לפרשת בהר – החרות כתנאי לעבודת ה'

פרשת בהר מבטאת את מידת החרות והעצמאות להן זוכה היהודי על פי תורת ישראל. תחילת הפרשה בציווי על שמיטת קרקעות המבטאת את שיוך הקרקע לבורא העולם וכפי שרומז שם הכתוב "ושבתה הארץ שבת לה'". אחרי שש שנות עבודת אדמה זוכה הארץ לשבת וממילא גם היהודי שובת מעבודת האדמה ומביע את אמונתו בבורא עולם, שיספק את צרכיו והוא מתפנה מעבודתו לעבודת ה' שהיא החרות האמיתית. אחריה מופעיה מצוות היובל, בה, בנוסף לעזיבת עבודת האדמה, אנו קוראים דרור לעבדים והכל שבים לאחוזתם. בכך נעצרת הרדיפה אחר ממון ונכסים והעם היהודי, כאשר הוא יושב בארצו במצבו האידיאלי ומקיים את מצוות היובל, מאפשר לכל אחד מבניו תנאי פתיחה שווים מיובל ליובל ועל ידי כך נמנעת רדיפה מופרזת אחר ממון ומפנה את ליבנו ומחשבתנו לעבודת אבינו שבשמים.

בהמשך עוסקת הפרשה בכללי מכירת קרקעות. כאן נקבעת השיטה לפיה ניתן למכור קרקעות. ההנחה הראשונה בפרשתנו היא, שאין אדם מוכר את הקרקע אלא "מספר שני תבואת" הנותרות עד היובל, זאת אומרת, שלאדם ישנה אפשרות למכור רק את זכות השימוש בקרקע. מסבירה התורה "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ", הארץ במקורה ניתנה מבורא עולם אין לאדם בעלות עליה אלא זכות שימוש בה. עם ישראל לאחר צאתו ממצרים וכניסתו לארץ ישראל זכה לבעלות על הארץ מכוח כיבושה וחלוקתה לשבטים, בתי אב וכו'. בעלות זו היא בעצם התנחלותם של אבותינו בארץ, שנעשתה על פי צוו ה' למשה והוצאה לפועל על ידי יהושוע בן נון. אולם הכל מיד ה' אשר על האומה. כך נבנה היסוד היהודי הכלכלי בדבר החובה להשיב את הארץ לבעליה ביובל.

דומה לכך העבדות בישראל אומרת התורה "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך...ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב כי עבדי הם ...". אין להעביד את עם ישראל כעבדים, היות שעבדי ה' הם השטר האלוקי קודם לכל שטר אנושי. זאת ועוד, ביובל חובה לקרוא דרור לעבדים ואין להעביד עוד את העבד העברי, אפילו בהסכמתו.

גם בתחום הקרקעות וגם בתחום העבדות בני משפחתם של מוכרי אחוזתם או הנמכרים לעבדות נקראים לגאול אותם, כמו שנאמר "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גאלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו" ובנמכר לעבד  "אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו או דדו או בן דדו יגאלנו או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו או השיגה ידו ונגאל".

לאחר הנחת תשתית חרותית זו, מסכמת הפרשה "כי לי בני ישראל עבדים..." ועל בסיס החרות הזו באים הציוויים האלוקיים המרכזיים "לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה כי אני ה' אלקיכם את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'".

השבוע ראו עינינו את אופן הביטוי של בני החורין בתקופה זו. הצעירים והצעירות הנפלאים ועמם בני נוער ומבוגרים, שחסמו את הכבישים והפגינו לאורכם הראו קבל עם ועולם מי נתן לעם ישראל את ארץ ישראל. מתנה זו אינה תלויה בהסכמתם של בירוקרטים או מנהיגות השולטת באופן המנוגד לרצון העם, מאת בורא עולם ניתנה לעם הקורא בשמו. הקביעה, שהובעה בחסימות הכבישים הייתה, שאין לאומתנו אפשרות לוותר על זכותנו בארץ ישראל, היות שלא בזכותנו זכינו בה אלא הקב"ה קבעה בחלקנו. חרות נעלה היא להתמסר לזכות זו ולבטא זכות זו באופן כה מזוקק כפי שעשו חוסמי הצירים.  אלה גם בבתי המעצר יישארו תמיד בני חורין.