בוקי סריקי

תגובה לכתבה "ככה לא מפנים כבישים" – ידיעות אחרונות, 17.5.05

בחסות תפקידו ככתב פלילי מאיץ מר בוקי נאה במשטרת ישראל להסתער על אנשי הימין החוסמים כבישים, להשתמש באלות ובזרנוקים ו"לגלח" אותם מהכביש. הכתב הנכבד מכנה את התנהגות המשטרה "קרקס", וקובע כי "כבישים לא פותחים בכפפות של משי". בהמשך, קובע מר נאה כי "מה שהכי מצחיק" היא העובדה שנהגי ישראל לא יצאו מהאוטו "כדי לתת שני אגרופים לילדים שיושבים באמצע הצומת ומוחאים כפיים". בקיצור, מר נאה רוצה "אקשן".

בוקי נאה לא רוצה שנחשוד בו בתאוות דם. חלילה. הוא בסך הכל חולק עימנו את ניסיונו, ומציין שבכל העולם לא ייתכן פיזור הפגנה ראוי לשמו ללא אלימות. "ככה זה בהפגנות … בומבות עם אלות ומטח של זרנוקי מים".

האמנם?

כנראה שמר נאה אינו מבחין בין הפגנה להפגנה . משטרה במדינה דמוקרטית אינה מפזרת הפגנה לא אלימה באמצעות אלות. משום מה שוכח הכתב הפלילי כי ההפגנות בערי מערב אירופה ובארה"ב המפוזרות בכוח הן הפגנות המלוות בהשתוללות הכוללת ניפוץ חלונות ראווה, ביזה והשלכת אבנים ובקבוקי תבערה על השוטרים.

גם בארץ, קיימת מסורת ארוכה של אי שימוש בכח למניעת חסימת כבישים. המשטרה אמורה להפעיל כוח במקרים של חשש לפגיעה בעוברי אורח – כשהחסימה מלווה בהתפרעות אלימה ובהשלכת אבנים. לא כשהמפגינים יושבים ומוחאים כפיים … .

אם לא מתוך הכרת המציאות, האם ייתכן שקריאתו של מר נאה לשימוש בכוח נובעת מעיסוקו בעולם הפשע שהביא אותו להכרה שבעבריינים צריך לטפל בכוח? קו מחשבה כזה, למרות היותו מצער לכשעצמו, ניתן היה לקבל בהבנה. אלא שמסתבר שמר נאה אינו מאמץ אלימות כדרך לאכיפת חוק.

הנה, בכתבה בעתון "מקור ראשון" מיום 23.03.05, התייחס בוקי נאה בלגלוג לאפשרות של סגירת שטחי רצועת עזה וצפון השומרון בפני עיתונאים, ואמר:" טכנית אין שום בעיה להיכנס. ובינינו, הרי גם לא ירביצו לאף אחד. המון ערביי שטחים שתופסים בישראל כל יום - לוקחים אותם למחסום ואומרים להם: תחזרו לשכם. אותו דבר העיתונאים - אם יתפסו מישהו, פשוט יעשו לו נו-נו-נו ויחזירו אותו למחסום. התקשורת תצפצף על הצווים האלו, זה לא מעשי".

אז מה, מר נאה?! גם בעתונאים צריך לטפל באלות ובזרנוקים? ומה עם אותם "המון ערביי שטחים"? האם תרצה שבפעם הבאה שתעבור על החוק ותיכנס לשטח סגור בתוך משאית "תגלח" אותך המשטרה מהשטח עם "בומבות עם אלות ומטח של זרנוקי מים"?

זאת ועוד – אם היה מר נאה מסתפק בקריאתו למשטרה, ניתן עוד היה לטעון כי הוא בעד אכיפה תקיפה, אך סלקטיבית. ואולם, כתב הפלילים לוקח אותנו צעד נוסף קדימה (ואולי אחורה), ומסביר לנהגי ישראל "שהם – כידוע – עם משוגע", כי אם לא יטלו את החוק לידיהם ו"יתנו שני אגרופים", הם יהיו לצחוק …

אם לא מתוך כבוד לחוק, הייתכן שקריאתו של בוקי נאה לאלימות (לא נגדו חלילה, גם לא כשהוא מפר חוק, רק נגד "אחרים") נובעת מהזדהותו עם סבל האזרח שנתקע במכוניתו ביום חם? הזדהות שקרעה את כבלי התרבות והאיפוק, והתפרצה בקריאה הבוקעת מעומק הלב ושמשמעותה היא "רוצים דם"? גם כאן, לצערי התשובה שלילית. לא שמענו את בוקי נאה יוצא כנגד מדיניות האיפוק של צה"ל לאחר ירי פצמ"רים וקסאמים על יישובי הנגב וגוש קטיף, וזאת למרות שאין מחלוקת על כך שהסבל העובר על אדם החי תחת הפגזה רב מזה הנגרם מהמתנה ברכב עד לפינוי הכביש.

קריאתו של בוקי נאה לשימוש בכוח אינה נובעת מכבוד עמוק לחוק, ואף לא מתוך רצון לחסוך סבל מאחיו התושבים. הקריאה מעידה כי על אף היותו איש תקשורת, הוא אינו מפריד בין תפקידו כעיתונאי ובין עמדותיו האישיות בעניין ההתנתקות.

אין זו הפעם הראשונה בה מתעוררים סימני שאלה לגבי התנהגותו האתית של מר נאה.. לפני כשנה, אסרה מועצת העיתונות על בוקי נאה לכתוב על בכירי עיריית רמת גן (עיר מגוריו), מתוך חשש שנאה רוצה לנקום בהם על שנאשם באי איסוף צואת הכלבים שלו בפארק הלאומי. מטעם מועצת העיתונות נאמר כי "הכתבה מנוגדת לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות... כל כיסוי שמר בוקי נאה יעשה הקשור לבכירי עיריית רמת­גן או לעובדיה, כל עוד לא ייושבו המחלוקות בינו לבין העירייה, הנו מנוגד לאתיקה … .קשה להאמין שבוקי נאה יכול שלא להיות מושפע מאיבתו לראשי העירייה. הוא איננו רשאי לעשות מהעיתון כלי למלחמתו בעירייה, בין אם היא צודקת ובוודאי אם איננה מוצדקת... ".

מצער לראות שמר נאה, לא למד את הלקח. מצער עוד יותר לראות כי העיתון המעסיק את מר נאה לא למד את הלקח - דבריו של מר נאה לא פורסמו בטור דעות, ולא כפרשנות אישית. הדברים פורסמו תחת כסות של כתבה עיתונאית במדור "כתב פלילי". לא זכור לי שבמדור זה פורסמה קריאה לשימוש דומה בכוח כלפי עברייני סמים ורוצחים. אם אינני טועה, מר נאה טרח והעניק עותק מספרו למר זאב רוזנשטיין – ואף צירף הקדשה אישית.

למעשה, קריאתו של מר נאה לאלימות נובעת מחשש שהמפגינים וחבריהם עלולים להצליח ולהשפיע על הממשלה והכנסת שלא לבצע את תכנית ההינתקות. ביטול תכנית ההינתקות תחת לחץ הפגנות נתפס בקרב רבים כקץ הדמוקרטיה במדינת ישראל. האמת הפוכה.

במערכת הבחירות האחרונה, הוצגו בפני העם שני מתמודדים על ראשות הממשלה. האחד, הציע להיתנתק באופן חד צדדי בהיעדר בן שיח בצד הפלשתיני. השני נבחר ברוב גדול לראשות הממשלה. והנה, לאחר שנבחר, מבצע ראש הממשלה דוקא את המדיניות שנדחתה ע"י הציבור ברוב גדול. ראש הממשלה מעביר את תכניתו בממשלה רק לאחר פיטורי שרים ואיומים בפיטורים על אחרים. ראש הממשלה מעמיד את תכניתו להחלטת מתפקדי הליכוד, מתייצב קבל עם ועדה, ומכריז כי תוצאות המשאל מחייבות אותו ואת שרי ממשלתו – אך חוזר בו ברגע שתכניתו נדחית על ידי המתפקדים.

את כל העיוותים האלה, מקבלת העיתונות בשוויון נפש, כשיש מי שסבורים שצריך לשמור על שרון "כמו על אתרוג" ואפילו להתעלם ממעשים הראויים לחקירה פלילית. דווקא מי שאינם רוצים לראות מחזות כאלו של הפרת הסדר, צריכים לדרוש הקפדה על שמירת הכללים הדמוקרטיים. דווקא הם היו צריכים לצאת בראש חוצות כנגד התנהלותו של ראש הממשלה – ודי אם נשווה את הויכוחים סביב השאלה אם שרון שיקר לבגין במלחמת של"ג, לעומת הדממה העמוקה בשאלת התעלמות מהחלטות העם בבחירות.

הפרות סדר הם אות אזהרה לחברה העומדת על סף התפרצות אלימה, והן ארוע מסוכן בחברה חפצת חיים. ואולם, כשאמצעי ההשפעה האלמנטרי – הלא הוא בחירות בקלפי נשלל ברמייה מהציבור, אין להתפלא, שיש מי שמרגישים שדווקא התנהלותו של ראש הממשלה מקרבת את קץ הדמוקרטיה, ושהדרך היחידה הפתוחה בפניהם כדי להביא למימוש הכרעת העם בבחירות היא על ידי הפרות סדר לא אלימות. הפרת הסדר היא דרכם של חלק מאנשי הימין להשמיע את זעקת הרוב על שלילת זכותו להשפיע על התנהלותה של המדינה באמצעות בחירות.

קריאתו של בוקי נאה לאלימות משטרתית ופרטית, לוקחת אותנו למקומות וזמנים אפלים, בהם הפעיל המשטר אלימות כנגד מתנגדיו הן באמצעות כוחות רשמיים, והן באמצעות אלימות אזרחית מצד תומכי המשטר, שזכתה לעידוד שבשתיקה. הליכה בדרכו של בוקי נאה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבתו, מעלה אותנו על מסלול שבקצהו האחד אנרכיה והתרסקות, ובקצהו השני דיקטטורה. הפרות הסדר הבלתי אלימות, גם אם הן נעשות תוך עבירה על החוק וגם אם בוחרים לגנות אותן על כך, מהוות חלק מכלי הביטוי הדמוקרטיים.