדים אינה חושבת על דברים כאלה.

לכאורה, מי שמקבל הסבר זה יכול לנשום לרווחה – אם כך הם פני הדברים, אין שום סכנה מפני הקמתה של מדינה פלסטינית. אולם אין הדבר כך. הסכנה הזו שרירה וקיימת משום ש"בעלי המפעל" השתגעו, והם עוד עלולים לכפות על השודדים המסכנים את קבלתו לידיהם.

יש לכך תקדימים, מדינת השודדים הפלסטינית לא תהיה מדינת השודדים הראשונה שהוקמה בעל כורחה.  הזוועות שחוללו האימפריות הקולוניאליות יצרו תגובת יתר נגדית. הפתרון של מדינת הלאום נראה היה לאחר מלחמת העולם הראשונה כפתרון הצודק היחידי. כך הוגש הפתרון הזה לחברות יצרניות מחד – אך גם לחברת השודדים הערבית-מוסלמית.

מדינות ערב לא ייצרו מאז הווסדן דבר מלבד עוני, ניוול, סבל , מלחמות – ועושר אגדי לשליטיהן. מדינות ערב לא הוקמו מרצונן – כתוצאה מתנועת שחרור לאומית אמיתית שבאה לבטא את ערכיה החיוביים באמצעות ריבונות מדינית. הן נאכפו על האומה הערבית המוסלמית בידי בעלות הברית האירופאיות בלי שאיש התייעץ אתה – תוך פיתוי מעמד דקיק של שליטים מקומיים ביתרונות האישיים שיפיקו מן הפתרון הזה. הריבון הקודם היה "האיש החולה של אירופה" – תורכיה שהובסה במלחמה, ולשטחים שהועברו לטובת בניית מדינות השודדים החדשות – לא היה דורש.

לאירופאים היה אינטרס ברור בעניין. קח שיך סעודי – תן לו את כל הנפט, עשה אותו עשיר כקורח ותלוי בך לשמירת שלטונו – והבטח לעצמך את מקורות האנרגיה והשליטה באזור. אם לשודד הזה לא אכפת מכך שמיליוני אחיו גוועים ברעב ואינו מוצא לנכון לחלוק עמם את עושרה הטבעי האגדי של האומה הערבית – מדוע שלי באירופה יהיה אכפת... זהו  המוסר הציני הנוצרי הטיפוסי שפתר את העוול הקולוניאלי הישן בעוול חדש – כבד פי כמה *.

ערפאת אינו רוצה מדינה – כי בשונה ממדינות ערב יש לו היום את כל היתרונות של ראש מדינה – כולל העושר האישי האגדי – בלי שום אחריות – גם לא המינימלית הנדרשת ממוברק או מאסד.

אולם ישראל, בשל מחלת הנפש היהודית העתיקה, הרצון להתקבל למשפחת האומות והצורך לעשות לשם כך שלום בכל מחיר- עוד עלולה לכפות עליו את קבלת לב ארץ התנ"ך וייסוד מדינת שודדים על גביה.

כפי שהדברים נראים עכשיו – יאלץ צה"ל להיכנס יותר ויותר לעומק השטח. בשלב כזה או אחר יידמה המצב לזה של בנות הברית לאחר הניצחון על גרמניה ויפן במלחמת העולם השניה. בנות הברית אכפו אז על המדינות המובסות הקמת מדינות חדשות למעשה – מדינות המושתתות על שיטת המשטר הדמוקרטית המערבית. ימים יגידו אם ניסוי זה הצליח (לענ"ד הוא מועד לכישלון). אולם במצב בו אין לישראל טענה מהותית על השטח, במצב בו ראש ממשלת ישראל מדבר על "רצונם הצודק של הפלסטינים לחיות בארצם", במצב בו מנסה ישראל להציג את הבעיה כבעית המשטר הפלסטיני ולא כבעית הצדק הפלסטיני – ברור שכאשר יתמוטט המשטר הזה, תבחר ישראל – כמו בעלות הברית, להקים במו ידיה את מדינת השודדים הפלסטינית.

יש מה לפחד – מדינת פלסטין עלולה חס וחלילה לקום, היהודים יקימו אותה.