|
הכמיהה לשלום, הדרך בה צריך האדם מישראל לשאוף לשלום, כפי שהיא נתפסת בגישה היהודית מופיעה בפרשה זו ולהלן נבאר את דברינו. הפתיח לפרשה אומר "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". בהמשך הבטחות שונות של רווחה "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם." לאחר הבטחות אלה אומרת התורה "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם."
אנו רואים שהדרישה מהעם היהודי היא ללכת בחוקותיו של האלוקים. וכתוצאה מכך יזכו שה' ייטיב עמם ובכלל זה ייתן ה' שלום בארץ. באף מקום לא מופיע דרישה מעם ישראל, שהוא יביא על עצמו את השלום או ירדוף אחרי השלום אלא עם ישראל ילך בדרך ה' כתוצאה מכך יזכה לשלום, שה' יביא עליו. בזה אפשר לראות הבדל משמעותי, בין התפיסה המערבית המקובלת בעולם, לפיה האדם מנסה לעשות בעצמו שלום בין עמים ובין התפיסה היהודית, הרואה ביריבות בין העמים כורח המציאות או עובדה, אבל נאמנות לערכינו יש בה לגרום להיווצרות שלום ובטחון, שכן נאמנות זו מביאה לאיזון טוב בין הצרכים השונים של העם ובכך ליציבותו הפנימית וממילא לשלום עם העמים האחרים. אפשר לשאול על דברים אלו, מדברי המשנה במסכת אבות "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". וכן מופיעים במקומות אחרים שבחים של חז"ל לרדיפה אחרי השלום. במקומות אלו כוונת הדברים היא להשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכדומה בתחום הבין אישי, אבל שלום בין עמים אין מהאדם מצווה לרדוף אחריו אלא משמים הוא יבוא, כאשר עם ישראל יהיה נאמן לערכיו. מי ייתן ובמהרה נראה, מנהיגות נאמנה לערכים יהודיים בישראל שתחולל מהפיכה אמונית בעם ומתוכה יצמח גם שלום שיתן ה' בארץ כמאמר הכתוב "ונתתי שלום בארץ".
|
