אבא סיקרא

לק"י

נוער הזהב הנאבק למען גוש קטיף מחפש את מקורותיו במרחקי הזמן והמקום בתקופת בית ראשון או שני, או מחוץ לגבול ישראל אצל מרטין לותר קינג או גנדי בהודו.

אבל האישיות שממנה ניתן לשאוב הרבה הדרכה והבנה וכן תובנות מעשיות לזמן הזה הוא ד"ר אב"א אחימאיר, שבחר לעצמו את הכינוי אבא סיקרא, כאחד משמות העט שבהם חתם על מאמריו.

עצם בחירת הכינוי הזה כבר מלמדת על נון קונפורומיסטיות רבת עוצמה.

קל להזדהות עם החשמונאים, יותר קשה להזדהות עם בר כוכבא אבל היות ור' עקיבא עומד מאחוריו הרי הדבר עובר בלי מחסומי נפש רבים מידי.

אבל להזדהות עם אבא סיקרא (כפי הנראה כינויו של בר גיורא המורד) המכונה בתלמוד "ראש בריוני ירושלים" ולהקים תנועה בשם "ברית הבריונים" - בשביל זה צריך מהפך נפשי ונכונות ללכת נגד הזרם.

ההלם של פרעות תרפ"ט שהחלו במוצאי ט' באב שנת תרפ"ט (אמצע 1929) הניב בישוב היהודי בארץ תגובות שונות. הרוב פנו להקמת תנועות הגנה אזרחית מסוגים שונים כך קמה "ההגנה" וכן "הגנה ב'" או "ההגנה הלאומית" אבל קבוצה קטנה שמדריכה הרוחני היה אב"א אחימאיר הגיעה למסקנה, שלא נוכל להתקיים ללא מדינה עצמאית ולפיכך עלינו לגרש הבריטים מהארץ. קבוצה זו הקימה את המחתרת היהודית הראשונה מאז החורבן ומושאי הערצתה היו דוקא הבריונים. ושמה "ברית הבריונים".

למרות שמה המפחיד, הרי בפועל המדובר היה בעצם במה שאנו קוראים היום מחאה בלתי אלימה.

אחת התקנות שתקנו הבריטים מיד לאחר הפרעות שערכו הערבים הייתה איסור תקיעת שופר ליד הכותל. ולכן בראש השנה תר"צ (1930) לא תקעו בשופר. אולם במוצאי יום הכיפורים תר"צ קם צעיר חבר "ברית הבריונים", הלא הוא משה סגל ותקע במוצאי יום הכיפורים את התקיעה המסיימת את הצום.

לא לחינם נבחרה תקיעת השופר לבטא את המרד נגד האנגלים.

חז"ל מספרים, שבהתחלה היו תוקעים את תקיעת השופר בראש השנה מיד בהנץ החמה. הרומאים נבהלו וערכו הרג רב במתפללים כי הבינו שתקיעת השופר בא לקרוא למרד – תקיעת השופר מעידה על קבלת עול מלכות שמיים ולא את עול הקיסר הרומי. לכן תקנו חכמים שהתקיעה תושמע לאחר קריאת התורה כדי שיגידו הרומאים - בנימוסיהם הם עוסקים.

ובכן, תקיעת השופר ליד בכותל באה להחזיר את הממד המקורי של התקיעה - לא עוד "בנימוסיהם הם עוסקים" אלא הכרזה על עצמאות ישראל – רק א-להי ישראל הוא אדון לעם ישראל ולא הכתר האנגלי.

משה סגל נעצר כמובן והיה בכלא הבריטי מספר חודשים. אבל מאז ועד שנת תש"ד נשמעה ליד הכותל כל מוצאי יום הכיפורים תרועת המרד על ידי חברי בית"ר שאומנו לכך בידי משה סגל. כשהבית"רי התוקע נעצר מיד ונדון למספר חודשי מאסר לפי מצב רוחו של השופט הבריטי.

פעולה נוספת היתה הפגנה נגד סגן שר המושבות הבריטי ד"ר שילס.

לאחר הפרעות הלה בא אל נתיניו ה"ניטיבס" –הילידים העלובים, והתאכסן במלון המפואר ביותר בארץ באותם ימים – מלון "פלטין" בתל אביב. כל נציגי הישוב היהודי בארץ לחוגיו השונים באו להשתחוות אפים ארצה לפני סגן המיניסטר שהואיל לכבר את נתיניו הנרצעים בביקורו. אבל אב"א אחימאיר וחברי "ברית הבריונים" חשבו אחרת – הם התגנבו אל תוך ההמון ובעת קבלת הפנים החלו לשרוק במשרוקיות ולצעוק בוז.

מתברר שפעולת מחאה דמוקרטית זו שהיום היא מובנת מאליה בארצות דמוקרטיות (אינני מדבר כמובן על מדינת ישראל תחת שלטון השרון) הביאה את המשטרה היהודית לאבדן עשתונות. אבא אחימאיר וחבריו הוכו בפראות על ידי שוטרים יהודים ואחר כך הוגש נגדם כתב אישום חמור על הסתה המרדה והפרת הסדר הציבורי. (צלילים מוכרים הא?).

כחלק ממסקנות ועדת החקירה החליטו הבריטים לערוך מיפקד אוכלוסין – מיפקד שאמור היה לקבוע את ממדי העליה היהודית. כמובן שממיפקד שבו היהודים נפקדים ככבשים ואילו הערבים מנפחים מספרים, לא יכול היה להצמיח שום טובה לישוב.

"ברית הבריונים" הפגינה נגד המפקד - הדביקה כרוזים נגדו וכן מחקה את הסימונים שהפוקדים רשמו על הבתים – את ההשראה לכך הם שאבו מהמורד יהודה הגלילי בימי בית שני, שגם הוא החל את דרכו כמורד ברומאים בהתנגדותו למפקד שהם ערכו. כמובן, גם הפעם היישוב שקרא לעצמו "מאורגן" לחם בכל כוחו נגד המפרים את השקט.

באותו הזמן הגיע היטלר לשלטון בגרמניה. חברי "ברית הבריונים" לא יכלו לסבול את התנוססותו של דגל צלב הקרס על הקונסוליה הגרמנית בתל אביב ובירושלים ולכן הם הורידו את הדגל מהקונסוליה בתל אביב ושרפו את הקונסוליה בירושלים.

גם מעשים אלו זכו לגינויים מקיר אל קיר בקרב אלו שהחשיבו את עצמם לאחראים.

"ברית הבריונים" יצרה תנועה של חרות ואווירה של נכונות להקרבה ולמאבק למען החרות, בציבור היהודי. מה שראשיה לא לקחו בחשבון הוא שפעולתה סיכנה את אחיזתם בשלטון של שליטי הישוב דאז - השמאל לסוגיו והללו החליטו לחסל את הברית.

כשנתיים לאחר שהוקמה "ברית הבריונים", נרצח חיים ארלוזורוב מנהיג מפא"י על חוף ימה של תל אביב (1933). היום ברור לחלוטין, שערבים הם שרצחו אותו אבל מפא"י החליטה לנצל את הרצח כדי לחסל את היריב הפנימי שסיכן את שלטונה. מטרה זו היתה חשובה לה יותר מהתמודדות עם הרוצחים הערביים ויותר ממלחמה עם האויב הבריטי. לפיכך העלילו על אחימאיר וחבריו שהם אלו שרצחו את ארלוזורוב.

בעקבות עלילת הדם הזו נעצרו חברי "ברית הבריונים" והתנהל נגדם משפט ממושך שלבסוף שבר אותם. אולם הלפיד שהציתה ה"ברית" לא כבה והתגלגל אחר כך למחתרות האצ"ל והלח"י.

בימים ההם בזמן הזה.

כאמור, הלקחים של "ברית הביריונים", תקפים גם היום, כאשר יד מרושעת מניפה בחוצפתה את הכורת על עשרות ישובי גוש קטיף הפורחים. אבל הפעם עלינו להיות מוכנים ומזומנים לקראת עלילות הדם שתבוא מהזרוע הצבאית של השמאל הקיצוני הידועה בציבור בכינוי "המחלקה היהודית בשב"כ".

אחימאיר וחבריו נתפסו לא מוכנים מול עלילת הדם דאז, אבל אנחנו בימינו חייבים לוודא שעלילת הדם שתבוא תהיה סופה הפוליטי של משפחת שרון וכנופיות הנוכלים שהיא מנהיגה.

אליצור סגל
קרוב משפחה וקרוב דעות של ר' משה סגל ז"ל