בפרשתנו מופיע האיסור לזבוח מחוץ למקום הקודש והמקדש. משמעותו של איסור זה, שכל קרבן אותו אנו מקריבים לה' חובה להביאו אל המקום הנבחר להקרבת קורבנות, המשכן או בית המקדש ובהתאם לזמן בו היה מובא הקורבן. חומרתו של איסור זה יכולה להילמד מלשון הכתוב "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו." אנו רואים, שעל איסור זה של שחיטת קודשים מחוץ לעזרה מוטל עונש כרת ועל העובר נאמר "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך". מה הסיבה ליחס חמור זה של התורה לעובד את עבודת הקודש מחוץ לעזרה ובפרט שמבחינת מעשהו הפרטי, יתכן שהוא דקדק במעשה הקורבן וכיוון בכל הכוונות הראויות. מדוע, אם כן, מוטל עליו עונש כרת?

התשובה לשאלה זו נובעת מהבנת מעשה הקורבנות. אלו התאימו לתודעה שרווחה באותה תקופה ולתרבותה. על רקע תרבות התקופה יש להבין גם את ציווי האלוקי להקריב קורבנות, על פי דברי הרמב"ם במורה הנבוכים שהבאנו במאמרנו לפרשת צו לפני שבועות אחדים (לעיון לחץ כאן content/view/1371/119/).

השאיפה האנושית לקרבת אלוקים באותה תקופה הייתה כל כך גדולה, שאדם רצה בכל מאודו לעבוד את אלוקיו בכל עת ובכל מקום. החשש העיקרי, היה מפני הפרזה, שהייתה עלולה לגרום לשיבוש עבודת ה' של האדם ולהתגלגלותו לעבודה זרה חלילה. לכן, ראתה התורה חשיבות מיוחדת בהכנסת עבודת הקורבנות למסגרת עבודת ה'. קביעת מקום הקרבת הקורבנות במקום אשר יבחר ה', הייתה כדי לצמצם את האפשרות לשיבוש עבודת ה' באמצעות הקורבנות עד כדי דימויה לעבודה זרה, חלילה. לפיכך הורתה התורה שעבודת הקורבנות תהייה רק לאחר שיביאו בני ישראל אל פתח אוהל מועד אל הכוהן כערובה לשמירת עבודה זו כעבודת ה', שם יזבחו אותם לה'. הדברים מדויקים גם בדברי הכתובים המסבירים בסיום הציווי על איסור זבחה מחוץ למקומו, כנאמר שם "ולא יזבחו עוד את זבחיהם אשר הם זנים אחריהם חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם." לאמור הבאת הקורבנות למקדש תמנע את הנהייה אחר רעיונות זרים שאינם נובעים ממקורותיה של האומה.

בימינו, נעשים ניסיונות לדמות בין דתות. ביחס ליהדות, הדבר מגיע עד כדי טשטוש השוני המהותי הקיים בין הדת היהודית לדתות העמים. הדבר נובע מעליונותה של התרבות המערבית, המושתת על הנצרות וניסיונה להכתיב את ערכיה לעולם כולו. העם היהודי יוכל לאתגרים המוצבים בפניו כתוצאה מעליונותה של התפישה המערבית, אם יחזיק בערכיו המקוריים, ימנע את טשטושם וישמרם כבסיס להתנהגותו בינו לבין עצמו ובינו לבין אומות העולם. הנהגה כזו של עם ישראל תיתן מענה ראוי ומתקבל, לנטען כלפינו הן ביחס לזכותנו על ארצנו והן ביחס לקשרינו עם בני עמים אחרים. כאשר נצליח לפתח תודעה כזו בעם היהודי נוכל לשבת כבני חורין ממש, דהיינו בני חורין מהשפעות זרות שליליות שאינן יונקות את מקור ערכיהן מבסיס הערכים היהודי האמיתי.

לעיון במאמר אחרי מות קדושים משנת תשס"ד -  האלטרנטיבה המקדשת
content/view/674/119/