זיכרון שמאלני

ב"ה,    יום השואה תשס"ה

אין זיכרון השואה ללא לקח השואה.

"מה הלקח שאתם מלמדים שם", שאלתי מדריכה ביד ושם. "אנחנו מסבירים שזה יכול לקרות לכל אחד, שבכל אחד חבוי נאצי קטן, שגם הגרמנים היו בעצם קורבנות".

באותו רגע הבנתי שיד ושם הוא המוסד הגדול בעולם להכחשת השואה, משום שהוא מרכז את הנתונים (וזה כמובן חיובי) ומסיק את המסקנה ההפוכה, כלומר המסקנה השמאלנית, זו שמערבבת הכל, זו שאין בה טוב ורע.

שום נאצי לא חבוי בתוכי. אני יהודי ושייך לעם המעיד על קיום הבורא, על קיום הטוב בעולם. היטלר ימח שמו וזכרו הבין זאת טוב מכולם. הוא היה הרע המוחלט. והוא סימן בצורה שאין ברורה ממנה את הקצה השני של הסקלה. מן העבר השני, העברי, האויב האולטימטיבי של הרוע: היהודי - נציגו של הטוב המוחלט.

היהודי הזה יכול כמובן לחטוא בעצמו ולמעול בשליחותו, אבל גם אז הוא חלק מהאורגן היהודי שממשיך להעיד על אביו שבשמים, על קיומו של הטוב וממילא גם של הרע, על אפו וחמתו של כל העולם ושל רוב היהודים עצמם.

מי שמערבב בין טוב לרע הוא שליחו (הנאור) של השטן. השטן לא יכול לפעול בלעדיו. האסיר במחנה והשומר בצריף – שניהם קורבנות של אותה שיטה... כולנו קורבנות... עכשיו לך תאשים מישהו. היטלר לא יכול היה לקום ללא תנועות השלום שבין מלחמות העולם.

היטלר ואני לא עומדים על אותו מישור. ושוב, כמה אירוני, הוא זה שהבין זאת והוכיח זאת - טוב מכולם. זה לא צירוף נסיבות מקרי שהוא נפל בצד הרע ואני בצד הטוב. כי אותי ההורים אהבו ואת התמונות שלו לא קנו ברחובות וינה.

הוא רע ואני טוב – נקודה.

כך נולדנו, ובחרנו כך להישאר.

אז היום הלקח הוא שאין טוב ורע. כלומר אין לקח ולכן גם אין זיכרון.
אין לקח ואין זיכרון ולכן הסכנה חוזרת.

כמה אורווליאני היה לשמוע את שרון מודיע ביום השואה, לקראת החרבת והגליית קהילות יהודיות שלמות כי שוב לא יהיה יהודי בלי בית.

איך אמר דיין לאיש אצ"ל – "ההיסטוריה לא תשפוט אותנו כי אנחנו נכתוב אותה".

נכון לעכשיו הוא צדק...
היא לא שופטת, היא פשוט חוזרת.

זיכרון שמאלני.