מוישהל'ה היה יהודי פשוט. הוא התגורר לו עם משפחתו הגדולה בצריף עץ שניצב על גבעת טרשים, במקום שבו אבות אבותיו גרו עוד לפני אלפיים שנה. מדי יום היה קם מוישהל'ה, נותן הלל לקונו על שזיכה אותו לחיות בעולם-הזה ולגור בארץ הקדושה, ופונה לעבודת יומו. מוישהל'ה היה מלמד דרדקי בתלמוד-תורה ברקאי הקרוב.

אך שיגעון אחד היה לו למוישהל'ה, שיגעון שמילא את כל יישותו ותבע ממנו את כל מרצו: ארץ-ישראל. לא הייתה הפגנה שהחמיץ, לא הייתה עצומה שהוא לא השיג עבורה עשרות חתימות, לא הייתה פעולת התנחלות שמוישהל'ה לא הגיש בה עזרה שיש בה ממש.

וכגודל אהבתו לארץ ה' ודבקותו בה, כן קמו המתנגדים לעמוד בדרכו. עיכובים לחקירות, צווי בתי-משפט, ביקורים ליליים של המשטרה, מאסרים, שחרורים בהגבלות, מעכבים, משפטים ועוד משפטים, כתבות שטנה. מה לא אמרו על מוישהל'ה: שאדמתו, אדמת ארץ-ישראל, אינה שייכת לו אלא לבני לא-עם; שהפגנותיו אינן חוקיות; שלנשק שלו אין רישיון; שהוא לא מספיק מחייך לשכנים המתקיפים את הגבעה שלו; שהוא צועק חזק מדי בהפגנות בין שתייים לארבע; ועוד ועוד. אך ככל שהתרבו המכשולים, כן אזר מוישהל'ה אומץ ושאב עוד כוח לעמוד מול הקמים עליו. הוא הפגין שוב ושוב, הוא מילא כיכרות שלמים, וכשהרגיש שהאוזן של שומעיו ערלה כבר יותר מדי, בחר לזעזע אותם: הוא חסם להם את הכביש!

ואז, קמו עליו כל המשטינים והמקטרגים בקול רעש גדול, והתחרו זה בזה מי יגיש נגדו כתב אישום חמור יותר, ומי ידרוש עבורו עונש יותר כבד. שליחי הדואר התדפקו על דלתות הצריף שלו השכם והערב, ושקים של מכתבים וחומר משפטי הונחו על-ידם על סף ביתו.

מוישהל'ה הרגיש שאזלו כוחותיו. שהוא לא יכול יותר. בצר לו, הוא פנה והלך אל העיר הגדולה, לרבו.

מושהל'ה נכנס אל הרבי, וסיפר לו בדמעות את כל העובר עליו, כמה הוא עמל למען ארץ ישראל, וכמה מתנכלים לו. "אני מבלה מחצית היום בבית-המשפט, ואת מחציתו האחרת בארגון הפגנות, וזה – כשאני לא עצור. כמה אפשר להמשיך ככה?" הרבי הביט בו בעיניו הטובות, והקשיב. ואז, בחיל וברעדה, שאל אותו מוישהל'ה: "אולי… אולי אני צריך להרפות? אולי עדיף שאני, אישית, אעשה כעת לביתי, ואת ענייני הארץ אשאיר לאחרים?" ופרץ בבכי. הרבי לא אמר דבר, רק המשיך להתבונן במוישהל'ה היושב מולו, ומוישהל'ה – נרדם.

בחלומו ראה מוישהל'ה את עצמו מובל בידי חבורה של מלאכים. "היכן אני?" שאל, "בבית דין של מעלה. זהו יום הדין שלך" ענו לו המלאכים. ובבית הדין של מעלה הוא ראה מאזניים ענקיים עומדים ריקים ומאוזנים. מרחוק שמע קול רעש גדול, ואחרי הרעש החלו להופיע עגלות שחורות עמוסות, ומלאכים שחורים החלו לפרוק את תכולתם אל המאזניים: שקים שקים של עבירות, של שכחות, של שגגות ושל זדונות. של לשון-הרע ותאוות רעות. עשרות עגלות, כולן עמוסות, כולן כואבות. מוישהל'ה נתמלא בושה, הוא ידע שיום אחד זה יגיע, אבל לא ידע שזה יהיה כל-כך קשה…

ואז, מן הצד השני, התקרבו לאטן שתי עגלות לבנות. מוישהל'ה נתמלא תקווה, הנה המצוות שהוא עשה בימי חייו. מלאכים לבנים זריזים פרקו את העגלות אל הכף הימנית. במרחק נראתה עוד עגלה. גם היא הגיעה, נפרקה, וזהו.

הכף השמאלית הכריעה. מצוות רבות עשה מוישהל'ה בחייו. אך העבירות, אוי, העבירות… לבו של מוישהל'ה חישב להישבר. "זה הכול?" שאל, "לא שכחתם כלום?" – "זהו!" ענה התובע, "דינך נגזר!" אך פתאום קפץ הסניגור ואמר: "רק רגע, יש עוד בדרך".

ואז, נשמעו במרחק עגלות נוספות מתקרבות, לבנות כשלג, ועמוסות בשקים, בארגזים, בקרטונים. למוישהל'ה היה נדמה שהוא מכיר אותם מאיפה שהוא. העגלות התקרבו, והמלאכים החלו לפרוק את תכולתן אל הכף הימנית. מוישהל'ה זיהה הכול מיד: הנה ערימה של צווי מעצר, והנה שק של זימונים לדיון, והנה שלושים-ושמונה קלסרים של משפטים בין השנים תשנ"ה-תשס"א, והנה – אפילו את זה זכרו? – ארגז של אזיקים, ואזיקונים, ושלשלאות רגליים. והנה עגלה שלמה מלאה בשמיכות ובמזרונים מעופשים של בתי מעצר (לא תמיד זכר מוישהל'ה להביא אתו סדין). עשרות עשרות עגלות, והכף הולכת ומתמלאת, הולכת ומאזנת את הכף שכנגדה. פתאום ניגש מלאך לבן ממושקף אחד אל הכף הימנית, החזיק בידו חפץ מלבני קטן בעל ראש מתכת, ותחב אותו בחור מיוחד בכף הימנית. "זה דיסק נייד," לחש למוישהל'ה המלאך שלידו, "מאז שבתי-המשפט התמחשבו, אנחנו שוקלים גם אז החומר הזה. כל קילו-בייט שווה כמו קילו עבירות". והכף המשיכה והתמלאה. החלטות, גזרי דין, פסקי דין, ערעורים, ערעורים חוזרים, בקשות פסילה, אסמכתאות, צווים מנהליים, צוי הריסה, צוי הפסקת עבודות, טפסי פיקדון, טפסי שחרור, טפסי ערבות.

ואז, הגיעה עוד עגלה, מלאה בעיתונים. עיתונים ועוד עיתונים. מוישהל'ה מעולם לא אהב אותם, אבל עכשיו הושלכו כולם לכף הזכויות. הכתבות, ההשמצות, הלעג, השקרים, השנאה. יחד עם העיתונים נערמו גם קלטות וידאו וסלילי הקלטה. מוישהל'ה ניחש מה יש בהם. היו כמה תכניות טלוויזיה ורדיו שמאוד אהבו לעסוק בו אישית. הוא מזמן הפסיק לראות ולשמוע אותם, אבל בשמים – רואים הכול…

המלאכים הלכו וסיימו לפרוק את העגלה האחרונה, ומוישהל'ה עקב בדריכות אחר הכף הימנית, כיצד היא עומדת להכריע את כף החובות.

המלאכים סיימו את מלאכתם.

כפות המאזניים היו מאוזנות בדיוק. אין גיהנום, וגם אין גן-עדן.

מוישהל'ה הביט, ולא יכול להאמין. הוא בחן שוב את העגלות, שמא נשכח שם משהו. הוא הסתכל מעל ומתחת, אולי אזיקון קטן? אולי תחבושת על מכה של שוטר? אולי איזה פלייר שחולק נגדו?

לא היה שום דבר.

ואז מוישהל'ה, חרד כולו, שאל בקול "רגע, זה לא יכול להיות. בטח יש עוד איזה צו מעצר, או הזמנה לדיון. תשיגו לי עוד אחד. אני חייב עוד אחד. עוד! בבקשה… עוד אחד וזהו!"

כשמוישהל'ה התעורר, הוא מצא את ידו הרועדת בתוך ידו של הרב. מוישהל'ה, עדיין שטוף דמעות, הביט ברב, וחייך.

לא היה צורך לומר דבר.

מוקדש בתודה ובהערכה אין-קץ לכל האנשים הנפלאים מ"חננו".