|
לק"י מעשה ביהודי אחד שנסע לשוק לקניות לפסח והנה באוטובוס הוא מרגיש: שוד ושבר – הארנק שאמור להיות בכיסו חסר! מסתובב סביב סביב לחפש את ארנקו והנה מגיע המושיע – יהודי אחר מרים את הארנק ושואל האם זה שלך? כמובן, פותח את הארנק ומוציא שטר כסף עבור הגואל האלמוני. אבל הלה מסרב לקבל – מצוה זו מצוה.
משוטט אותו יהודי בשוק וקנה לפתע הוא מרגיש יד בכיסו האוחזת את ארנקו. כייס! הוא צועק, גנבה! מסתובב והנה הוא רואה את אותו יהודי ישר אשר החזיר לו את ארנקו! שואל אותו: מדוע אתה מכייס? הרי הצעתי לך לקחת כסף עבור החזרת הארנק? עונה לו הכייס הישר: מצוה זו מצוה ועבודה זו עבודה. ימים אלו אין מתאימים מהם לראות איך פועל מנגנון מצוה זו מצוה ועבודה זו עבודה. אבל מרתק במיוחד לראות איך פועל המנגנון הזה בקרב אלו שלכאורה אמורים להיות שומרי מצות ואפילו בני תורה. איך הם מקיימים הפרדה בין מצה זו מצוה לבין עבודה שכל כולה ומהותה היא גרוש יהודים מאדמתם - פשע שאין שני לו בהסטוריה. אבל העניין עמוק יותר. הסיפור העממי אומר שלאחר קרב אוסטרליץ שבו נצחו הצרפתים נתן נפולאון אותו הצטיינות לחיילים הצרפתים לאחר גמר הנטכס לצרפתים הביאו לפניו שלושה חיילים שלחמו בצבאות צרפת. האחד פולני, השני גרמני, השלישי יהודי. שאל נפולאון את הפולני: מה אתה רוצה? אמר לו הפולני שתשחרר את פולין! אמר נפולאון למזכיר: תרשום לשחרר את פולין. שאל את הגרמני: מה אתה רוצה? אמר לו: שתאחד את גרמניה! אמר נפולאון למזכיר: תרשום לאחד את גרמניה. שאל את היהודי: מה אתה רוצה? אמר לו: הערינג! (סוג של דג מלוח) אמר נפולאון: תנו לו הערינג. שאלו את היהודי: מה אין לך מה לבקש מנפולאון חוץ מהרינג? אמר להם: את פולין הוא לא ישחרר, את גרמניה הוא לא יאחד, אבל הערינג יש לי בבטן. זוהי התפיסה שמובילה חלקים נרחבים בציבור שהיה מכונה הדתי לאומי שלא לסרב לשתף פעולה עם פשע ארור זה. בעוד שהמטרה כבר מצאה דרך אלגנטית לפרוק מעל עצמה את הנטל בטענה שעליה שלמור על הצמתים בעוד שחילי הנח"ל החרדי כבר מצאו דרך לסלק את עצמם מהפשע הזה בעוד שחיילים חילוניים מצהירים בעשרות אלפיהם על סרובם לעמוד לרשות פושעי ההתנתקות נשארו כמה מבני המכינות שעליהם נאמר אין מכינות אין פינויים וחובשי כיפות אחרים לרשות הפושעים. וכל כך למה? כבר הסביר ראש ישיבת הסדר אחד משום שאחרת המדינה לא תוכל לעשות את מה שהחליטה! ואז מה? הרי לכאורה היה אמור לעניין את אותו רב שהמדינה החליטה שאסור למכור חמץ והחוק לא אכיף כלשון הזהב של היועץ המשפטי. המדינה גם החליטה שאסור לעשות מסחר בשבת וכולנו יודעים מה עם ההחלטה. כל יהודי גם מי שאינו רב וגם מי שכן רב אמור להתעניין בכך שמיליוני דונמים של אדמות מדינה נשדדו שלא כחוק על ידי הערבים והמדינה החליטה להרוס ואז מה? ואז מסבירים אבירי שלטון החוק שהחלטה זזו היא מעבר לגבולות הכוח. צריך ללמוד את גבולות הכוח. ובכן מדוע ההחלטה על הריסת גוש קטיף אינה מעבר לגבולות הכוח של מדינת ישראל ולא יקרה כלום אם לא תבוצע? כאן יוצא המרצע מן השק – ההחלטה להרוס את גוש קטיף ולהגלות את תושביו היא החלטה של אלו הרשאים להחליט ואילו ההחלטות האחרות הן החלטות של אלו שאינם רשאים להחליט. במילים אחרות הבעיה היא עבדות מחשבתית. וזו הסיבה שבעוד שחיילים מסורתיים מצהירים בהמוניהם שלא ישתפו פעולה עם פשע הגרוש בשום אופן, הרי לסוג מסויים של חובשי כיפות יש בעיה כזו. משום שבעוד שהללו גדלו ברוח של חרות הרי הללו גדלו ברוח של עבדות – אחרים הם הקובעים ואנו רק הגלגל החמישי בעגלה שנגרר אחריה ומבקש שישתפו אותו. חייב היה גואלם של ישראל לגדול בארמון פרעה במרכז העצבים של מעצמת העל דאז ולא בבית עבדים. (ממש כמו מרבית אנשי מנהיגות יהודית שמוצאם מרוסיה או מארה"ב מעצמות ימינו) רק מי שגדל במעצמת על יכול היה להגיב כראוי על מעשי פשע מוסריים ולהכתיב רף מוסרי. העבד לעומת זאת רואה את התהליך בעיני אדוניו ולכן כל מחשבתו מרוכזת ב"רק תנו הערינג". יותר מזה, רבים מבני ישראל לא רצו לצאת ממצרים – שהרי המדינה המצרית החליטה שלא לשחררם ומה יהיה אם לא תוכל לבצע את החלטותיה? הרי אילולא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו, ולכן אסור להתנגד. רק מי שגדל בארמון ונפשו נפש בן חורין יכול להבין שיש החלטות שאסור לקיימן – כמו החלטת גרוש וחורבן חבל קטיף. נשאלו רבותינו מה דינו של יהודי שנכבש לעבדות האם יברך שלא עשני עבד – והשיבו: שיברך, כי עבדות היא מצב נפשי. ובכן מתברר שיש סוג של חובשי כיפות (בעיקר סרוגות, אבל לא רק) שאסור להם לברך שלא עשני עבד למרות שהם בני חורין, משום שעבדות היא מצב נפשי. והשנה נאמר בליל הסדר בכוונה עצומה – השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין!
|
