שאלות ותשובות עם חיילי מילואים

בס"ד אייר תשס"ה

שאלה

קבלתי צו התייצבות לשירות מילואים לזמן המיועד לתוכנית החורבן והגירוש (חודשים אוגוסט-ספטמבר למניינם). כמי שכל השנים התייצב למילואים ברצון, אני נמצא היום בהתלבטות קשה: מצד אחד, ברור לי שאילו היו דורשים ממני למלא תפקיד פעיל בביצוע התוכנית הנוראה – לא הייתי יכול להיות שותף בדבר [1] . מצד שני, נראה ששירות המילואים הזה אינו קשור לכך, שכן מדובר בתעסוקה-מבצעית בגבול הצפון או באבטחת ישובים ביו"ש. האם יש בעיה בהתייצבות?

תשובה

ברוך ה' שיש בעם ישראל הרבה אנשים כמוך – אנשים המבינים כי השרות בצה"ל הוא בגדר "מלחמת מצוה" שהכל חייבים בה, אנשים הלובשים ברצון את מדי הירוק-זית מתוך הכרה בזכות שנפלה בחלקם להגן על עם ישראל בארץ ישראל, אנשים שאינם מרגישים "פראיירים" כשהם מתייצבים למילואים.

אכן, בדרך כלל, כשנקראים למילואים, לא צריך לשאול יותר מדי שאלות. היעוד של צה"ל, המטרה שלמענה הוא קיים, הוא לשמור על בטחון העם והמדינה. זוהי המשימה העקרית שכל החיילים שותפים בה, גם הלוחמים בחזית וגם הטבחים בעורף, "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו". גם אם יש לנו בקורת על דברים מסויימים בצה"ל – וגם כשצריך להזהר שלא להכשל בענייני כשרות, שבת, עריות או "טוהר נשק" שבו אנו מקריבים את חייהם ובריאותם חברינו למולך המוסר המעוות – אין זה משנה את המטרה הכללית שלשמה אנחנו כאן, שהרי ברור שהמשימה היא לצאת למלחמה באויבי ישראל!

אולם, לצערנו הגדול, כיום המצב אינו פשוט. הנה אתה מסכים שלמרות תחושת השייכות שלך לצה"ל, ברור לך שלא תוכל לסייע לתוכנית הגירוש עצמה, כיון שאתה יודע שמדובר בסתירה מוחלטת לתורה ולמוסר, כמו גם בפגיעה חמורה בביטחון המדינה. אם כך, אתה צריך להסתייג גם משירות המילואים שאליו נקראת. הצו שקבלת אמנם נראה ממבט ראשון תמים, אך לא כך הם פני הדברים כלל וכלל. למרבה הבושה והחרפה, המשימה העיקרית של צה"ל לזמן הקרוב היא תוכנית החורבן והגירוש, ולכן כאשר אתה הולך למילואים, אתה מסייע במידה זו אחרת למימוש תוכנית זו.

שאלה

האם זה לא מוגזם לומר שזו המשימה העיקרית של צה"ל? סוף סוף התפקיד העיקרי של צה"ל היה ונשאר להגן על העם והמדינה!

תשובה

תחילה יש להכיר את המציאות ולהבין מהו היקף ההיערכות של צה"ל סביב הגירוש. מדובר על מבצע צבאי בסדר-גודל עצום, בהיקף שכמותו מכירים בצה"ל רק במלחמות, להבדיל. בתוכנית זו משתתפות מספר אוגדות, כולל אוגדה מיוחדת שמוקמת לצורך העניין. מדובר בחטיבות שלימות של חיילי סדיר המגויסות ל"מבצע", למשל: חטיבת הצנחנים וחטיבת גולני, ולמעשה הצבא זקוק לכך לרוב חיילי הסדיר ולאחוזים גבוהים מאוד מאנשי צבא-הקבע.

ברמת התכנון וההערכות – צה"ל מתכנן את הגירוש כבר במשך שנה, וכל הלו"ז הצה"לי בנוי בהתאם לכך, שכן זוהי "המשימה הצבאית העיקרית לשנה זו" – כדברי הרמטכ"ל. למבצע מגויסים כוחות מכל האגפים בצבא: לוחמי יבשה אויר וים, אנשי קשר וחימוש, הנדסה ורפואה, שלישות אפסנאות ומודיעין, וכמובן גם הפרקליטות הצבאית.

ברמת השטח – כבר כמה חודשים שחלק ניכר מכוחות הצבא עוסק בפועל בהכנות לגירוש: שטחים נרחבים נתפסים, בסיסי ענק מוקמים לאכלוס הכוחות הרבים, כביש גישה נוסף נסלל בגוש קטיף, כלים כבדים מוכנים ומחנות מעצר ענקיים מוקמים.

בהכנת הכוחות: אלפי חיילים, מרמת הפיקוד הבכיר ועד אחרון הטוראים, כבר עברו, ועוברים כל הזמן, "הכשרה מיוחדת" לקראת הגירוש. כנסים וסדרות-חינוך נערכים כל העת לחיילים, בהם מועברת שטיפת-מוח ללא הפסק, ולאחרונה – גם אימוני קרב מגע ופעולות שיטור אינטנסיביים.

נכון, רובם המוחלט של החיילים והמפקדים כלל אינם רוצים במשימה הזו, ברוך ה', אך אין זה משנה את העובדה העצובה שנכון לעכשיו, המערכת הצה"לית פועלת במלוא הקיטור בכיוון הזה, וכמעט כל הצבא מעורב בכך.

כל זה נוגע בעיקר לחיילי הסדיר והקבע, שהם אלו שאמורים לבצע בפועל את תוכנית הגירוש. כיצד יכול הצבא להטיל את רוב חיילי הסדיר למבצע זה? – כאן מגיע מקומם של חיילי המילואים, האמורים להחליף את חיילי הסדיר. צה"ל הוציא לאחר הפסח 40,000 צוי מילואים (בסדר גודל דומה למבצע "חומת מגן"), כאשר על פי התוכניות יגויסו במהלך הקיץ הקרוב רובם הגדול של חיילי המילואים!

אם כן, התעסוקה בצפון או באבטחת-ישובים אינה משימת בטחון רגילה. היא סיוע לעקירת ישובי גוש קטיף וצפון השומרון וגירוש היהודים משם, היו לא תהיה. נכון, אין מדובר על ביצוע העבירה בפועל, אך ודאי שזהו "מסייע לדבר עבירה". התייצבת למילואים – שחררת חייל סדיר לגירוש!

שאלה

ומה לגבי שירות מילואים הנעשה היום, כאשר אנו עדיין לפני הזמן המיועד לתוכנית הממשלה?

תשובה

אכן, שאלה טובה. בוא ונראה מה אומר על כך תא"ל אריאל היימן, קצין מילואים ראשי בצה"ל. בראיון לכתב ערוץ-שבע קובי פינקלר (מתאריך ט"ו אייר, 24.5), התייחס היימן למי שאינו מוכן להחליף כחייל מילואים את החיילים הסדירים שעוסקים בגירוש, ואמר:

"כבר היום, מי שנקרא לשרת היה צריך לפי שיטה זו לסרב. פשוט כי חייל שמחליף חייל סדיר היום זה מפני שחייל הסדיר יצא לרענון לפני ההתנתקות, ולכן זה אותו דבר".

בעברית פשוטה, ה"רענון" שאליו יוצאים הסדירים הוא הכנה להשתתפותם בתוכנית הגירוש. למבצע צבאי רחב כל כך לא יוצאים ביום אחד. אם שלב התכנון אורך שנה שלימה, הרי ששלבי האימון וההכשרה הפיזית והפסיכולוגית (סדרות חינוך, שטיפות מוח ואיומי עונשים) אורכים לפחות חודשיים. כבר בימים אלו מתחילים חיילי הסדיר באימונים אלו. התייצבת למילואים – שחררת חייל נוסף ל"אימונים" הללו!

ראשי הצבא מבינים היטב שאי אפשר להטיל את משימת הגירוש על חיילי המילואים, אנשים מבוגרים ובעלי משפחות. לכן מבטיחים לנו שאף מילואימניק לא יעסוק בכך. אולם בכדי לאפשר את תוכנית הגירוש רוצים להשתמש בך, המילואימניק, לנצל את מסירותך ואת תמימותך בכדי לקיים את "השקט התעשייתי" הדרוש לביצוע התוכנית הנוראה. כשמנסים לנצל אותך, אסור לך להיות תמים!

שאלה

אבל מה זה יעזור אם אני לא אתייצב למילואים? הרי הגירוש יתבצע גם בלעדי, והתוצאה תהיה רק שעומס התעסוקה יפול על חברים שלי שכן יגיעו! ומה אומר למפקדי על טענה זו?

תשובה

כוונתך אמנם טובה, אבל למעשה שאלתך נובעת מתוך יאוש והסתכלות של "ראש קטן". ונסביר דברינו:

התפקיד שלנו היום אינו רק להמנע מלהשתתף בפועל במעשים החמורים העומדים להיעשות. תפקידנו גם אינו מסתיים בקיום חובת המחאה, ובדאגה שמעשה נורא כזה לא יעבור בשקט. אלו מטרות חשובות מאוד, אולם מטרתנו היא יותר מכך: אנו שואפים ומקווים בעז"ה למנוע את תוכנית הגירוש. כמובן שהקב"ה יכול לבטל את הגזרה הרעה בדרכים רבות, אך במישור המעשי, עלינו מוטל לפעול לפי השכל הישר כאשר הגדרת המטרה היא להאבק על-מנת לנצח. ודאי שהמאבק מורכב מהרבה חזיתות, החל מחיזוק ישובי גוש קטיף וכלה במחאה בכבישי הארץ, אך בתוך הפסיפס הגדול של המאבק יש מקום חשוב ליצירת המצב שצה"ל לא יוכל ולא ירצה לבצע את התוכנית הזו.

מי שכבר נפל ליאוש, מסתכל רק על השאלה הפרטית והמקומית: "העיקר שאני אישית לא אשתתף במעשים אלו ואת נפשי הצלתי". אבל מי שמאמין שאפשר לתקן, מי שרוצה להכריע במאבק הנוכחי על עתיד ההתיישבות, ואף על עתיד העם והמדינה כולה – חייב לשקול את מעשיו בהיבט הרחב והכללי. כשם שבזמן מלחמה, גם האפסנאי בעורף הוא חלק מהמערך המלחמתי, והריהו שותף במלחמת-מצוה, כך היום כל אחד צריך לראות כיצד יתרום את חלקו למאבק בתוכנית הגירוש!

ובתכל'ס: אכן, אם כולנו נגיע למילואים – יהיה קשה מאוד למנוע את ביצוע הגירוש (באופן ריאלי). אם המילואימניקים, שאינם משועבדים לצבא יום-יום, ישדרו "עסקים כרגיל" – ודאי שגם חיילי הסדיר והקבע יצייתו יותר לפקודת החורבן והגירוש, ומלוא העוצמה של צה"ל תופעל לרעת עם ישראל ח"ו. אבל אם אתה לא תגיע, ותגרום לעוד עשרה מחבריך לא להגיע, ומה טוב אם תחתים אותם על מכתב הבהרה למפקדך, וכן הלאה – יעמוד הצבא בפני בעיה לא פשוטה.

כבר היום, דורשת המשטרה תגבורת של חיילי מילואים כתוצאה מחסימות הכבישים. למה? כי אין מספיק כוח אדם. מג"ד ששליש מחייליו לא יתייצבו – יודיע למח"ט שיקשה עליו לבצע את המשימות שהוטלו עליו, והמח"ט לאלוף – לראש אכ"א – לרמטכ"ל – לשר הביטחון – ולראש הממשלה. כבר היום נשמעים יותר ויותר קולות בקרב קצינים בכירים כי יש לדחות את מועד ה"התנתקות". ככל שתתקשה המערכת הצבאית בביצוע ה"משימה", יגברו הקולות השפויים בתוך צה"ל.

ולשאלתך מה תאמר למפקד, נצטט כאן מדברי י', תושב בית שמש, שנקרא למילואים באיזור גוש עציון. י' הודיע למפקד-הפלוגה: "למילואים האלה אני לא מגיע", ולשאלת המ"פ: "אבל אתה תחסר לי מהסד"כ"! – ענה י': "אין בעיה, תקחו חיילים מהכוחות שעסוקים בהתנתקות".

שאלה

האם זו לא אשליה לחשוב שצה"ל לא יוכל לבצע את המשימה שהוטלה עליו? האם מיעוט קטן יוכל לכופף את צה"ל כולו?

תשובה

ראשית צריך להבין שמדובר כאן על דבר שצה"ל בגדול לא רוצה!

כבר היום, נשמעים בתוך צה"ל קולות רבים שאינם רוצים את ה"משימה" הזו. הדברים נאמרים גלויות בפורומים הבכירים ביותר, ואף מפי קצינים העומדים בראש הכוחות המיועדים לגירוש. דוגמא קטנה: לאחרונה כתב אלוף יפתח רון-טל למפקדי צה"ל על ביצוע "תוכנית ההתנתקות שנכפתה עלינו". שלא לדבר על אזהרות הרמטכ"ל וראש אמ"ן על התגברות הטרור ב"יום שאחרי".

וביחס לרמת השטח – כבר היום קיים חוסר-ודאות בקרב מפקדי צה"ל לגבי השאלה כיצד ינהגו בפועל החיילים הפשוטים המיועדים למשימת הגירוש (למרות הביטחון העצמי שמשודר בתקשורת). ודאי שבקרב החיילים אין מוטיבציה לעסוק בתוכנית כזו מאוסה, וזה כבר חשוב. אולם יתירה מזו, הצבא חושש מאוד מגילויים שונים של "סרבנות" [להזכירנו, עשרות אלפי חיילים חתמו על עצומת החיילים בנושא זה]. בגלל החשש הזה, כדי להבטיח מקסימום נאמנות למערכת, נבחרו החיילים שיש להם הכי הרבה מה להפסיד, כגון חיילי קורסים (=קידום) וחיילים בקבע (=פרנסה). לכן גם מאיימים על החיילים ומעבירים להם שטיפת מוח ב"סדרות חינוך" משונות, ולכן גם הוחלט שחיילי מילואים לא ישתתפו ישירות בגירוש,שהרי חייל המילואים הוא אזרח חושב ועצמאי, אדם שאינו נתון תחת לחץ ומסתכל על הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר.

ככל שיותר חיילים יבהירו למפקדיהם את עמדתם הנחרצת בסוגיה זו, כן יגדל העומס על המערכת הצבאית. כך אנו מקוים כי, בעזרת ה', בקרוב יגיע היום שמפקדי צה"ל ירגישו כי משימה זו, שנכפתה עליהם מלמעלה, נתקלת גם בהתנגדות עזה מלמטה – ואז יבהירו ראשי הצבא לפוליטיקאים שפשוט אי אפשר להשתמש בצה"ל למטרה כזו, שחייבים את החיילים למשימות הביטחון האמיתיות, שזה עלול לגרום נזק גדול לצבא, וכדו'.

[למעשה, דבר דומה כבר אירע עם המשטרה. הממשלה יודעת היום היטב כי לא תוכל להשתמש בשוטרים באופן משמעותי לתוכנית הגירוש, כיון שהמשטרה חייבת את עיקר הכוחות שלה לשמירה על הסדר במרכז הארץ...]

בסופו של דבר, צריך לזכור שאנו רוצים לשמור על צה"ל מפני מה שעלול להיות אם ח"ו יהיה שותף לתוכנית החורבן והגירוש. היום בו יאמר צה"ל "לא" לשרון, יהיה יום שמח לכולנו, וודאי גם לצה"ל עצמו, לחייליו ומפקדיו!

שאלה

ומה בדבר שירות מילואים שאינו מחליף חיילי סדיר, כמו תעסוקה בקו שנתפס תמיד על ידי חיילי מילואים, או התייצבות לאימון?

תשובה

נכון, בשירות כזה אין קשר ישיר למעשי הפשע, ועל כן לא ניתן לומר שיש איסור בהתייצבות. אך החכם עיניו בראשו, והוא שואל את עצמו מהי המשימה הלאומית כיום.

חשוֹב רגע: מדוע התגייסת לצבא? מדוע הקדשת כל-כך הרבה חודשים מחייך לשירות מילואים מייגע? – כיון שידעת שבזה אתה תורם לעם ישראל! אם כן, במציאות הנוכחית, תרומתך הגדולה יותר לעם ישראל תהיה דוקא בהמנעות מללכת למילואים! תמיד הלכת למילואים כחלק מן המערכה לשמירה על בטחון המדינה ועל גבולותיה, אולם היום המערכה העיקרית על שמירת הגבולות היא – למרבה הצער – בעמידה מול תוכניות הצבא.

יש לשקול עניינית את התועלת אל מול הנזק. נכון שבטווח הקצר – שמירת הביטחון השוטף בנקודת הזמן והמקום הנוכחי – יש תועלת בשירות המילואים שלך. אך בטווח הארוך והמשמעותי יותר – אתה נותן גב ויציבות למערכת הצבאית אשר מגויסת באופן גורף לתוכנית הגירוש. לעומת זאת התועלת שמביאים אלו המתייצבים מנגד, לטובת המאבק בתוכניות הגירוש – גדולה פי כמה.

בנוסף לזה, ידוע על תוכניות לגייס אנשי מילואים לתעסוקה רגילה או אמון, ולבסוף לשנות את המשימה או להאריך את המילואים בצו-8 לצורך סיוע לגירוש. לצערנו, לא ניתן כיום לתת אמון בדברי הצבא בעניין זה, כפי שהנסיון מלמד.

מן הסתם, אינך יכול לשבת בנחת בביתך בשעה שחבריך "טוחנים שמירות" בקו. אם כך, קח תרמיל עם ציוד-אישי וסע לגוש קטיף או לאחד ממטות המאבק. אתה מגוייס למאבק. זוהי תרומה נטו לעם ישראל.

שאלה

טוב, נאמר שאיני מגיע למילואים, אבל למה לעשות מזה "רעש"? האם הנפת הסרבנות כדגל אינה מסכנת את הצבא וקורעת את העם?

תשובה

כפי שאמרנו, יש שתי דרכים להסתכל על הסרבנות:

א. סור מרע או אקט מחאתי, "אני לא שותף".
ב. במטרה לעכב ולמנוע את סכנת הגירוש.

לאור העובדות שהובאו, ולאור האחוז הגבוה של מתנגדי הגירוש וחובשי הכיפות בקרב חיילי המילואים (עוד יותר מאשר בסדיר) – ניתן בהחלט למנוע ולעכב את תכניות הזדון בעז"ה, על-ידי קריאה ברורה שלא להתייצב לסיוע לגרוש!

אין מגרשים – אין גרוש!

לא לחינם אמר מרן הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א (הרב הראשי לשעבר וראש-ישיבת מרכז-הרב) כבר לפני חצי שנה, שיש להודיע למפקדים מראש, על אי השתתפות בפשע, ובלשונו:

"החיילים צריכים להודיע את זה עכשיו, כדי שכל מי שרוצה לעשות זאת ידע שיהיו לו בעיות ואז לא יעשה את זה".

לדאוג לעצמך תוכל גם בשקט, אבל בכדי לנסות ולהשפיע במניעת תוכנית הגירוש, חייבים להיות "ראש גדול" ולומר את הדברים בפרסהיא וללא חשש. כמובן שדרך זו מגבירה ביותר גם את האפקט של המחאה כשלעצמה.

באשר ל"הרס הצבא" – הדבר שהורס את צה"ל יותר מכל הוא עצם ההשתתפות במעשים כאלה. צה"ל בנוי על הבסיס הערכי של הגנה על חיי העם היהודי בארץ ישראל, וכל פגיעה בבסיס הזה היא פגיעה אנושה ביסוד היסודות של צה"ל, פגיעה זו כורתת את הענף שעליו צה"ל יושב ומשמיטה את הקרקע שעליה בנויה השותפות שהיא נשמת-אפו של צה"ל.

דווקא כאשר באים חיילים ומצהירים בגלוי על עמדותיהם העקרוניות, שומרים הם יותר על חוסנו המוסרי של הצבא ושל העם, וככל שהתופעה תהיה יותר רחבה – כן יועיל הדבר. לכן גם עדיף לנקוט בדרך זו מאשר ב"סרבנות שקטה": בהתחמקות ממילוי פקודה מבלי להבליט את הנימוק הערכי-עקרוני יש הפסד מסויים של יצירת חולשה כללית בצבא, ואילו אמירה עקרונית יותר מדגישה את הנאמנות והמחוייבות לערכים הנכונים הצריכים להנחות את צה"ל.

בדומה לזה, ביחס ל"קרע בעם": התוכנית האומללה של שרון פירושה קרע עצום בעם, כאשר יהודים אמורים לפגוע באחיהם ללא עוול בכפם. כנגד מחשבת זדון כזו חייבים להתקומם, ודאי וודאי שאסור לתת לה יד במעשה. ביצוע תוכנית זו ח"ו יהיה מתן לגיטימציה לכל עוול הנעשה בחסות השלטון והתפרקות מערכי היסוד של אחדות ישראל וערבות הדדית. גם כאן, המחאה צריכה להשמע בקול צלול וברור: "לא יתכן שיהודים יעשו כדברים האלה לאחיהם, עצמם ובשרם!".

שאלה

סרבנות בצה"ל היא מעשה מוקע. האם אין לחשוש שכל מה שהשקיע הציבור במשך שנים בהשתלבות בקצונה בצה"ל ירד כעת לטמיון?

תשובה

ראשית, במקום שמדובר בעבירה על איסורי תורה, ודאי שאין השיקול הזה יכול להכריע. על דברים כאלה נאמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". והרי אנו עוסקים בתוכנית שביצועה הוא פשע מכל הבחינות, החל מרמת המצוות המוטלות על הציבור וכלה בחמס וגזל כלפי אלפי יהודים.

שנית, ההשקעה רבת-השנים בקידום בצה"ל צריכה להוכיח את עצמה. אם לעולם נכריע להבליג כדי לא לפגוע בהישגים – מה יהיו ההישגים? אם עד שאגיע לצמרת, תמיד יהיה השיקול המכריע כיצד אוכל להתקדם יותר, מה יהיה כשאני אהיה הרמטכ"ל, האם אז פתאום אשלוף את כל "הקוצים" שהסתרתי עד עתה?!

מדוע חשוב לנו להתקדם בצה"ל? – בכדי שרוח התורה תתן יותר ויותר את חותמה במערכת הצבאית. אם כן, חייבים לתחום קו אדום, והוא כפייה על דברי תורה. על אפשרות לעבור עבירות אפשר להעלים עין, כל עוד הדבר נעשה שלא ברצוננו. אך שיכפו חייל לעבור על דברי תורה – זהו קו אדום הלכתי! ברור שמי שאין לו קוים אדומים, והקידום הופך להיות הערך היחיד עבורו, הוא למעשה קרייריסט ומושחת.

ולבסוף, נחשוב צעד אחד קדימה. אנו מחנכים את בנינו ותלמידינו למסירות נפש ולהקרבה בשרות הצבאי, בסדיר ובמילואים. לשם מה? לשם הרס וחורבן, גזל והכאת יהודים? הרי גלוי וידוע ומוצהר על כך בפרהסיא שאם ח"ו יתממשו תכניות הזדון – ימשיכו הלאה לשאר חבלי יהודה ושומרון.

יהיה זה צבא שמכאן ואלך עיקר עיסוקו בשנים הבאות יהיה במשימות גירוש.

האם הנוער שלנו ימשיך להתגייס באותה התלהבות? האם ניתן יהיה לשמור באופן מלאכותי על אותה המוטיבציה כאשר צה"ל הולך ומופנה למטרות שאיננו מזדהים עמן? האם ראוי יהיה בכלל להתגייס לצבא כזה?

בקיצור, הדאגה העמוקה לעתידו של צה"ל מחייבת אותנו גם להיות מוכנים, אם צריך, לוותר בטווח המיידי על קידום צבאי, לטובת ערכי הנצח שעליהם צריך להיות מושתת הצבא. כך נוכל גם להוות כוח משמעותי ואיכותי, הנותן כיוון ודרך לצבא כולו, ודווקא כך נוכל גם להגיע בעז"ה לעמדות הנהגה בעלות משמעות.

שאלה

אם למרות הכול אני מהסס ללכת "ראש בראש" ולהניף את הדגל שעליו מדובר כאן, מה עלי לעשות.

תשובה

בכל מקרה, עליך לגבש לעצמך עמדה ולקבוע מה מהווה עבורך את הקו האדום. אם למשל החלטת שלמרות הכול אתה מתגייס למילואים, עליך לגבש עמדה נחרצת בשאלה מה יקרה אם תוך-כדי השירות יעבירו אותך למשימה הקשורה לתוכנית הגירוש והחורבן, או מה תעשה אם תתקיים שיחת הסברה על "חשיבות התוכנית", וכדו'.

תוכל למשל למסור הצהרה עקרונית מראש "אני בא למילואים רק בגלל שלא מדובר בסיוע ישיר לתוכנית הגירוש" וכדו'. גם להצהרה כזו יש ערך רב.

"חזק ונתחזק בעד עמנו וערי אלוקינו וה' יעשה הטוב בעיניו"

מוקד "הלב היהודי"
סיוע לחיילים

קו-חם לחיילי הסדיר 052-6302222
קו-חם לחיילי המילואים 052-6368888

יהודי לא מגרש יהודי

^[1] אנו יוצאים מתוך הנחת יסוד פשוטה שתוכנית החורבן והגרוש (המכונה "תוכנית ההתנתקות") משמעה עבירה על איסורי תורה חמורים, כמו ביטול מצות ירושת הארץ ואיסור "לא תחנם", איסור "לא תעמוד על דם רעך" והטלת מורך בלב העם במלחמה, וכן איסורי גזל וצער כלפי אלפי יהודים, ועוד.

גם החלטת מוסדות השלטון על מעשים אלו באופן "חוקי" כביכול, אינה מכשירה את האיסורים החמורים הללו. דבר זה אינו בסמכות השלטון, והחלטותיו רק מגדילות את חילול השם שבדבר.

כמו כן, כל שליח של השלטון לביצוע עבירות אלו – חייל או שוטר, מפקד בכיר או טוראי פשוט, אזרח או לובש מדים – הוא שותף למעשה האיסור. "אין שליח לדבר עברה" ולכן אין כל היתר לחייל לגזול יהודי ולהכותו, למשל, בטענה שהוא "רק מבצע פקודה". החייל או השוטר חייב, לכל הפחות, להתחמק מביצוע פקודות אלו, שהרי אפילו מלך ישראל "אם גזר לבטל מצוה אין שומעים לו".

נקודות אלו התבארו בהרחבה במקומות רבים. ראה למשל חוברות "ולא ינתשו", חוברת "כפתור הפלא" מאת הרב שאול בר אילן שליט"א, והחוברת "ארצי ומולדתי" מאת הרב ישראל אריאל שליט"א, ועוד.

כמובן, עינינו נשואות אל אבינו שבשמים בזעקה שתבטל הגזרה הרעה מעל בית ישראל ואנו מצפים לישועה קרובה בימינו. אולם, כל עוד לא בטלה הגזרה, עלינו לפעול בדרך הטבע להלחם כנגדה, וכן עלינו לברר, על פי התורה, כיצד יש לנהוג בשאלות המתעוררות בימים אלו.