הרהורים לסוכות תשס"ג

משה פייגלין

בוש נגד סדאם

אנו יוצאים מבתי הקבע הבטוחים שלנו – אל צל השכינה – אל סוכות הארעי.

סוכות השנה – נופל לנו בתקופה שבה מאיימים לנו על בתי הקבע  בגוש דן.

יושב לו רוב רובו של עם  ישראל בבתי הקבע שבין גדרה לחדרה, ונדמה לו שזהו בית הקבע החמים והבטוח. זה שנתיים ימים, שאל הסוכות הרעועות שלו – המקומות המסוכנים כביכול ביש"ע, עם ישראל כבר לא כל כך יוצא.  מגיעים רק המתיישבים, החיילים, וגרעין קשה של נאמני הארץ.

עכשיו אנו שומעים את האיומים מכוונה של עירק, ואת פיתוח הנשק הגרעיני באירן ובלוב. פתאום יוצאים הישראלים מבתי הקבע, ועומדים 13 שעות בתור, בסככות העראי, בכדי לרענן את ערכות המגן.

הפתרון האסטרטגי ההגיוני ביותר, הוא כמובן עידוד והכוונה לקראת פיזור האוכלוסין. שום ערכות מגן לא ייתנו הגנה מלאה, ואם חלילא נעמוד בפני איום גרעיני כל הפלסטיקים הללו שווים יהיו ככליפת השום.

ואם מדברים על פיזור אוכלוסין – ברור שהשטח היחיד שבה בחשבון לאיכלוס מואץ הוא יהודה ושומרון. הזמן שלוקח להגיע מביתי בקרני שומרון לתל אביב  -לא בזמן הפקקים -, הוא 30 דקות. האוכלוסיה במרכז מתפרנסת במרכז, אי אפשר לדבר על העברת אוכלוסיות גדולות באופן מתוכנן – למרחקים של למעלה משעה ממקומות העבודה.

במילים אחרות – המצב הבטחוני כיום מחייב בניה מסיווית ביש"ע, מחייב הקמת מאות ישובים קהילתיים חדשים, בבניה צמודת קרקע, בכל רחבי יש"ע – אין פתרון אחר ולא יהיה.

ב 91, במלחמת המפרץ, לנו בביתי כמה וכמה קרובים מפחד הסקדים שנחתו בסביבתם.

מאז לא זכינו לביקור שלהם – זה מסוכן מדי... מהר מאוד שוכחים בני האדם את הסוכה הנותנת את הבטחון האמיתי, וחוזרים ונותנים מבטחם בבית הקבע השקרי - בבטון ובאספלט של גוש דן.

אולי באמת חג הסוכות הוא הזמן המתאים לנסות ולהסביר לכל מי שמוכן להקשיב, כי זה הזמן

לבנות את סוכתו, סוכת רחמים וחיים ושלום -  ביהודה ושומרון. בתים ואפשרויות יש בשפע – אפשר לפנות לאמנה – הם כבר יתאימו לכם בדיוק את מה שאתם צריכים.

זה לא קל לחיות כיום ביש"ע – ולטווחים קצרים זה אפילו נראה קצת מסוכן.

אבל בראיה אמיתית – ראיה לטווחים קצת יותר ארוכים – הסוכה הזו ביש"ע – בטוחה יותר ומתאימה יותר לכל בית ישראל.

קטיעת המוקטעה

אט אט מקלף צה"ל את שכבות המוקטעה האופפות את ערפאת.

אם ערפאת הוא הבעיה – מדוע לא מחסלים אותו?

ואם איננו הבעיה – מדוע מושקעת כל כך הרבה אנרגיה סביבו.

תהליך אוסלו הנו תהליך המבוסס כל כולו על רמיה עצמית, על חיפוש היהלום תחת הפנס הישראלי.

מחול השוטים הזה – סביב ערפאת הנו המשך ישיר של אותו תהליך.

כשהביאו רבין, פרס וחבורת הבילינים את ערפאת לישראל – התבססה הבגידה הזו, על תפיסת הסכסוך היהודי ערבי בכלי ההבנה המוגבלים של אותה חבורת אוסלו. עבורם – כל הסכסוך הזה הנו סכסוך חומרי סביב טריטוריה, סכסוך שברבות השנים הסתבך והלך בשאלות פרימיטיביות של כבוד וכדומה. "הם יתנו לנו שלום, ואנחנו ניתן להם כבוד" אמרו הבילינים בקריצה. הייתה בתפיסה זו בריחה מתפיסת המציאות כמות שהיא. בריחה מההכרח לראות את שיבת הציון האחרונה כחלק מרצף הסטורי בן אלפי שנים המוליך אט אט את ישראל לתעודתו המקורית.

לא את הגשמת ייעודו של ישראל – מנסות התרבות הנוצרית והמוסלמית לעצור. הם בסך הכל רוצים צדק מקומי – את הגרגיר האחרון של טאבה, את הזכויות הלגטימיות של העם הפלסטיני, את השמירה על זכויות האדם... כך אומרת תפיסת אוסלו. לעובדה שהארץ הזו מעולם לא היתה שייכת לערבים, שמעולם לא היה עם פלסטיני, ושזכויות אדם אינם כלל בנמצא בלכסיקון המוסלמי - אין חשיבות בעיני השמאל. שמאל אינו מתבסס על מציאות אלא על הכחשתה.

האם הפעולה כיום נגד ערפאת, מתבססת על הנחות יסוד אחרות מאלו של יוזמי אוסלו? האם מבין כיום שרון – בשולחו את צה"ל להרעיש את המוקטעה - 

משהתפוצצה קונספצית אוסלו בדם ואש שנצפו היטב על ידי הימין המציאותי, לא חזר בו השמאל מדרכו הרעה. וזה מובן – שמאל כאמור אינו מחובר למציאות. הבעיה האמיתית היא שגם הימין לא חזר ואימץ תפיסה שונה באמת. במקום להבין שכל אבני היסוד עליהן בנה השמאל את מגדל אוסלו – רקובות מן היסוד, עסוק הימין בשינויים קוסמטיים, במריחת שכבות צבע חדשות.

הימין מעביר אותנו ממציאות מדומיינת אחת, למציאות מדומיינת שניה. הקונספציה עכשיו מטילה את האשם במשטרו הכושל של ערפאת – כאילו שסילוקו של זה, יסלול את הדרך ל... למה בעצם? לחזרה לקונספציה הראשונה של השמאל.  מסתבר אם כן שמהלכי הימין הנחרצים כביכול – אינם נושאים בחובם שום חידוש, הם מוליכים אותנו אל אותו אין-מוצא, באיגוף ימני במקום באיגוף שמאלי.

מעניינת במיוחד היא העובדה – ששני ה"איגופים האלה" כבר בוצעו בעבר. אם יצליח שרון לגרש את ערפאת, לא תהיה זו הפעם הראשונה – הוא כבר גורש על ידו מבירות לטוניס. אם יצליח השמאל להחזירו למשא ומתן ואף להגיע עמו להסכם כלשהו – וודאי וודאי שלא תהיה זו הפעם הראשונה.

כך ממשיכה ישראל לרדוף סביב זנבה , ואין היא מבינה מדוע הבעיה אינה נפתרת.