|
אמנון דנקנר ודן מרגלית יצרו ספין. במשך יומיים-שלושה, הם הפכו את עיתון "מעריב" ללוחם הגדול בשחיתות. כתבות נרחבות על שחיתות שלטונית; מן הממשלה ועד המערכת המשפטית, מן התקשורת ועד לזרועות הביטחון , הכל מושחת. מאמרי מערכת הופכים לכותרת ראשית של העיתון, וסטיקרים מצורפים לכל קורא: "איפה הבושה?". נדמה שהקמפיין מגיע לשיא כאשר מרגלית מצביע על אריק שרון כשחקן מרכזי בשחיתות השלטונית, ובמאמרי המערכת מושמעת קריאה לחידוש הזעקה הציבורית "מושחתים, נמאסתם", שעלתה כבר פעם אחת לימין באובדן השלטון. לרגע נדמה ש"הנה זה בא", מה שלא הצליחו לעשות רבבות ומאות אלפים בכתום, יעשו שני עיתונאים דשנים מתוך מערכת "מעריב". הרי הכל זועק, כתבות תחקיר, חשיפות, פובליציסטיקה, כולם אומרים "שחיתות", וצריך לדלג לעמודים הפנימיים של העיתון כדי לדעת שבכל זאת מתרחש משהו אחר בארץ ובעולם; אז אם באמת, הכל כל-כך מושחת, המערכת תיפול כפרי בשל תחת זעקות העם הדורש טוהר מידות ושלטון תקין!
ופתאום… כלום… קול דממה דקה. "מעריב", כמי שנבהל מעצמו, מדומם מנועים, ודנקנר ומרגלית יורדים למחתרת. באותה מהירות בה המריא הקמפיין, כך הוא נגוז ונשכח. דנקנר ומרגלית חוזרים לעסוק במלאכת יומם. אני מרשה לעצמי לפרשן את פשר הדעיכה של מה שנראה היה כי יכול להוביל להפלת השלטון. אם מדובר בקצף שעל פני המים, ניתן כמובן לשער כי דנקנר ומרגלית נבהלו מעצמם: על פי משל האתרוג של האדמו"ר אברמוביץ , לא עת להפלת שלטון היא, עכשיו צריך לעטוף אותו ולשמור עליו עד לאחר סוכות. אך דומני כי הסבר זה, גם אם הוא נכון בחלקו או ברובו, פשטני מדי. לדעתי, בהוקעת תופעת השחיתות כפי שהיא באה לידי ביטוי ב"מעריב", היה עיסוק בסימפטומים ולא במחלה. עם כל חומרתן של התופעות שתוארו בעיתון, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מהי התשתית שעליה הן צמחו, מהי התרבית שממנה התפתחו תאי ההרס . אני סבור כי יש קשר ישיר בין התפרקות המדינה מערכי יסוד לבין ההתדרדרות שלה לנורמות של עולם שלישי. "באין חזון יפרע עם" , כפי שביטאה זאת דבורה הנביאה. מדינה שבה ערכים כמולדת, קשר לאדמה ולהיסטוריה (ואולי אפילו זכויות הקניין של הפרט אפילו אם הוא יהודי חלילה) הופכים למרמס , אין להתפלא שראשיה מתייחסים למוסדות השלטון ולאזרחים כמו ברפובליקת בננות. מדינה שבה חזון משותף של עליה מוצג כחממה לאלימות, אונס, רצח (ובתופעות האלו יש לטפל בודאי, והלוואי לתקן חוק פרוץ המביא אלינו צרות רבות במסווה של עולים), מה הפלא שמתפוררת בה החברה, והקולקטיב הלאומי נהיה בה דליל מיום ליום. ביסודם של הדברים, דומני כי יותר ממה שדנקנר ומרגלית פחדו להפיל את שרון, הם פחדו לקשור שחיתות, פשע ואלימות עם תוכנית הגירוש והעקירה. תבנית נפשם אינה מאפשרת להם לראות בגירוש יהודים מאדמתם משבר ערכי-לאומי. לכל היותר לבם יבכה על אסונם הפרטי של המגורשים, כפי שהוא בודאי בוכה על כל אישה מוכה או נערה נאנסת. בסופו של דבר, מי שמסרב לחשוף את ההתפוררות הערכית ומנסה להוקיע רק את הסימפטומים יישאר לכל היותר עם קמפיין תקשורתי של יומיים-שלושה, ובסוף יוותר רק עם הסטיקר: "איפה הבושה ?".
|
