מאחז בהנהגה

משה פייגלין

"כיצד זה ייתכן שגם לאחר שכל עם ישראל רואה לאיזה תוצאות איומות דרדר אותו השמאל, עדיין אנחנו נמצאים כאן בעמדת התגוננות?"

את השאלה/זעקה הזו, שמעתי מפיו של אחד המתנחלים הותיקים ביש"ע. היה זה ביום רביעי השבוע, בחוות גלעד, שצה"ל אמור היה לבוא ולהחריב בכל רגע.

הנשאל היה אחד מרבני יש"ע אשר ישב במקום במעין קבוצת דיון מאולתרת. בקבוצה אחרת ישב השר אפי איתם והסביר מדוע הוא מתנגד להודעת וועד רבני יש"ע. בקבוצה שלישית ישב רב אחר והרביץ תורה בתלמידיו. כך העבירו מאות המתנחלים שהגיעו למקום, את השעות המתוחות לפני העקירה.

"אנחנו לא בעמדת התגוננות" – הרגיע הרב, "קציני צה"ל נוהגים בנו כמי שכפאו שד, יהיה בסדר..."

ואולם השאלה הכואבת נשארה תלויה בחלל האויר. 

התשובה האמיתית לשאלה טמונה בקריאת ההנהגה הרוחנית ביש"ע – לא לסרב פקודה -  מחד, אבל להשתדל לקבל פטור מהמפקדים – מאידך. אם גרעין ההנהגה האידיאולוגית של המתנחלים, אינו מסוגל לומר בפשטות - הפקודה להחריב יישוב יהודי בארץ ישראל ולגרש תושביו מביתם, הנה פקודה בלתי חוקית בעליל, וככזו צריכים להתייחס אליה, אם ההנהגה המובהקת ביש"ע משדרת התגוננות, כיצד זה מצפה המתנחל הכואב שעם ישראל יזדהה איתו .

הבה נציץ לרגע בצורה שבה מתנהל השמאל במצבים דומים. משה נגבי  הודיע בצעירותו כי במצבים מסוימים (הכוונה לגירוש ערבים מביתם) מלחמת אזרחים לא תרתיע אותו. נגבי לא התנצל ולא התגונן על דבריו המחרידים. בתמורה – קידמה אותו התקשורת הישראלית, והיום איש אינו מעז לערער על מעמדו של ה 'גורו' המשפטי של קול ישראל. סרבני השירות, הצצים בימנו כפטריות אחר הגשם, הבינו גם הם את הפרנציפ. הם מכנים עצמם סרבני מצפון, זוכים לעונשים מצחיקים על בגידתם (מאסר נוח ובטוח בתקופה המקבילה לזמן השירות), והופכים מיד אח"כ לגיבורי התרבות של השמאל.

המתנחלים, מוצאים עצמם אוכלים את הדגים המסריחים ומגורשים מהעיר, כלומר גם מוקעים על הדברים שבכל זאת אמרו, וגם משלימים לבסוף עם עקירת המאחזים. סרבני השמאל לעומתם – מוצאים עצמם במצב הפוך. גם יורקים לבור ממנו הם שותים – וגם נוטלים את אתנן בגידתם כגיבורים שהקריבו עצמם על מזבח מצפונם.

כיצד זה קורה שדווקא הטובים בסיפור הזה – מפסידים כל הזמן. התשובה לכך נמצאת באופן הבסיסי בו תופסת עצמה הציונות הדתית לעומת השמאל. השמאל רואה עצמו אדוני הארץ. העובדה שאין הוא מחזיק כרגע ברסן השלטון הפוליטי הנה תקלה זמנית בלבד. מלכתחילה - הוא השולט, הוא הצודק, הוא הקובע את אמות המוסר, את החוקי, והבלתי חוקי בעליל. הבריות נמשכות אל מי שמקרין בטחון עצמי שכזה בצדקתו.

הציונות הדתית לעומתם, מאמינה בצדקת דרכה, אך אין היא מעלה כלל על דעתה, להנהיג את עם ישראל בשם אמונתה זאת. אם צד אחד בטוח בדרכו ומוכן לקחת את ההגה ולנווט על פיה, ואילו הצד השני מוכן רק לשבת על הספסלים האחוריים ולצעוק משם על הנהג – למי יאמין הציבור...

כך נוצר אותו מצב פרדוקסאלי שהמתנחל הדואב העלה בפני הרב בחוות גלעד. הציבור אמנם רואה שהאידיאולוגיה של השמאל התרסקה, אך האלטרנטיבה האידיאולוגית האמיתית לדרכו של השמאל, האלטרנטיבה מבית מדרשה של הציונות הדתית – מסרבת לקחת אחריות ולהנהיג. המתנחלים – חוד החנית של האידיאולוגיה הציונית דתית, ימשיכו למצוא עצמם בעמדת התגוננות כל עוד לא יציעו עצמם כאלטרנטיבה מהותית להנהגת ישראל.

אולם הבעיה היא לא מצבם של המתנחלים, הבעיה היא מצבה של המדינה – לא למתנחלים עלינו לדאוג,  על עצם קיומה של ישראל עלינו לשמור. ללא הנהגה אמונית הנושאת בקרבה את החזון שייצר את חוות גלעד – מאבדת והולכת מדינת ישראל את רצון הקיום.

*

אירוע נוסף התרחש השבוע במקביל לעקירת המאחזים. חברי הליכוד בחרו את נציגיהם למרכז הליכוד החדש. לכאורה אין שום קשר בין הדברים. מלחמה אידיאולוגית על הגבעות מזה – ולכלוך פוליטי מקומי מזה. אולם משנודעו תוצאות הבחירות, התברר כי אל הגוף הסוברני של מפלגת השלטון הלאומית הצטרפה קבוצה אידיאולוגית גדולה ומגובשת, קבוצה המייצגת נאמנה את הרוח הנושבת בקרב מתנחלי יש"ע.

יותר ממאה  חברי המרכז החדשים, מטעם חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, אינם רואים עצמם כ'לובי' של יש"ע בליכוד. הם גם לא באו רק בכדי לשמור על ארץ ישראל – הם שואפים להרבה יותר מזה – הם שואפים לבנות את אותה שכבת הנהגה אמונית אלטרנטיבית ובלתי מתנצלת  שמדינת ישראל כה זקוקה לה. זהו הפתרון היסודי לשאלה שהציקה למתנחל בחוות גלעד. לא עוד עמדת התגוננות, אלא הצהרה ברורה בדבר אמונתנו בדרכנו, וביכולתה להוביל את המדינה ממצב הביש אליו דירדר אותה השמאל – אל עבר יעדי האמת של העם היהודי.